בשנות השבעים חל מהפך בדרך בה נתפסה ההסטוריה האבולוציונית של האדם. תגליות מתחום הביוכימיה ומיד לאחר מכן מתחום הביולוגיה המולקולארית, הצביעו על כך שהשימפנזה, לא רק שהוא-הוא קרובנו החי המידי, אלה שקרבתו של זה אל האדם גדולה אף מקרבתו אל הגורילה והאורנג אוטנג. קרבה כה הדוקה יש לה, בהכרח, משמעות לגבי אורך הזמן שעבר מאז הפיצול, שכן שני הדברים קשורים בקשר הדוק.  תקפותו של "השעון המולקולארי", רעיון שפותח גם הוא באותם ימים, איפשר להציע  - לראשונה - תאריך למועדה של אותה ההתפצלות; 5-7 מיליון שנה, אירוע שבמונחים גיאולוגיים קרה רק אתמול.

 

במקביל, הלך רקורד המאובנים וגדל בהתמדה - פרי מאמצים גדולים. מין אחד שנתגלה בצפון אתיופיה, מהווה את גולת הכותרת של תעוד האבולוציה של האדם: אוסתרלופיתקוס אפרנסיס. מין מאובן זה הוא שעטנז מופלא של תכונות האדם והקוף. לאחרונה, לאחר שנתגלתה גם גולגלתו, התברר כי יש בו משום תמיכה מושלמת לא רק ברעיון המקובל של התפתחות האדם מן הקוף, אלא גם אישוש להצעותיהם של הכימאים והביולוגים המולקולאריים, הן לגבי קירבתנו הגדולה לשימפנזה והן לגבי לוח הזמנים של אירועים אלו. סיפור גילויים של מאובנים אלו, (במיוחד סיפור מציאתה של הגולגולת ברבדים מהתקופה הקריטית של למעלה משלושה מיליון שנה) מציאת כלי אבן ושרידי יוצרם, בשכבות הגיאולוגיות שמעל ומשמעות כל אלו לגבי יציאת האדם מאפריקה הם נושאה המרכזי של ההרצאה.