העיר יפו הייתה סגורה בתוך חומותיה מאז הוקמה מחדש לאחר נסיגת נפוליאון מארץ ישראל (1799). רק החל מסוף שנות השישים החל תהליך בלתי מאורגן של בנייה מחוץ לחומות העיר וזאת הן כמענה ללחץ ההולך וגובר בתוך העיר והן כמענה לאפשרות הביטחונית למגורים מחוץ לחומות. בשוני מירושלים, התבטאה היציאה מהחומות בעיקר לשם פעילות מסחרית ופחות בשל לחץ מגורים. בתחילה הוקמו מחסנים, בתי מסחר, מלונות ועוד ורק אחר כך שכונות מגורים. עיקר ההתפתחות הייתה לאורך צירי הדרכים, לכיוון ירושלים (מזרחה) שכם (צפון מערב) ועזה (דרומה). המוסלמים המשיכו להתרכז סביב המרכז הדתי בצפון ולכן יצאו צפונה בעוד שהנוצרים יצאו דרומה, לאזור בו היו להם בתי קברות. היציאה היהודית הייתה המאוחרת ביותר ומיקומה היה אקראי ומקרי על פי מצאי הקרקעות לבניה.