פער עצום קיים בין המסורת המקראית ובין השחזור ההיסטורי-הארכיאולוגי של תקופת כינון עם ישראל בארצו. המקרא מתאר את כיבושה האלים של הארץ על ידי עם שבא מבחוץ, ואילו הממצא הארכיאולוגי מלמד על תהליך התיישבות שלו של גורמים שברובם היו מקומיים באזורי ההר הריקים. אולם למרות שדומה כי סיפור כיבוש הארץ אינו משקף את שלב כינונו של העם כלל וכלל, הוא מכיל מסורות ספרותיות והבחנות מעניינות שראוי לעמוד על קנקנן.
בהרצאה זו נצביע על הבדלים בדרך הצגת כיבוש הארץ בין הצפון והדרום: הדרום נכבש ב'פעם אחת' בעזרת ניסים והתערבות אלוהית, ואילו כיבוש הצפון ארך 'ימים רבים', והוא אינו כרוך בניסים. כמו כן, אופי האויב הצפוני וסוג הקרבות המתנהלים נגדו שונים מן האויבים הדרומיים. מחבר סיפורי הכיבוש מצביע על 'כנעניותם' של תושבי הצפון, ועליונותם בשדה הקרב המתבטאת בשליטתם ברכב ובסוסים ובלחימה בשטח פתוח, לעומת תושבי הדרום האֶמורים, שהלוחמה נגדם מתמקדת בעריהם המבוצרות, וגם כשהם עצמם מתארגנים לקרב, הם חונים על עיר מבוצרת – גבעון.
בהרצאתי אציג את ההבדלים ואנסה לעמוד על הסיבה לקיומם של המאפיינים השונים, ובעיקר לבחון האם הם משקפים מציאות היסטורית כלשהי.