בתקופת הברזל 1 היתה נהוגה שיטת סימון כלים שמהותה לא התבררה כל צורכה. הסימון הופיע על ידיות ושפות של כלים, רובם סגורים, דוגמת פיטסים, קנקנים ופכים. הטביעות נעשו בעזרת מקל או קנה שהוחדרו לתוך הטין בעודו לח, ויצרו טביעה- החדרה עמוקה נקודתית או חריתה שיצרה קו מאונך. מהבדיקות שערכנו עולה כי הטביעות מופיעות בעיקר על ידיות פכים וקנקנים.
 
תפוצתן העיקרית של הטביעות הייתה מסוף המאה ה-13 עד המאה ה-11 לפנה"ס בנחלתם של שבטי בית יוסף (אפרים וחציו המערבי של מנשה). בתחום זה נמנו מעל מאה אתרים, רובם אתרי סקר, שבהם נמצאה טביעה זו. שני אתרי מפתח להבנת הטביעה הם עיבל ושילה.
 
ריכוזה העיקרי בקרבת העמקים הפנימיים, מעיד על כך שיש לשייך את תחילת הטביעה לצפונו של ההר המרכזי. מאזור זה, ניתן לשער, הופצו הכלים לשאר חלקי הארץ. גבולה הדרומי של הטביעה מסמן, לדעתנו, גם את גבולו הדרומי של מנשה; יציאתו של אפרים דרומה לא גררה עימה את הטביעה למרכז ההר ולדרומו.
 
במאה ה-10 לפנה"ס, ככל הנראה בעקבות הקמת הממלכה המאוחדת, התמעטו הטביעות והן הפכו לנדירות יותר ויותר, עד שנעלמו בסוף המאה השמינית או בראשית השביעית לפנה"ס, אולי בעקבות חורבנה של ממלכת ישראל. בכל אותה עת מופיעה הטביעה בממלכת ישראל בלבד, למעט מקרים בודדים של הופעתה בתחום ממלכת יהודה.
כאמור, נפוצה הטביעה בהר המרכזי, בעיקר בשני אתרי מפתח שפעילותם ידועה מן המקרא:  עיבל ושילה. התפוצה הרבה בהר, לעומת שאר חלקי הארץ, מעלה על הדעת קיומו של מנגנון חברתי אזורי כלשהו שהתקיים בתקופה זו בהר ובא לביטוי חומרי בטביעה על גבי כלי חרס. קשה לדעת בשלב זה את מקורותיו או מהותו, אך ניתן לשער שהיה קשור בברית שבטים שהתהוותה בקרב יושבי ההר.
 
מן הממצא בשילה קשה אמנם להכריע בשאלה האם מדובר באלמנט כלכלי או דתי, אך הממצא בעיבל יכול בהחלט לחזק, לדעתנו, את משמעותו הפולחנית. עם זאת, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בפירוש הטביעה.