מקובל להניח שבמאה הראשונה לספירה היו בגליל שתי ערים מרכזיות, טבריה וציפורי, ושאר היישובים נשאו אופי כפרי. בהרצאתי אעמוד על היחס שבין עיר לכפר, ולאורם של הנתונים הארכיאולוגיים אגדיר את המציאות היישובית בגליל ערב המרד הגדול ברומאים. נבקש לטעון שהישובים הגליליים, בין גדולים ובין קטנים, נשאו בתקופה זו אופי מקומי-כפרי, למעט טבריה -הפוליס היחידה בגליל שהייתה בעלת חזות מונומנטלית.
 
הבנייה ביישובים הכפריים, בין אם נכנה אותם עיר קטנה או כפר גדול, הייתה פשוטה, ללא תכנון מוקדם ובמרבית המקרים השתמשו אף בחומרים מקומיים. מראה היישובים היה  אחיד למדי, כמו גם נופם האדריכלי. למעט בית הכנסת, שאליו נוספו מבנה גדול או שניים לצרכים ציבוריים, מלאו שם הבתים הפרטיים את קו האופק בצפיפות.
 
יחד עם זאת, כשם שציפורי לא דמתה לטבריה, ולא רק בשל מיקומן הטופוגראפי השונה, אלא בעיקר בטיב הבנייה וסוגי המבנים, כך גם במרחב הכפרי. בצד הדמיון, מורה התמונה הארכיאולוגית-היישובית על גיוון במרקם היישובי, ושוני ממקום למקום בחזות החיצונית. יש להניח כי מקור השוני היה נעוץ ביכולתם הכלכלית של תושבי הכפרים בגליל, האוריינטציה התרבותית שלהם, מידת פתיחותם ורצונם לתכנן, לבנות ולעצב את ביתם או את יישובם ברוח הזמן.