ספרות מרטירולוגית ענפה צמחה במנזרי ארץ ישראל של המאה התשיעית. עד כה טענו חוקרים כי ספרות זו, שנוצרה רובה ככולה בערבית, יועדה כתגובה פולמוסית-אפולוגטית של האוכלוסייה הנוצרית המקומית כלפי הדומיננטיות ההולכת וגוברת של דת האסלאם במזרח אגן הים התיכון. אולם עיון מעמיק יותר מגלה כי ספרות מרטירולוגית זו משקפת, מעל לכל, את עמדתם של דרי המנזרים בארץ-ישראל ביחס למצב הפוליטי-דתי שבו חיו, ולא את עמדת כלל האוכלוסייה הנוצרית בארץ. סיפורי המרטירים, המעוצבים בהשראתה של מסורת האגיוגרפית עשירה מן התקופה הקדם-אסלאמית, מאפשרים לנו הצצה נדירה לדימוי העצמי ולתפישת המרחב הקדוש במנזרי ארץ-ישראל במאות הראשונות לאסלאם. תפישות נזיריות אלה יודגמו באמצעות עיון באחד מסיפורי המרטירים הארץ-ישראליים.