אריחי זכוכית זהב מצויים באוספים רבים ברחבי העולם, אך עד כה היו עדויות מעטות באשר לתאריכם, מוצאם, אופן ייצורם ושימושם. אנסה להשיב על חלק מהשאלות הללו בעזרתם של שברי אריחי זכוכית זהב שנמצאו בשנים האחרונות בחפירות הצלה בארץ ישראל. שברים אלה המתוארכים לשלהי התקופה הביזאנטית וראשית התקופה האומיית נמצאו באתרים רבים ברחבי הארץ, בערים ובישובים קטנים.
 
האריחים נעשו משתי שכבות של זכוכית מעבירת אור, לרוב חסרת צבע או עם גוון ירקרק או סגלגל. השכבה התחתונה עבה (כ 5 מ"מ) עליה הונח עלה זהב דק מאוד או אבקת זהב ומעל שכבה נוספת של זכוכית דקה מאוד שעובייה פחות מ 1 מ"מ. באותה הטכניקה יוצרו גם פסיפסי זכוכית זהב.
 
בדומה לשימוש בפסיפסי זכוכית זהב, שימשו גם האריחים בעיטור ארכיטקטוני או בשיבוץ ברהיטי עץ. שימושים כאלה באריחי זכוכית זהב מוכרים בכנסיות מימי הביניים.
 
בחפירתו של ד"ר יוסף פורת ב"ארמון הציפורים" בקיסריה נחשפה בשנה שעברה תגלית ייחודית בקנה מידה עולמי. עד כה לא נמצאו חפצים מסוג זה בחפירות ארכיאולוגיות. זהו לוח גדול (103X103 ס"מ) שנעשה בטכניקת האופוס סקטילה (opus sectile), המשלב אריחים ולוחיות קטנות מזכוכית זהב וזכוכית פסיפס בדגם גיאומטרי מורכב. הלוח שנעשה כולו מזכוכית השתמר באופן יוצא דופן והוא מטופל על-ידי מומחי השימור ברשות העתיקות.