הבית הארץ ישראלי המסורתי זכה לתשומת לב רבה מצד חוקרים ונוסעים. התיאורים והמחקרים התמקדו בתיאור מבנהו, תוכניתו, חומרי הבניה, הריהוט ,העיטור באבן ובטייח, אביזריו ובמקורותיו. ההרצאה עוסקת בכלי חרס ששימשו במבנים בדרום ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית המאוחרת. הכלים ששימשו הם: הכיזנים ששימשו בבניית כיפות וקמרונות. גלילי החרס ששימשו תוספת למעקות. צינורות ששימשו להובלת מים, לניקוז, לאוורור והכנסת אור בכיפות ומרזבים ששימשו לניקוז גגות. בנוסף שולבו גם עציצים ששימשו לשתילת פרחים וצמחי תבלין בבתים העירוניים בחצרות, בגנים ועל גגות הבתים. למילוי חללים בבניית כיפות וקמרונות השתמשו בכלי חרס תמימים ששימשו בחיי היום יום ובשברי כלי חרס גדולים. שברי כלי חרס הוכנסו במישקים שבין אבני הקירות ובטייח לחסכון בחומרי המליטה. שברי כלי חרס שוברו לרסיסים, נכתשו, ונטחנו ושימשו בהכנת חומרי המליטה.


מוצרי כלי חרס אלה יוצרו על ידי הקדרים בבתי היוצר בירושלים,בחברון, ברמלה, בלוד וביפו. והם נמכרו בשווקי הכדים בערים ובימי שוק בעיירות. לאחדים מהמוצרים מסורת ייצור ושימוש רבת שנים, כדוגמת צינורות החרס והעציצים שייצורם נמשך גם כיום. גלילי החרס למעקות והכיזנים היו פרי פיתוח ועיצוב של קדרי דרום ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית אשר הצליחו להתאים את מוצריהם לדרישות השוק, להחדיר ולהפיץ את תוצרתם למשתמשים. ייצורם היה המוני ושיווקם נעשה באמצעות מערך הפצה אשר היה קיים בארץ בתקופה זו. ייצורם היה פלח במוצרי בתי היוצר אשר ייצרו מגוון עשיר של כלים.


כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבאות העות'מאניים ושליטתה של השושלת במשך תקופה ארוכה השפיעה על האדריכלות בארץ-ישראל שהתאפיינה, בין היתר, בשימוש בכיפות בעיצוב גגות המבנים. תחילה הופיעו הכיפות במבני ציבור ודת, בהמשך, אומני הבניה הארץ-ישראלים השכילו לאמצם בבניה. ובמאה ה- י"ט נופה העירוני של ארץ-ישראל התאפיין בבתי אבן בעלי גגות עם כיפות יחד עם צריחי מסגדים.


גאת ציין כי בבתי היוצר בעזה מיוצרים צינורות לכיפות ששמם kadus. יצורם נעשה לפי הזמנה, 12,000 כיזנים עולים 190 פרנק. לשם השוואה כד מים לשתיה עולה 2-3 פניג, כד לשמירת מים עולה 10-12 פניג. תיאור חשוב של בנייה בכיזנים והמעיד על תאריך יצורם השתמר בתיאור מסעו של וולני בשנים 1783-1785: "בארץ-ישראל ראיתי כיפה מסוג מיוחד במינו שראוי להתעכב עליו. כיפה זו עשויה גלילים של לבנים באורך של 8 או 10 זרתות. גלילים אלה חלולים הם, וקוטרם מבפנים עשוי להגיע ל- 2 זרתות . צורתם חרוטית כלשהו: הקצה הרחב יותר סגור. השני פתוח. כדי לבנות את הגג מניחים אותם זה בצד זה, ואת הצד הסגור מפנים כלפי חוץ: מחברים אותם בטיח ירושלמי או שכמי וביום אחד יכולים ארבעה פועלים לגמור את תקרתו של חדר. הגשמים הראשונים דרכם שהם חודרים מבעד לה, אלא שאז מושחים עליה שכבה אחת של שמן, והתקרה נאטמת. את הסדקים שמבפנים סותמים בשכבת טיח והרי לך גג בית קיים וקל מאוד". וולני מציין עוד כי בכיזנים משתמשים גם לבניית מעקות: "ברחבי סוריה כולה בונים בגלילים האלה את הקירות בקצותיהן של מרפסות על גגות הבתים, כדי שלא יראו את הנשים המכבסות ותולות שם את הכבסים לייבוש". גאת כותב כי כיפות וקמרונות בעזה נעשים מכיזנים מאחר והם זולים יותר מאבן. נראה כי מחסור באבן מחד, ומחקר ופיתוח של קדרי ובנאי התקופה, הבנייה בקומות, שאלת העומסים, חוזק ועמידות ברעשים, פתרונות בידוד תרמיים ואקוסטיים והעובדה כי בעבר שולבו צינורות חרס בבניית כיפות מאידך, היו הגורמים ליצור בכיזנים בבניה ולשימוש בהם..


הבנייה בגלילי חרס למעקות מתוארת כ- 35 שנה מאוחר לוולני על ידי ביכינגהם שעה שביקר ברמלה. ביכינגהם תאר את מראה העיר וכך כתב "הבתים, בתים מרובעים גבוהים ולהם כיפות שטוחות, חלק ממרפסות הגגות מגודרות בקירות מוגבהים אשר בהם נראות פירמידות של צינורות חרס חלולים אשר נותנים אויר ואור ללא החלשת הקיר עצמו". השימוש בגלילי החרס בבניית מעקות אפשרה זרימה של אויר אשר קיררה את האוויר החם מעל הגגות, במיוחד שעה שהורטבו. דרכם ניתן היה דרכם לראות ולא להראות. אחד השימושים בגג היה לינה בלילות הקיץ החמים, ומידת חום הגג וצנעת הלנים הייתה משמעותית. על הגג נעשו מלאכות בית שונות בהן יבוש פירות וירקות בקיץ.


ניתוח המקורות, בחינת תיארוך יסוד מבנים והממצא הארכיאולוגי מחפירות במהלך השנים האחרונות, אינו מאפשר להקדים את ייצורם של כלי עזה השחורים קודם לשנת 1700. שילובם של טיפוסי כלים ושברי כלי עזה השחורים בבנייה ודומיהם מבתי יוצר אחרים הם כלי תיארוך לתקופה העות'מאנית המאוחרת שזמנה בין 1700- 1917. ייצורם של חלק ממשפחת כלי עזה השחורים המשיך עוד כחמישים שנה מהתמורות ההיסטוריות שפקדו את ארץ ישראל וכך גם דומיהם בחברון.