לפני 35 שנה שימשתי מנהל המחלקה לפיתוח תיירות ותעשייה קלה ושירותים באילת. בעבודתי הבחנתי כי המשקיעים התעניינו בהקמת בתי מלון ונמנעו מלהשקיע באטרקציות שחסרונן מורגש שם גם היום. לאחר כמה שנות עבודה פוריות בעיר הדרומית, שבמהלכן הקמתי את אזור התעשייה הקלה והשתתפתי בהקמת אתרי התיירות, גמלה בלבי ההחלטה לפנות לדרך חדשה ולהקים כפר תנ"כי, גלילי או חשמונאי, זאת על פי חבל הארץ שאתיישב בו. לאחר חיפושים ובדיקות בחרתי במודיעין. בשנת 1978 נתקבלנו כמשפחה לחברות במושב שילת כתיירנים, בעוד שהיתר היו חקלאים ותעשיינים. קיבלנו את כל האישורים ממוסדות התכנון והתחלנו בהקמת הכפר החשמונאי על חלק קטן מהגבעה בתל שילת.
הקמנו "קטורון" — מוזיאון קטור שמוצגיו מוצגים ביחס נכון זה לזה ובגודל אמתי — כך שהגורן, למשל, נמצאת ממזרח לבית המגורים כדי לשמור על איכות הסביבה כפי שזו נשמרה גם בעת העתיקה. למעשה, היינו הראשונים במדינת ישראל שבנו מוזיאון שכזה, ואחרינו קמו רבים אחרים בכל חלקי הארץ. נרשמתי ללימודים במכון אבשלום יחד עם אשתי המנוחה נעמי. לימודינו היו בדגש על התרבות החומרית העתיקה, מדע שנלמד מפי הפרופסור שמואל אביצור ז"ל . בד בבד סיירתי בכפרים סורים נטושים ברמת הגולן, שם היו בתים מימי המשנה והתלמוד, בחורבות ביהודה ושומרון, קראתי בשקיקה דוחות ארכיאולוגיים שהתייחסו לשלהי ימי הבית השני וספרות מקצועית מתאימה וערכתי סיורים רבים בכפרים הערביים הקרובים לשילת, שהיו באותה עת, בתחילת שנות ה-80 למאה הכ', כמו כמוסת זמן: ללא כוח חשמל, עבודה בשרירים ביולוגיים של אדם ובהמה, שאיבת מים מבורות ועבודה חקלאית על פי עונות השנה. תוך כדי כך, רכשנו ממקורות שונים כלים ומתקנים, כמו כלי נפח שהיו של מרדכי שמחוני ז"ל מקבוצת גבע,,מפוח לחרש ברזל מלוקסור, נולים לאריגה, רחיים ממישהו שפינה מחסן במקום שבו נבנה לימים דיזנגוף סנטר ,עריבה, מורגים ורחיים מטורקיה. הרבה פריטים רכשנו מהכפריים הערביים ובחנויות לעתיקות של הדרוזים. אבנים קניתי מערבים בסביבה הקרובה, שפינו חורבות בבעלותם ובנו בתי מגורים במקומם וגם בתי בד. כמו כן, רכשתי כלי דגן: מגלי קציר ,מורגים, מזרים, כברות ואבני רחיים — חלק מהם מיוצרים גם כיום ומשמשים בחקלאות המסורתית, והם נמכרים בגדה המערבית, למשל בחנות המתמחה בעניין באל-בירה וכןבמרכז רמאללה. קניתי עשרות פטישים, מחרשות עץ ,בגדים וכלי עבודה בשוק הפשפשים וברגים לבית בד מגזעי תמרים. למעשה, קניתי הכול. לפעמים מצאתי דברים מדהימים, כמו סדן טורקי ענק ששוקל רבע טון. הייתי מגיע לכפר עם הגי'פ הקטן, הירוק, שלי ומנהל מו"מ וויכוחים של שעות במרכז הכפר. היו אנשים, כמו מרדכי שמחוני ז"ל מגבע, שנתן לי, ללא תמורה, מלקחיים שיצר במו ידיו. למזלי הרב, היו לרשותי עשר שנים כאלה. לאחר מכן פרצה האינתיפאדה בשנת 1988, והבנתי שהמציאות השתנתה והמשכתי לקנות דרך שליחים כפי שאני נוהג כיום. אפשר לומר שהכפר החשמונאי נבנה אט-אט, ולמעשה תהליך בנייתו נמשך גם כיום. באותן שנים (עוד לפני כביש 443), עברו לעתים ימים רבים ורכב לא נראה על הכביש. הייתי הישראלי היחיד על גבעה בין הרי ירושלים המערביים ולוד. הרגשה באמת מיוחדת, ואם מותר לומר פנטסטית, כאילו אין משמעות לזמן. כמו הפנטסיה שחווה מי שמסתובב במרחבי הנגב ובסיני.
חלוקת העבודה ביני לבין נעמי ז"ל הייתה כזו, שהיא עמדה בקשר עם המורות ופיתחה תכניות הדרכה, ואילו אני פיתחתי את הכפר. בהדרכות עבדנו שנינו בלוויית צוות מדריכים. לא אחטא לאמת באומרי שכעשרה צוותי מדריכים עברו דרכנו והמשיכו בחייהם, חלקם הפכו למדריכים בפרויקטים מתחרים, ואין לי שום בעיה עם זה. בשנים הראשונות ביצענו עם התלמידים עבודות עונתיות, כגון מסיק זיתים, דריכת ענבים, אריית תאנים וקציר חיטים, והוספנו אפיית פיתות בטאבון, חליטת תה מזוטא לבנה, הכנת לבני טיט, טביעת מטבעות, טוויה בפלך והאכלת חמורים בעשב. בשנים האחרונות אנו ממשיכים בפעילויות העונתיות, אך הוספנו יצירת פסיפסים, שקיות צמחי מרפא,כתיבה בקולמוסים, יצירת כדים וכלי צור. את אפיית הפיתות הורדנו מקוצר זמן. לשמחתנו, כבר מתחילת דרכנו בהפעלת המקום בחנוכה תשל"ט (1979) הגיעו מדי יום עשרות אוטובוסים לביקור ולפעילות. משלא נמצא מקום, הם הופנו ליתר חודשי השנה, וכך נוצרה לנו עבודה רציפה לכל עונת הלימודים. ידענו לקבל גם אוכלוסיות נוספות, לרבות תיירים, חיילים, גמלאים, קיבוצים, פרויקט תהיל"ה ועולים חדשים. מאז ההקמה בשנת 1979 ועד לשנת 2000 עברו דרכנו יותר ממיליון תלמידים. כלומר, צעירים רבים בישראל של היום היו בכפרנו בילדותם. השכלנו להנחיל את הערך התרבותי של מורשת המקבים ואת תרבות חקלאות המדרגות לילדי חדרי המדרגות. מעולם לא התווכחנו עם מי שחשב שהוא יודע יותר... החל משנת 1985 צצו יוזמות התיישבות במזרח מודיעין. מצאתי עצמי"נאלץ" לכתוב חוברות ומאמרים מקצועיים כי לא היה דבר כתוב כדי להגן על האתרים באזור. ברבות הימים הם קובצו לספר: "בתוככי מודיעים— חקר צפונות ארץ המקבים ומורשתם". יצוין כי מקימי העיר, החל משנת 1991, בהחלט התייחסו בעניין להערותיי ויישמו אותן, כמו שימור האתרים ההיקפיים שסובבים את מודיעין. בשנת 2000 השתנה המצב באחת: נעמי רעיתי האהובה והמסורה נפטרה לאחר שמחלה איומה כילתה אותה כליל. היא עבדה עד חצי שנה לפני פטירתה. מההדרכה האחרונה לקחתי אותה בידיי לבית כי לא היה לה יותר כוח ללכת. בסוף אותה שנה בספטמבר פרצה האינתיפאדה השנייה, ומשרד החינוך הגדיר את אזורנו מסוכן. שלוש שנים נדרשו כדי להיחלץ מהתווית הלא-מוצדקת הזאת. חלק מהתאוששות נבע מכך, שידעתי לקבל אוכלוסיות אחרות: ימי הולדת לילדי מודיעין בסגנון עתיק, מלווה בסיור לימודי, מבצע בר-מצווה לתיירים יהודים מארה"ב, שכלל את מצדה, הכותל והכפר החשמונאי, הגברת צילום סרטים היסטוריים ודתיים באתר, המחזת "מתתיהו מספר" בחנוכה ועוד. כך שרדתי וקיימתי את כפרי ולא מסרתי את הזכויות לאף אחד. אם רעבתי, זה היה ענייני הפרטי. הוספנו הצגות רבות לתוכן הלימודי במהלך הסיור, יוזמה שהוכתרה בהצלחה רבה.
בשנים האחרונות פיתחתי גם את החלק המזרחי של הכפר החשמונאי ויצרתי ארבעה אתרי משנה מוגדרים וצמודים זה לזה: נווה-מדבר, הכפר הנאוליתי (הכפר של נוח), הכפר החשמונאי והפארק הארכיאולוגי. קל למטיילים לנוע ביניהם ויש חוברת הסבר מתאימה. כך נתקבל כפר מכונס לעומת החווה שבה התחלנו,. וכמעט מבלי משים, עברתי את השלבים בפיתוח הכפר כמו בעת העתיקה. למעשה, כיום זהו מכלול של שחזורים שמשלימים זה את זה ויוצרים יחד ערך תרבותי ייחודי, לדעתי ללא תחליף.
השנים חלפו, ואינני אותו צעיר שהתיישב כאן. לכן, מיניתי רשמית את בתי נועה ליורשת, והיא ממשיכה את דרכנו, דרך שבה החלה בעודה יונקת בעת שנסעה איתי ועם נעמי ללמוד אצל פרופסור שמואל אביצור ז"ל ולכפרים הערביים ללמוד את אורחותיהם. עד היום הם רואים בה מישהי משלהם. לשמחתי, נועה תמשיך לקיים אידיאולוגית את הכפר החשמונאי במתכונת שנעמי ואני יצרנו. אני יודע כי יש טוענים שאנו משפחה מוזרה ומה לנו לקחת על עצמנו פרויקט לאומי ועדיף להתעשר בקלות מרווחי נדל"ן. אולם, לאחרונה קמו שוב ברחבי העולם מדינות ואנשים שמערערים על זכותנו הטבעית להתקיים כעם חופשי בארצו, והכפר החשמונאי הוא אחת ההוכחות ההיסטוריות לשורשינו העמוקים בארץ גם בימי הבית השני. עם זאת, ברור לי כיום, אחרי הרבה שנים קשות כלכלית, שיש לפתח חלק מסחרי באתר, אולי שוק חשמונאי, כדי לממן מהכנסתו את לב-תמצית הכפר שעיקרו בשחזור. אבל זו דרכנו, ואנו מאושרים שנפלה בידינו הזכות להחיות את מורשת המקבים ולהנחיל המקבים רבים לאורה. הנכם מוזמנים לבקר בכפרי במהלך חג החנוכה וגם לאחריו. ברוכים תהיו.