חיפוש בספריה
חינוך וקהילה
|
מידע שימושי
|
תצוגות ארכיאולוגיות
|
מבנה ארגוני
|
חנות
|
פרסומים
|
סרטים
צור קשר
|
אודותנו
|
עברית
|
English
|
ﺍﻟﻌﺮﺑﻴﺔ
מי אנחנו
חפירות ארכיאולוגיות
מתנדבים
רישוי, בניה ואגרות
מגילות מדבר יהודה
אספנים
כנסים וימי עיון
דוברות
מכרזים
מאגר ספקים
ארכיון
הצהרת נגישות
צור קשר
אתרים נוספים
חדשות ארכיאולוגיות
עתיקות - המהדורה המקוונת
אתר הסקר הארכיאולוגי של ישראל
מינהל שימור
הארכיון המדעי
הספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה ע"ש ליאון לוי
אגודת הידידים של רשות העתיקות
פסיפס לוד
הגן הארכיאולוגי בירושלים
אתר פרוייקט יפו
אתר ועדת ערר לפי חוק העתיקות
המיקרופון המשוטט - והפעם: תרים עם "תרה" ברחבי הרשות
גלי צברי
לגיבורים ב"תרה" יש תובנות על עולם הארכיאולוגיה אליו הם משתייכים:
הזמן הוא חומר נטול צורה, אתר חפירה הוא חד-פעמי והחפירה בלתי הפיכה.
בין הדפים עולים כמה מודלים של ארכיאולוגים: ארכיאולוג הנוהג זהירות באתר החפירה שלו כרופא בחולה חסר ישע, כפצוע (אמנון מילר); הארכיאולוגית שנמשכת לפנטזיה שבמקצוע ואוהבת סיפורים ואגדות (אלה מילר); דמות הארכיאולוג לפי "תרה" מתמקדת בדיבוב הממצא הדומם ועבודת הארכיאולוגיה איננה נתפסת כלל כמדע מדויק ויש בה הרבה מקום לפרשנות.
ברוח הארכיאולוגיה העולה מן הספר יצא המיקרופון המשוטט לבדוק את רחשי ליבם של הארכיאולוגים בשטח.
בדקתי שאלות כמו מה היחס לחפירת אתר כמעשה בלתי הפיך? מה יותר קל לפענח: שרידים מאובנים של פעילות אנושית ושחזור חיים או החיים היום-יומיים? מהו המושג זמן עבור הארכיאולוגים?
משתתפים:
רינה אבנר, ארכיאולוגית חופרת חוקרת – מרחב ירושלים
ירדנה אלכסנדר, ארכיאולוגית חופרת חוקרת – מרחב צפון
אלון דה גרוט, רכז דוחות מדעיים – תחום חפירות וסקר
עדנה אייש, ארכיאולוגית קו התפר
מהי ההרגשה האישית שלך כלפי החד-פעמיות שבחפירה? על אי החזרה והמיצוי שבעניין?
רינה:
החפירה היא באמת חד-פעמית, חד-כיוונית וטוטאלית. זה גורם לחשוב טוב טוב במיוחד כשהורסים ולכן אני משתדלת להקפיד בתיעוד. בחיים היום-יומיים זה אחרת, אפשר לתקן, במיוחד בין בני אדם שהם בני אדם, היא ממהרת להבהיר.
ירדנה:
חפירה של אתר היא אכן מעשה של הרס וככל שחופרים ההרס רב יותר. זה לא כמו תרגיל או ניסוי מדעי שניתן לחזור בתנאי מעבדה.
כל חפירה היא שונה ולא ניתן לחזור לאותו מקום. לי אישית קשה להיפרד; גם בחיים בכלל. ככל שמתאפשר אני לא מורידה את הקירות כדי שישאר לי מצב בשטח של שכבה על גבי שכבה ובכך לא אכלה את השכבה העליונה. תמיד אשאיר משהו מהתקופה המאוחרת (העליונה). גם בחיים אני לא שורפת קשרים; אני נשארת בקשר עם אנשים מהעבר, גם מתוך ידיעה שלא כל הזמן הקשרים באים לכדי מצוי; אני שמרנית.
אלון:
אנו הארכיאולוגים האחרונים שרואים את האתר שבמילא מתכלה ולא יהיה קיים עוד.
היחס הוא אמביוולנטי. מחד, כחלק מקוד אתי, מחובתי המקצועית להותיר חלק מהאתר ולא לחפור אותו עד הסוף למען שיטות חדשות ולשאלות של הדורות הבאים. מאידך, התחושה היא שהאובדן כאן במילא מוחלט ועל כן יש צורך לחפור הכול.
עדנה אייש:
החפירה עוסקת בחומר מתכלה. אתה הורס בעצם מראש כשאתה חופר. חפירות הצלה, למשל, ממצות מידע בידיעה מראש שהאתר נועד להריסה.
מה יותר קל לפענח, שרידים מאובנים של פעילות אנושית, שחזור של חיים
רינה:
כל מה שמציעים בארכיאולוגיה הן השערות ואין בטחון שאכן כך קרה. בחיים, כיוון שלכל אחד יש את נקודת הראות שלו הוא מתנהג לפי פרשנותו הסובייקטיבית ואין אמת אחת. שניהם בסופו של דבר קשים לפענוח.
ירדנה:
לשני הדברים אני נמשכת. גם לניסיון לפרש את המצב הסטטי של האבנים וגם את המניעים של האנשים ביום-יום. אולי זוהי פסיכולוגיה בגרוש, אבל מהר מאוד אני מגבשת עמדה על התנהגויות של אנשים. לגבי האבנים יש פחות נתונים ויותר נעלמים וזה מעסיק אותי, כך שאני משתדלת לפענח תהליכים על סמך האבנים. עם אנשים גם אפשר להתייעץ על אבנים.
אלון:
הממצאים נותנים את הפירוש, הפרשנות של האנשים היא סובייקטיבית, אין אובייקטיביות מוחלטת.
עדנה :
יותר קל לחקור חיים. יותר כיף לחקור משהו מאובן. יש יותר מקום לדמיון ואתה מביא מעצמך. הדמיון גורם להסתובב באתר ולדמות רחובות של עיר וקירות בגובה של מטר גורמים לחשוב איך עמד פעם הבניין? איך דרכו בגת?
האומנם "ארכיאולוגים נוהגים זהירות באתר כמו רופאים בחסר ישע פצוע"?
רינה:
עצם הכנסת המקוש היא פציעה. האדם מתערב במה שהטבע עשה לתוצרים המלאכותיים של האדם. אינני מרגישה רופאה ומתנחמת שאינני. הטעויות בעולם הרפואה רבות ומחירן גבוה.
ירדנה:
הדימוי של רופא המטפל באתר פצוע מחזיר אותי לחוויה ראשונית של חפירה שלי. זה היה בתל לכיש, עבדנו אז בעדינות מדעית ולא היה לחץ של זמן.
ניקיתי עם מברשת צדף שנמצא באתר וככל שהצדף גדל וגדל נחשפה גולגולת ואחר כך שלד שהתברר כשלד פרה. לפי השיניים קבעו שהפרה בת שנתיים וחשתי רחמים עליה והבנתי שזו בהמה שנקברה בחורבן של עיר לפני 3000 שנה.
והיום? היום יש סעיפים תקציביים והעבודה אינטנסיבית. אם היה תלוי בי הייתי עובדת לאט יותר.
אלון:
הדמיון קיים בודאי בעצם חיתוך האדמה ויש אלמנט של טיפול בפצוע. בניגוד לרופא, ברוב המקרים אנו מחסלים כי האתר הולך לאבדון, אלא אם זה מראש תהליך שיקומי. הדימוי בעיקרו הוא יותר אמוציונלי.
עדנה:
הראייה שלי היא יותר של תיעוד ואימות ההיסטוריה ופחות בהיבט של חמלה רפואית.
לפי" תרה" הארכיאולוגית מדובבת את הממצא הדומם ומנסה לשחזר בעזרתו את אופי הדיירים ומעמדם. מה דעתך?
רינה:
זה חלק מתפקידו של הארכיאולוג. זה ענף היסטורי והדומם הוא הדבר שדרכו שואבים את המידע. למשל, מידע על כל התקופה האיסלאמית בקתיסמא נשאב מהחומרים: המסגד בכנסיה, הפסיפסים. החומרים הם המקור ההיסטורי היחידי ומאירים תקופה שאין עליה ידיעות קודמות.
מרגש להיכנס ליפו לקבר משפחתי מהתקופה הפרסית ולראות את הקשר בין תכשיטים למין, את שקיות בושם במקום, שם הנקבר או בעל הכלי.
ירדנה:
לדובב חפץ דומם – אני מבינה במה מדובר. אתר הוא אנונימי, אבל ככל שעובר הזמן ומסתיימת החפירה הוא לובש צורה ומקבל משמעות.
אלון:
אכן דיבוב ממצא זה מה שעושים. החרסים לא מספרים; צריך למצוא את הסיפור שלהם.
עדנה:
הדיבוב קורה לי כל הזמן. לצד העובדות תמיד יש דמיון, למשל באתר בית שאן.
הגיבורה ב"תרה" תוהה האם היא יותר ארכיאולוגית או אוהבת סיפורים ואגדות. עד כמה נכון לגבייך?
רינה
: אני תמיד משתדלת לא לערב סיפורים עם החומר המדעי, לבדוק את המקורות ואיך הם משתלבים. זה כמו רשומון: קרה משהו . יש פרסונות וכל אחת מספרת את סיפורה ואת כארכיאולוגית צריכה לארוג את התמונה שנראית לך כמלאה. אבל ללכת לחפש את ארמון דוד בעיר דויד או הארכיון של חצור את זה אני לא מעיזה. בכלל, לצאת במטרה למצוא משהו ספציפי זה 'מריח' משוחד כי זה קצת כמו אינדיאנה ג'ונס.
ירדנה:
בחפירות אני מחוברת לקרקע. אינני ממציאה; זה יוצא מהממצא ולא מאיזה רעיונות שיש לי בראש. לכל מה שחפרתי מצאתי הקשר וטוב לי שהממצא הארכיאולוגי מתחבר עם הסיפור ההיסטורי. בכלל אני באה לארכיאולוגיה מתוך אהבה להיסטוריה ומצאתי כאן את מקומי כי חיפשתי את הצד המעשי. זה באמת מזל כי לא לכולם יש סיפורים בממצאים שלהם.
אלון:
אני מקוה שאני יותר ארכיאולוג. בצורה שבה מתעסקת הגיבורה עם הארכיאולוגיה היא נוטה יותר לפרשנויות ופחות לחפירה עצמה. יש בעבודה הארכיאולוגית חלקים טכניים ולא בכל מקרה עולה סיפור מהממצא ומהחפירה.
ב"תרה" מתוארת הארכיאולוגיה כמדע לא מדויק- האמנם?
ירדנה:
כן. יש מקום רב לפרשנות כי החפירות מגלות רק אחוז מסוים של המידע וצריך לפרש אותו. אם אין את כל הנתונים יש מקום רב יותר לפירוש.
אלון:
מדע מדויק יש רק אחד. הארכיאולוגיה היא לא מדע מדויק. הבעיה היא שאיננו יכולים לחזור על הניסוי פעם נוספת, גם אם נצליח לפתוח את האתר פעם נוספת.לא ניתן לשחזר עבודה קודמת.
הזמן של "תרה" הוא חומר נטול צורה. מהו הזמן שלך כארכיאולוג/ית?
רינה:
הזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש. כשאני יוצאת לשטח אני חשה עצמי כפסיק ביקום הגדול, דבר בר חלוף. הזמן הוא מאד חוצפן כי הוא לא מכבד את קודמיו. אנו הרסניים ומוחקים מה שהיה לפנינו; לא רק בני אדם, אלא גם תופעות גיאולוגיות, חי, צומח ותרבויות. אנו משנים את הצורה של כדור הארץ, חותכים וחוצים כבישים ומשנים אורחות חיים. איך נדע מה יהיה אם לא נשאיר מה שהיה?
ירדנה:
יש לי תסכול בסיסי שאני לא מנצלת את הזמן, הוא גדול מאוד לעשייה ולהישגים ואני כל הזמן רצה אחריו. אני לא חושבת שאני יודעת להנות ולמצות אותו; אני חזקה בעשייה ופחות בהנאה.
ובמישור המקצועי? במסגרת החפירות יש מצבים שאני שייכת לתקופה שאני חופרת והזמן בשבילי הוא תקופה ואני מרגישה שייכת לאתר, ואז אני הולכת בחפירה כאילו הולכת בכפר קדום.
עדנה:
אני צריכה זמן לחשוב על זה, זה פילוסופי מעמיק ולא על רגל אחת. זמן הוא משאב יקר שמתכלה ואנחנו מתייחסים אליו כאל דבר אין סופי ולא מנצלים אותו כראוי..
מאמרים נוספים ...
ראיון עם נשיא המדינה
"לחנניה שלום", שלום
צינתור בחפירות ארכיאולוגיות
מדיניות שימור טריטוריאלית כגישה בטפול באתרי מורשת
ראיון עם הסופרת צרויה שלו על ספרה "תרה"
תרה – סנטוריני
ההיסטוריה חוזרת
מצעד החפירות
סיפורים קטנים מענף ארכיון
המיקרופון המשוטט - והפעם: תרים עם "תרה" ברחבי הרשות