תל חצור הוא מן הגדולים והחשובים שבאתרי ארץ-ישראל ולתוצאות החפירות בו נודעת חשיבות רבה לחקר תרבותה החומרית בכלל ושל הגליל העליון בפרט. במהלך תקופת הברזל א' התאפיין היישוב במקום בדלותם הניכרת של שרידיו. אלה כוללים בעיקר בורות ומתקנים שונים אשר היו פזורים בשטח, ומיעוט מבוטל של מבנים. לנוכח נתונים אלה, ניתן לקבוע בוודאות שהאוכלוסייה שהתיישבה ישירות על חורבותיה של העיר הכנענית הייתה ממוצא נוודי או נוודי-למחצה.
תוצאות החפירות המחודשות באתר מצביעות על קיומו של פער מסוים המפריד בין הישוב הכנעני המאוחר לבין הופעתה של האוכלוסייה המתיישבת מעליו במהלכה של התקופה הבאה. הממצא הקראמי מעיד על שוני ברור ועל ריחוק מן המסורות הקראמיות של התקופה הקודמת ומחזק קביעה זו.
העדות הארכיאולוגית המצטיירת לאור מכלול הנתונים שהצטברו בידנו עד כה מלמדת כי אין כל אפשרות ליחס לשרידיה של תקופת הברזל א' משך קיום ארוך ולמעשה מדובר בשלב קצר מועד במהלכו שוהה במקום אוכלוסייה אשר את גודלה לא ניתן לאמוד בגין דלות הממצא החומרי שהותירה במקום. בפרק הזמן הנידון משמש המקום מעין אתר חניה זמני לאותה אוכלוסייה המתגוררת בעיקרה באוהלים ובמבנים ארעיים. הגעתה לחצור לא לוותה בעימות אלים כלשהו עם תושביה של חצור מן הסיבה הפשוטה, שהמקום היה ממילא נטוש.
ההשלכות ההיסטוריות הנובעות מניתוח נתוני החפירות בעיר העליונה בחצור קובעות שכמו ערים אחרות הנזכרות בסיפור הכיבוש בספר יהושע, כך גם סיפור כיבושה של חצור אינו יכול עוד להיחשב כתואם את הממצא הארכיאולוגי. הנתונים הארכיאולוגיים מלמדים כי בעת הגעתה של האוכלוסייה הישראלית הקדומה לחצור עדיין בצבצו מעל לפני השטח שרידי קירותיהם החרבים של בנייני האקרופוליס הכנעני, ויש להניח שמשמעותם של שרידים מונומנטאליים אלו הייתה נהירה לה. מאורע קולוסאלי זה שפקד את חצור שנים קודם להופעתה של האוכלוסייה הישראלית הקדומה הוטמע בזיכרון ההיסטורי הישראלי, עד שלבסוף שובץ על-ידי העורך הדויטרונומיסטי אל תוך סיפורי הכיבוש בספר יהושע.