ביום 15 ביולי 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים –  אירוע החותם את מסע הצלב הראשון ומסמל את כינונה של ממלכת ירושלים הצלבנית. שלטונם של הפרנקים בארץ נמשך כמאתיים שנה, עד לשנת 1291 עם כיבושה של עכו וכניעתם ללא קרב של המאחזים הצלבניים האחרונים – בירות, צור, צידון ועתלית – ונטישתם.

הממלכה הצלבנית הגדירה מחדש את מעמדם המדיני, הדתי, הכלכלי והחברתי של הארץ ושלתושביה. לראשונה מאז הכיבוש הרומי, זכתה הארץ לעצמאות מדינית. יתרה מכך, מעמדה כ"ארץ-הקודש" קנה לה  מקום מיוחד בעולם הנוצרי בהיותה מרכז דתי ומוקד לתנועת צליינות המונית; מרכז חשוב במערך הסחר הבין-לאומי בין המזרח למערב; ויעד למתיישבים ולמהגרים – אנשי דת וכמורה, לוחמים ואצילים מאירופה.

התמורות במעמדה של הארץ הניבו שגשוג כלכלי ותנופת פיתוח ממלכתית רחבת-היקף, המתבטאת בבנייה צבאית, דתית ומנהלית: מבצרים, מצודות ומגדלים הוקמו לאורכה ולרוחבה של הארץ, לאו דווקא באזורי גבול ועימות. מאות כנסיות נבנו בכל יישוב ואתר צלבני, חלקן, דוגמת כנסיית הקבר בירושלים, מונומנטליות בממדיהן ובפארן. ערי החוף, מאשקלון בדרום ועד לבירות בצפון, שגשגו והפכו למרכזי מסחר בין-לאומיים.

תהליך שקיעתה של הממלכה הצלבנית, עד לחורבנה המלא, לווה בקרבות ובעימותים רבים עם הכוחות האיובים והממלוכים, אלה גרמו לבסוף להרס מערך היישוב העירוני.