למעלה מעשור שנים משתרר ויכוח האם יש לזהות את דיירי האתר בחורבת קומראן עם אנשי כת קומראן שכתביה נמצאו בין מגילות קומראן. כלי חרס וממצאים ארכיטקטוניים התפרשו באופנים סותרים ידי ארכיאולוגים שונים כמעידים על פרישות או לחילופין על רמת חיים גבוהה מן הממוצע. אלו המזהים את האתר עם חברי כת קומראן מתבססים על מידת ההתאמה של הממצאים החומריים לאידיאולוגיה והחוקים במגילות, ובתוך כך ממעיטים מחשיבותם של הבדלים מסוימים. אלו הדוחים זיהוי זה מעצימים את אי ההתאמות בין הממצאים החומריים לנתונים שבמגילות. אני סבור שעצם השימוש במגילות כקריטריון המרכזי בויכוח זה איננו מוצדק. חורבת קומראן יושבה רק בסוף התקופה החשמונאית, בעוד ש'סרך היחד' ומגילות רבות נוספות נכתבו כנראה כשני דורות לפני כן. כמו כן, התרבות החומרית איננה אמורה לשקף באופן מדויק את האידיאולוגיה המוצהרת בכתבים רשמיים. לפיכך, אני מציע לפרש את הממצאים ותכנית האתר במנותק מן המגילות, ולאור מודלים האופייניים לארכיאולוגיה החברתית, ורק לאחר מכן להשוות את הממצאים לעדויות מן המגילות.
 
אנסה לבחון את הממצאים מחורבת קומראן לאור מאפייני התרבות החומרית האופיינית לכתות באשר הן – הן על-פי תיאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות, והן על-פי השוואה לתרבותן החומרית של כתות אחרות. ואמנם, בחורבת קומראן ישנם כמה מאפיינים של פעילות שיתופית חברתית-דתית באתר, כגון חדר סעודות ובית קברות - האופייניים לכתות שיתופיות כגון השייקרס וההוטריטים. אחד הקריטריונים לאיתור אידיאולוגיה כיתתית בתרבות החומרית הוא התנגדות (resistance). השאלה המרכזית בה אדון היא האם התנגדות שכזו חייבת להתבטא בסלקטיביות קראמית והעדר ייבוא כלים מחוץ לכת. לשם כך יובאו דוגמאות באשר למגוון הקראמי של כתות אחרות, מוכרות יותר. ייתכן וכי התנגדות באה לידי ביטוי לאו דווקא בטיפוסי הכלים אלא באופן השימוש בהם. כך למשל, אני סבור כי כלי החרס שנקברו באתר כשהם מכילים עצמות בהמות מלמדים כי הבשר שבושל בהם נחשב למקודש, ולכן הכלים לא יכלו לשמש לחולין ונקברו מחמת הקדושה שדבקה בהם. תופעה זו של יצירת תחליף לזבח במקדש עונה להגדרה של התנגדות.