שוני בין-אזורי הינו אחד המאפיינים הבולטים ביותר בתקופה הכלקוליתית-הע’סולית. שינויים ניכרים נצפים לעיתים קרובות על-פני מרחקים קצרים ואינם פוסחים על אף פן של התרבות החומרית: קראמיקה, צור, אבן, ארכיטקטורה, קבורה וכן הלאה. אף-על-פי שזיהוי אי-רציפויות של תופעות ארכיאולוגיות במרחב מעסיק את המחקר ומאפשר לעיתים הגדרה של גבולות בין קבוצות, אפיון הפערים ומשמעויותיהם במונחים אידיאולוגיים וחברתיים עודנו לוקה בחסר. המחקר המוצג להלן מטפל במערות הקבורה של האזור הים-תיכוני כמקרה מבחן להגדרה ואפיון קבוצות כמו גם הפערים האידיאולוגיים והחברתיים ביניהם.
ניתן להבחין לכל הפחות בין שתי קבוצות של אתרי קבורה, האחת צפונית והשנייה דרומית. זו הצפונית מתאפיינת במערה יחידה לאתר קבורה ובנוכחותן של תיבות חרס במכלול מכלי הקבורה. הדרומית, לעומת זאת, מתאפיינת במספר מערות לאתר קבורה ובנוכחותם של תיבות אבן וקנקני קבורה במכלול. הבדלים נוספים בין שתי הקבוצות, העולים מתוך בחינה של כל אחת מהן בנפרד, נוגעים להסתגלותן למגמות כרונולוגיות ולתפקיד מכלי הקבורה. ככלל, נראה ששתי הקבוצות התאפיינו ברטוריקה שונה מאוד. קיומה של מערה יחידה מכתיב מציאות דו-ערכית, על-פיה פרט עשוי להיכלל או שלא להיכלל במערה נתונה. לעומת זאת קיומן של מספר מערות באתר מגדיל את טווח האפשרויות ומבנה המערכת, בה כל מערה מוגדרת על-פי מקומה בתוך הקומפלקס השלם. ניכר שהן הקבוצה הצפונית והן הדרומית עסקו בהבחנות בין פרטים וקבוצות, אך עשו זאת דרך אספקלריה של עולמות מושגים שונים בתכלית.