בשנות השלושים של המאה העשרים פיתח ארווין פנובסקי שיטת מחקר אשר שוכללה רבות לאורך השנים מאז הוצגה על-ידו, ובמהרה הפכה מקובלת גם לגבי מחקר האדריכלות המערבית. המתודולוגיה שלו נועדה להתמודד עם דימויים חזותיים והבנתם.


מבני קבורה הם כר נוח להנצחה של הנקברים, במיוחד לאמידים מביניהם. לעתים קרובות נועד עיטורו העשיר של הקבר להצביע על עושרם של הקבורים בו. אולם עיטור מבני הקבורה כולל לעתים גם "סימנים" המצביעים על מאפיינים נוספים שהיו לנקבר או לנקברים.


מבנה קבר אל-קימריה בירושלים מן התקופה האיובית כולל מספר "סימנים" מעין אלה אשר יש בהם ללמדנו על אופיין של הדמויות ההיסטוריות הקבורות בו. מידע היסטורי אודות הנקברים יש בו לסייע בפענוח סימנים אלה, בהתאם לשיטתו של פנובסקי.