במשך שנים רבות הוכתב ניתוח התהליכים שאירעו בחוף המזרחי של הים התיכון בראשית תקופת הברזל, בכלל זה הגעתן של אוכלוסיות חדשות לאזור זה, על ידי פרדיגמות ארכיאולוגיות שרווחו בעולם בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-20, ופה ושם שרדו עד לימינו. בראש וראשונה מדובר בגישה הארכיאולוגית הנורמטיבית (המכונה למשל גם הגישה ההיסטורית-תרבותית), המנסה להגדיר בממצא הארכיאולוגי "סלי תרבות" הכוללים רשימה ברורה של מאפיינים (traits), שאותם אפשר לזהות באופן חד-חד-ערכי עם קבוצות "אתניות" שונות. בין המנסחים הבולטים של גישה זו באירופה אפשר למנות למשל את גוסטאף קוסינה. באזורנו נוספה על כך הדיקטטורה של הטקסטים. ארכיאולוגים ניסו להתאים את ממצאיהם, והכפיפו את פירושיהם למידע העולה מן המקורות הכתובים, ולפירושים של מקורות אלה. לגבי התקופה והאזור הנדונים, מדובר בעיקר על מקורות מצריים מן השושלות ה-20 וה-21, ובמטבעות לשון שנטבעו על-ידי אגיפטולוגים של המאה ה-19, כגון המונח Peuples de la Mer – גויי הים. הרצאה זו מציגה גישה אחרת להבנת חלק מן התהליכים בחופה הצפוני של כנען בתקופה הנדונה. היא מוכתבת בראש ובראשונה על-ידי ההכרה שאחריותם המקצועית של ארכיאולוגים היא לנתח את ממצאיהם בכלים ארכיאולוגיים. רק אחר כך אפשר (וצריך) לנסות ולבדוק כיצד משליכות מסקנותיהם על העולה מן המקורות הכתובים (ועל מה שנדמה היה שעולה מהם). שנית, נקודת המוצא בניתוח זה היא ההבנה שהקשר בין תרבות חומרית לבין קבוצות אוכלוסיה שונות הוא מורכב לעין ערוך מניסוחיה הפשטניים של הארכיאולוגיה הנורמטיבית. שרידי התרבות החומרית, כפי שאנו מוצאים אותם, הם תוצאה של תהליכים דינמיים, המוכתבים על ידי גורמים רבים, בין השאר על ידי המשמעות הסמלית שיש למרכיבים שונים בתרבות החומרית עבור נושאיה (או היעדרה של משמעות שכזו), על ידי תפקידם של מרכיבים שונים בתרבות החומרית, למשל בהגדרת יחסים חברתיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות ועוד. בגישות מן הסוג הזה כבר אין היום משום חידוש, אפילו בכל הנוגע ל"תקופות המקראיות" באזורנו, רוויות הטקסטים. בהרצאה זו ננסה להדגים את השלכותיה של גישה כזו לגבי התופעה המכונה "תופעת גויי הים" וננסה לשכנע שכדי לספק פירושים מתאימים יותר בנוגע למתרחש בחוף הלבנט בראשית תקופת הברזל עלינו, בין השאר, להשתחרר מן המונח חסר המשמעות הזה.