האתר הוא חלק מכפר יהודי, המתפרש על שטח של כ-25 דונם, בפאתיה הדרומיים של העיר מודיעין. הכפר נוסד בתקופה ההלניסטית הקדם-חשמונאית (המאה הב' לפנה"ס) והמשיך להתקיים ברציפות עד למאה הב' לסה"נ. ממצאי הכפר מקיפים ומציגים את כל תחומי החיים, החל ממבני המגורים, מערכת הסמטות ומבנה הציבור הייחודי — בית הכנסת. כן נתגלו מתקנים רבים, אחד מהם זוהה כמקווה טהרה, ובית מרחץ. אום אל-עומדאן הוא אחד האתרים היחידים באזור שבוצעו בו חפירות ארכיאולוגיות נרחבות ושיטתיות. החפירות התנהלו בשנים 2000–2001 מטעם רשות העתיקות, בראשותם של הארכיאולוגים אלכסנדר און, שולמית וקסלר-בדולח, יהודה רפואנו וצח קניאס. בית הכנסת באתר הוא אחד משבעה בתי כנסת בלבד אשר נחשפו בארץ ומיוחסים לימי הבית השני. כשמו כן הוא, והוא שימש מקום לכינוס הקהילה לצרכים חילוניים ודתיים כאחד. בתי הכנסת שהתקיימו בימים שבית המקדש היה קיים היו חוליה מקשרת ראשונה במעלה במעבר שבין ימי הפולחן בבית המקדש לימים שלאחר חורבנו, אז עברה הפעילות הדתית, רובה ככולה, לבתי הכנסת. התכנון המוצע תואם את הידע הארכיאולוגי ואת ערכי בית הכנסת. ההתערבות בשרידים תהיה מזערית ותדגיש את ייעודו של בית הכנסת כמקום להתכנסות הקהילה סביב מוקד משותף העוסק בטקסט ובנושאים מופשטים. תכנון, שימור ופיתוח האתר מוצעים בשלבים ובשיתוף עם הקהילה ובדגש על פעילות חינוכית עם ילדי מודיעין.
לפני 13 שנה נתגלה בלוד אחד הפסיפסים היפים שנראו בארץ, אך הוא כוסה מחוסר תקציב. כעת מבצעת רשות העתיקות, בשיתוף עם עיריית לוד ובמימון קרן לאון לוי וקרן ג'רום לוי, עבודות לשימור הפסיפס והכנתו לתצוגה למבקרים. רצפת הפסיפס, מהמפוארות ומהמרשימות שהתגלו בישראל, נחשפה בשנת 1996. הפסיפס (180 מ"ר) מתוארך לתקופה הרומית (סוף המאה הג' עד תחילת המאה הד' לסה"נ). הוא נדיר ביופיו ובאיכותו, והשתמרותו יוצאת דופן. הפסיפס מורכב מ'שטיחים' צבעוניים שמתוארים בהם בפירוט יונקים, ציפורים, דגים, מיני צמחים וכלי השיט והמסחר הימי שהיו בשימוש באותה תקופה. עם השלמת החישוף, הפסיפס הוצא מהאתר למעבדת השימור של רשות העתיקות בירושלים. תהליך השימור יארך חודשים ארוכים, ובמהלכם נשלח קטע מהפסיפס לתצוגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. בפרק זמן זה יקודמו עבודות התכנון ויוקם מרכז מבקרים. בסופן, יוחזר הפסיפס למקומו, והאתר ייפתח לקהל במסגרת תכנית כוללת להפיכת העיר לוד למוקד תיירות.