המניעים שעמדו בבסיס החלטתם של עולי רגל רבים לצאת למסע ארוך ומפרך היו רבים ומגוונים ונבעו כולם מדבקות ואמונה רבה. במהלך המאה השישית, בהשפעתם של נזירים איריים שפעלו בממלכה הפרנקית ובאזורי גרמניה, התפתחה מגמה חדשה בעלייה לרגל: עלייה לצורך כפרת עוונות. סוג זה של עלייה לרגל הפך בהדרגה לעונש מקובל על חטאים חמורים, והוא נתפס לא אחת כ”מרטיריון”. לקראת סוף האלף הראשון הפכה תנועת העלייה לרגל לצרכי כפרת עוונות לתנועה המונית. התפתחות זו נעוצה במספר רב של גורמים, כמו השינוי בדפוסי החזרה בתשובה, השגשוג הכלכלי, הביטחון האישי שגבר, הרפורמות של קלוני, ותנאי המסע הנוחים יותר. כל אלה הזינו את תנועת העלייה לרגל במחצית השנייה של המאה העשירית ולאורך כל המאה האחת-עשרה, אך הם גם הובילו להיעלמותה המוחלטת של תפיסת העלייה לרגל כ”מרטיריון”.