ההתחקות אחר מערך היישוב הכפרי בתקופה ההלניסטית נעשית בדרך כלל באמצעות בחינת האחוזות החקלאיות – מבנים או קבוצות מבנים מכונסים ומבודדים שחולשים על שטח חקלאי נרחב, שניתן להגדירם יחידות יצרניות עצמאיות. ההתמקדות במבנים אלה היא מאולצת בגלל היעדרם של כפרים או עיירות, חד-תקופתיים או חד-שכבתיים, מן התקופה ההלניסטית, והיעדר שרידים של ממש מתקופה זו באתרים כפריים רב-שכבתיים. מבנים אלה מתייחדים בדרך כלל בתוכנית מרובעת, חצר מרכזית מוקפת בחדרים ומתקני תעשייה.
 
במסגרת ההרצאה הם ייסקרו וינותחו על פי החבלים הגאוגרפיים ויוקבלו, בהכללה מסוימת, למבני הפרט העירוניים. מוצאם של מבני הפרט הכפריים באדריכלות המקומית אינו מוטל בספק. לא מעט מן האחוזות החקלאיות נוסדו עוד בתקופת הברזל ובתקופה הפרסית, ורבות מאלו שנוסדו בתקופה ההלניסטית דומות מאוד לקדומות מהן בצורתן ובשיטות בנייתן. ממידות המבנים העירוניים והכפריים אפשר להסיק שהם שימשו בדרך כלל משפחות מורחבות ("בתי אב"). דגם מקומי זה תורם גם לרעיון ההמשכיות במסורת הבנייה והחיים בארץ-ישראל ומבליט את השוני בינו ובין הדגם היווני, שבו ההרכב המשפחתי השכיח היה גרעיני. מקומו של המערך הכפרי במסגרת המדינית של התקופה ההלניסטית ייבחן על פי עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות המספקות מידע על המערך המנהלי וחלוקת האדמות בין המלך לנתיניו.