חלק ניכר מהתרבות החומרית של התקופה הכלקוליתית מורכב משרידי קבורה ושרידי חפצי פולחן. שרידים אלה משקפים אמונות ומנהגים הקשורים לעולם המתים (העולם התחתון, העולם הבא) ומחזור החיים והמוות. הבחנה זו איננה חדשה כשלעצמה; החידוש שיוצג בהרצאה הוא הרב-גוניות של התופעה מצד אחד, וההיקף הכוללני שלה מצד שני. מספר מבנים ומרכיבים אחרים, שלא פורשו בעבר כביטויים של אמונות ומנהגים, מהווים עדות לקשר בין עולם המתים ועולם החיים. כאלה הם, למשל, מערת המטמון בנחל משמר, מקדש המתים בעין גדי, מקדש המתים בגילת והחללים התת-קרקעיים בבקעת באר-שבע. לאור פרוש זה, ניתן לשער שמערכת האמונות האמורה הייתה נורמטיבית בכל חלקי הארץ, עם כמה אפיונים אזוריים. פירושיהם של כמה מן החפצים הכלקוליתיים הידועים ביותר, צלמית האישה מגילת וצלמיות הכינור ביניהם, מובנים בצורה טובה יותר בהקשר דתי-פולחני זה.