השילוב בין התדמית הכוחנית של הפלשתים במקרא עם תיאורי המלחמה של רעמסס השלישי הובילו לפרדיגמה של כיבוש פלשתי של דרום כנען במאה ה-12 לפנה"ס ובעקבותיו התיישבות, פרדיגמה שהינה שלטת במחקר הארכיאולוגי משנות העשרים של המאה ה-20 ועד היום, משך כתשעים שנה. מאפיינה הבולט של פרדיגמה זאת הוא אסימטריות קולוניאלית: יצירת יחסי כוח בלתי מאוזנים בין כובש ונכבש, בין מקומי ומתיישב. במובן מסוים הייתה זאת תמונת מראה של הפרדיגמה האולברייטיאנית של "הכיבוש האחיד" של כנען בידי שבטי ישראל, שלווה בהתיישבות. אולם בעוד שממצאי החפירות ביריחו, בהעי ובמקומות אחרים הובילו לספקות כבדים בקשר לנכונותה של תיאוריית "הכיבוש האחיד", ובאשר לדיוק ההיסטורי של נראטיב הכיבוש וההתנחלות בספר יהושע, נשארה הפרדיגמה של הכיבוש הפלשתי בעינה. יתכן כי אחת הסיבות לכך הייתה העדר פרסומים סופיים של שכבות המעבר בין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל באתרי פלשת השונים עד שנות התשעים של המאה ה-20.
כיום, עם פרסומם הסופי של מכלולים בני המאה ה-12 לפנה"ס מאשדוד, תל מקנה-עקרון, ופרסומים ראשוניים של מכלולים מאשקלון, ניתן לבדוק את מרכיביה השונים של פרדיגמת הכיבוש וההתיישבות הפלשתית בפרמטרים הבאים: בחירת אתרי ההתיישבות הפלשתית, אופי המעבר בין שכבות המאה ה-13 למאה ה-12 באתרי פלשת, הרכבם האתני של בתי מגורים בפלשת, והיבטים של אידיאולוגיה המשתקפים באיקונוגרפיה של המאה ה-12 בפלשת.