לפי השחזור ההיסטורי המקובל, שלטה יהודה על בקעת באר-שבע מתקופת הברזל 2א' ועד לחורבן הממלכה בשנת 586 לפנה"ס. ואולם, המידע שנאסף בחפירות הארכיאולוגיות מעיד על "פער" במנהל היהודאי בעקבות מסע סנחריב בשנת 701 לפנה"ס: תל באר-שבע, שהיה המרכז המנהלי של האזור, חרב ולא שוקם, וכך גם המצודה שבתל ערד. לכך יש להוסיף את המסקנות העולות מניתוח מערכת המנהל המלכותית, המבוססת על טביעות חותם על ידיות קנקני אגירה, לפיהן בראשית המאה השביעית הצטמצם המנהל היהודאי לתחומי ההר בלבד ואין לו עדויות ממשיות מהשפלה או מבקעת באר-שבע.
מנגד, שני אתרים יושבו כבר בראשית המאה השביעית, תל מלחתה ותל ערוער, ולצידם הוקם המקדש בחורבת קיטמית, כאשר בשלושתם זוהתה תרבות חומרית אדומית. בעוד שבעבר טענו חוקרים שמקור האוכלוסיה האדומית בבקעת באר-שבע הוא בפשיטות של ממלכת אדום, שניצלה את חולשתה של יהודה בשלהי ימיה, הרי שהעדויות הארכיאולוגיות שעלו בשנים האחרונות מצביעות על מציאות שונה. הנוכחות האדומית בבקעת באר-שבע החלה כבר במחצית השניה של המאה השמינית, וניתן להסבירה על רקע הסחר הערבי: משום מיקומה על דרכי הסחר העולות מחצי האי-ערב אל ארץ-ישראל וסוריה היה לאדום תפקיד משמעותי במערכת המסחר; האדומים התפשטו לאורך דרכי השיירות הן דרומה - לחצי האי ערב, והן צפונה – לבקעת באר-שבע, כפי שעולה מהעדויות הארכיאולוגיות, והיה להם חלק חשוב בהנעתו של הסחר הבינלאומי.
לאור הניגוד הברור בין הדרתה של ממלכת יהודה מבקעת באר-שבע לעומת שגשוגה של התרבות האדומית, דומה שניתן להציע שחזור היסטורי חלופי. לפי שחזור זה, לאחר מסע סנחריב הועבר ניהולה של בקעת באר-שבע לידיהן של האליטות האדומיות שהתבססו בתל מלחתה ובתל ערוער. רק לאחר הנסיגה האשורית מהלבנט יכלה יהודה לשוב לבקעת באר-שבע, ושלטונה המחודש התבטא בהקמתה של עיר מנהל בתל עירא, וכן מערך מצודות שעליו נמנית גם המצודה המחודשת בערד.