ראינו בתדהמה את מעשי הביזה וההרס המכוון שעשה ההמון באוצרות המוזיאונים הארכיאולוגים של עיראק. לא היה זה אירוע מקומי שבו פגעו אזרחים עיראקים נזעמים בעוד אחד מסממני השלטון השנואים על נפשם, אלא פגיעה באוצרות השייכים למורשת העולמית. תעודות כתובות בכתב השומרי הקדום, המייצגות את ראשית מלאכת הכתיבה של האדם עלי אדמות, שייכים לי ולך ולכולנו ולא רק לתושבי המקום.
האירוע הזה לא צריך היה להתרחש, או לפחות לא בהיקף הזה. למרות המלחמה ובגללה ניתן היה למנוע זאת. יש לכך תקדימים רבים.
במלחמות רבות במזרח התיכון נקשרו מהלכי המלחמה עם דאגה ושמירה על נכסי תרבות. את המופת לכך כבר נתן נפוליון בפלישה למצרים ולארץ-ישראל (1798-9). אל הצבא הצרפתי התלוותה קבוצה גדולה של מלומדים שסקרו ולמדו את אורח חיי המזרח, את עתיקותיו ומורשתו. למרות שהיה זה מסע נפל מבחינה צבאית, נותר בספריות דיווח רב כמות ורב איכות על כל מה שנלמד.
למינהלת הכיבוש של הצבא הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה היתה יחידה אחראית לשלומן של עתיקות האזור. בראשה עמד ליאונרד ווּלי, הארכיאולוג שלימים ערך חפירות באוּר שבדרום עיראק ובכרכמיש, על גבול טורקיה-סוריה. תחת פיקודו היו מספר קצינים, ואחד מהם, קפטן מק-קיי, היה ממונה על עתיקות ארץ-ישראל, וזאת בזמן הממשל הצבאי ועד לכינון השלטון האזרחי של המנדט הבריטי (1920-1917). גם בצד הטורקי היתה התייחסות לשמירת אתרי עתיקות בעת המלחמה הזו. הארכיאולוג הגרמני בעל המוניטין תיאודור ויגאנד עמד בשנת 1916 בראש יחידה קטנה לשימור מבנים עתיקים שפעלה באזור ערי הנגב העתיקות (שבטה, ניצנה ואחרות). זו היתה פעילות ממלכתית ברשות אחמד ג'מאל, מפקד הארמיה של סוריה וערב.
מדינת ישראל היתה תמיד קשובה לצורך להגן על עתיקות בעת פעולות קרב. האירוע הדרמטי ביותר בתולדותיה בעניין זה הוא, לטעמי, מסעם של הפרופסורים נחמן אביגד, אברהם בירן ויוסף אבירם, בזמן מהלכי הקרב לכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, ובסיוע הצבא, אל מוזיאון רוקפלר שבמזרח ירושלים, כדי להבטיח את שלמות האוספים, ובראשם המגילות הגנוזות. זמן קצר לאחר הקרבות מונו קציני מטה לארכיאולוגיה לאזורים שנכבשו, והפעילות הארכיאולוגית מוסדה בהתאם לאמנת האג (1954) המסדירה את הטיפול בעתיקות באזורים של סכסוך מזוין. גם אם הרבו ארכיאולוגים ישראלים לערוך חפירות וסקרים, היו פעולות אלה לטובת שמירת העתיקות ולצבירת ידע על תולדות האזור. דומני שמחלקת העתיקות המצרית, שקיבלה בחזרה את כל עתיקות חצי האי סיני, לפי אותה אמנה, בפעולה שהיא לפי שעה ללא תקדים, יכולה להעיד על שלמות האוסף.
במבצע ליטני (1978) ובמלחמת לבנון (1982 ואילך) נעשו פעולות להבטיח את שלום עתיקות האזור בכך שארכיאולוג מחוז הצפון של ישראל מונה כמפקח על עתיקות האזור סמוך מאוד לפעולות הלחימה, ואף פעל לשם הבטחת העתיקות.
מהשתלשלות האירועים בעיראק ניכר בעליל שהמורשת התרבותית של האזור – מסופוטמיה – לא היתה בתודעת הצבא והממשל האמריקאי. כאילו לא היה להם הפנאי, בפרק הזמן הארוך שבו הכינו את המלחמה, ללמוד על האזור ואוצרותיו, להתייעץ באנשי מדע רבים המצויים בארצות הברית ולהכין תוכנית פעולה. אדרבא, יציגו לפנינו את פקודות המבצע המתוכנן. יציגו את הקצינים שאמורים היו להכין את המידע ולהפיצו בין היחידות, ויצביעו על ההכנות לשמירת המורשת העולמית. דומני שאין כדברים האלה בנמצא. בפשטות: 'זה לא היה בראש שלהם'. אילו היו האמריקאים להוטים פחות להגן על בארות הנפט ומכניסים לתודעתם כי המורשת התרבותית חשובה לא פחות, אזי היה למלחמה הזו גם אספקט אחד, יחיד, שהיה חיובי ותקין פוליטית.