אחד השינויים הבולטים במעבר בין התקופה הרומית לתקופה הביזנטית הוא התמסדותה של ההיררכיה היישובית מן ההיבט של היחסים בין העיר לכפר. רשת היישובים בעלי מעמד עירוני נעשית צפופה יותר עם הפיכת כפרים גדולים ל- polies ; הגבולות המנהליים בין תחומי הערים משורטטים בבירור על-ידי פעילות ה-censitores עקב הרפורמה בשיטת המיסוי של דיוקלטיאנוס, וכל ישות עירונית תופסת את מקומה מול הטריטוריה שלה עם סדר מוגדר של חובות ותפקידים המרכיבים את מאזן היחסים ההדדיים בין עיר וכפר.
הכפר מספק לעיר את אמצעי הקיום הכלכליים שלה. בעידן של תחבורה פרימיטיבית, מצרכי המזון חייבים להגיע מן העורף החקלאי הקרוב; רוב שומת המס המוטלת על העיר באה מן הקרקעות החקלאיות בתחומה;אדמות הפריפריה היו גם אפיק השקעה בעבור תושבי העיר וגם מקור עושרם;  העיר מצדה סיפקה שירותים רבים ומגוונים: שירותי מנהל ומשפט, מרכזי קניות, שירותי בריאות, בידור ויחסי חברה, וכמו כן העמידה העיר הנהגה וסיוע לתהליכי פיתוח בפריפריה – זאת בעיקר באמצעות מנגנונים כנסייתיים.
אולם תמונה המבוססת על הדדיות קוטבית בין עיר לכפר בלבד איננה שלמה או מדוייקת, כי יש גורם שלישי במסגרת היחסים בין העיר לפריפריה בתקופה הביזנטית, וזהו המנזר. מהיבטים מסויימים מתפקד המנזר כעיר הממוקמת בפריפריה, מספק חלק מהשירותים "העירוניים" וכך מחזק את היישובים הכפריים, ובהיחלשות העיר הוא נוטה לתפוס את מקומה.