באר שבע היא אחת מהערים החשובות של דרום ארץ ישראל בתקופה הרומית ביזנטית. מספר מצומצם של חפירות הצלה נערכו בתחומי העיר מרביתן בשנות השישים על ידי גופנא, ישראלי וכהן, ומיעוטן בסוף שנות השמונים על ידי גוברין. חפירות אלה תרמו מידע חשוב להבנת תולדות העיר. מאחר ולא נערכו חפירות יזומות בהיקף רחב בבאר שבע מרבית ידיעותינו שאובות ממקורות היסטוריים מועטים ומתגליות ארכיאולוגיות מקריות. פיגרס (1988), במאמרו על העיר הרומית ביזנטית של באר שבע, הינו הראשון הדן בתולדותיה הן מההיבט ההיסטורי והן על סמך העדויות הארכיאולוגיות. במהלך שנות התשעים ועד ימינו, בעקבות פיתוח מואץ של העיר, נערכו חפירות הצלה רבות ונחפרו בחלקם מחנה צבא, כנסיות, בתי מרחץ, מבני מגורים וגתות, שהוסיפו מידע רב על תולדותיה של עיר זו מראשית התקופה הרומית הקדומה ועד האסלאמית הקדומה. במרכז הישוב הרומי המאוחר של באר שבע הוקם באמצע המאה השלישית לספירה על גבי שרידי ישוב הרודיאני קטן מחנה צבא גדול. במהלך התקופה הביזנטית נבנו סביב המחנה לפחות שש כנסיות שחלקן היו בשימוש עד התקופה האומיית. בסוף התקופה הרומית הקדומה עד תחילת התקופה הביזנטית שטחה של העיר היה מצומצם. במהלך התקופה הרומית והביזנטית התפתחה העיר בצורה ניכרת דבר שגרם לביטול שטחי הקבורה בפריפריה של העיר והפיכתם לאזורי מגורים. נראה כי תהליך ההתפשטות של העיר מגיע לשיאו במהלך המאה השישית לספירה. אמנם בתקופה האסלאמית הקדומה ממשיך השימוש בחלק מהמבנים הביזנטיים, אך גבולות העיר כפי שנקבעו במאה השישית לספירה נשמרים. במהלך התקופה האסלאמית ישנה דעיכה איטית של העיר, המתבטא בהריסת מבני הציבור והפיכתם למקור חומר גלם לבניה פרטית. נראה כי במחצית השנייה של המאה השמינית לספירה באר שבע ננטשת ואינה מיושבת מחדש.