דגמי המקדשים המיניאטוריים הם מגוונים ביותר בצורתם ובסמלים האמנותיים המוצגים עליהם. הדיון יתמקד בקבוצת דגמים בעלי חזית מודגשת המצביעים על התפתחותה של קבוצה הומוגנית בתרבות החומרית של ארץ-ישראל וסביבתה הקרובה בתקופת הברזל א' ו-ב'. דגמים אלה, המכונים גם "נאוי", סגורים משלושה צדדים כגומחה והחזית פתוחה לרווחה ומעוצבת לפרטיה. העיטורים מופיעים בחזית, כפי שמקובל היה באותה העת באדריכלות המונומנטאלית של מבני הציבור. חזית הדגם מדמה את הכניסה לבניין מקודש. קרוב לוודאי, שצורת הדגמים וגודלם קבעו את אפשרויות הפיזור של העיטורים על פני הגוף, אבל ניתן למצוא הקבלה ביניהם לסדר האדריכלי במבנה. ניתוח המקורות הצורניים של הסמלים מראה שרובם באו מעולם החי והצומח, דימויים אנושיים וגרמי השמים. הם שכיחים בעולם הקדום, ושורשיהם ניכרים במסופוטמיה ובמצרים החל מהאלף השלישי לפסה"נ ואילך. המאפיינים החדשים מתבטאים במערך עיטורי משתנה, בנוכחות אקראית של דמויות ובוואריאציות אחדות למיקום הסמלים. בנוסף, מוטיבים שונים, שנעשו בטכניקות מגוונות, משולבים לעיתים יחדיו בחפץ אחד. הצורה הכללית וגודש האמצעים האמנותיים מעידים שדגמים אלה מהווים חידוש משמעותי באזורנו בתקופת הברזל.