בימי הבית השני ידעה ירושלים פריחה של בנייה והתרחבות העיר. מפעלי הבנייה האדירים של המלך הורדוס ושל המלכים החשמונאים לפניו באזור הר-הבית והעיר העליונה מתוארים בהרחבה בספריו של ההיסטוריון בן המאה הראשונה, יוסף בן מתתיהו, ומחלקם אף נותרו שרידים מרשימים במקומות שונים בעיר. מפעלי הבנייה המלכותיים סיפקו פרנסה למספר רב של בעלי מלאכה כגון, חוצבי-אבנים, מובילי-שוורים, סתתים ובנאים וגם הביאו ליצירתה של קבוצת אומנים מומחים בגילוף פריטי אבן מעוטרים, שנשכרו לצורך עיטור המבנים וכן לצורך עיטור בתי המגורים ומערות הקבורה של עשירי העיר.
אמנות הקבורה של ירושלים המשתקפת בחזיתות הקברים, הגלוסקמאות וארונות הקבורה מספקת את מרב הדוגמאות לאמנות זו שנשתמרו בימינו. הדיון במסגרת זו ייוחד לחזיתות הקברים ולשינויים וההתפתחויות שחלו בעיטוריהן. מכיוון שמרבית הקברים המעוטרים מימי הבית השני בנקרופוליס של ירושלים נשדדו כבר בעת העתיקה, מעטים יכולים להיות מתוארכים על-סמך תכולתם. לפיכך מתבסס תיארוך הקברים במקרים רבים על תוכניתם הפנימית המשקפת את נוהגי הקבורה המקובלים בתקופה זו והם מתוארכים באופן כללי למן המחצית השנייה של המאה השנייה לפסה"נ ועד לחורבן העיר בשנת 70 לסה"נ. בחינת מערכי העיטור, סגנון הגילוף והמוטיבים העיטוריים יכולה לסייע לנו לתארך באופן יחסי את הקברים ולמקם אותם על ציר זמן ברור יותר.