מוקדסי מוסר בחיבורו (#164) בסביבות 985 לספירה אנקדוטה אודות הקמתו של המסגד ברמלה בידי הישאם ובה נזכרת דרישתו של זה מהנוצרים של לוד למסור לידיו את פרטי העיטור האדריכלי העשויים שיש שעיטרו את כנסייתם. את הטענה הזאת ניתן להוכיח ולו בחלקה בעזרת הניתוח האמנותי של פריטי עיטור אדריכלי מרמלה, הדומים לפריטים מלוד הרומית והביזנטית.
דוגמה זו היא אחת מני רבות המאפיינות את המערכת הסבוכה של העברת מטען בין תקופות שונות. כיום כבר לא מקובלת הדעה שרווחה בעבר בדבר ההפסקה החדה שהייתה בין התקופות בכל הקשור למערכות ההתיישבותיות, האדריכליות ואלה של התרבות החומרית, על היבטיהן האמנותיים ועיטוריים. אמנם, על פניו, הפסקה כזאת נראית הגיונית יותר בתחום האדריכלות המונומנטאלית והביטוי העיטורי שלה, כאשר מדובר במעבר בין התקופה הביזאנטית – לכאורה המעוז האחרון של התרבות הקלאסית – לתקופה האסלאמית הקדומה, המחדירה לאזור תרבות שונה בתכלית. מאידך גיסא, נראה, שגם בתחום הזה קיימת העברת מטען – ולא תמיד בצורה אלימה כמו במקרה של הישאם ורמלה – הן בדרך של שימוש חוזר בפריטים והתאמתם לצרכים החדשים והן ביצירה מקורית של מטען עיטורי.
ההיבט הזה מהווה את עיקרה של הרצאתי, שתנסה לבדוק את מידת 'מקוריותו' של העיטור האדריכלי האסלאמי הקדום מצד אחד ואת קשריו לעיטור הביזנטי מצד שני. מתוך המגוון הרחב והעשיר של העיטור האדריכלי, בחרתי כמקרה מבחן בכותרות העמודים, הן בזכות מספרן הרב, אך בעיקר בשל יכולתן לשמש ראי לשלבים כרונולוגיים מוגדרים יותר. מסתבר כבר מבדיקה ראשונית, שהן בתקופה הביזאנטית והן בתקופה האסלאמית הקדומה הייתה ידה של הכותרת הקורינתית על העליונה. לכותרת מסוג זה היסטוריה ומסורת של מאות שנים במזרח התיכון בכלל ובארץ-ישראל בפרט. ראשיתה בתקופה ההלניסטית, שיאה בתקופה הרומית האימפריאלית וגוונה העשיר בתקופה הביזאנטית. השלבים שהכותרת הזאת עברה מהטיפוס הרגיל ("הויטרוביאני") למגוון המקורי של התקופה הביזאנטית יצרה את התשתית להיווצרותה של הכותרת האסלאמית הקדומה, ששולבו בה בצד רכיבים רגילים גם רכיבים חריגים, באופן ההולם מאוד תקופת מעבר.