בספרות המוסלמית קיימת אבחנה ברורה בין ערים שנכבשו בכוח הזרוע לבין אלו שעברו לידי הכובש לאחר שנכנעו. הכרוניקות המוסלמיות מקפידות לדווח אלו ערים ואזורים נכבשו ענותן (בכוח) ואלו צלחן (בהסכם כניעה). כך למשל בא"י מדווחים המקורות כי רובה של עבה"י נכבש ענותן, וכמוה גם קיסריה, בירת הפרובינקיה. לעמת זאת ירושלים, לוד, פחל, בית שאן, טבריה וערים נוספות בצפון עבה"י נכנעו וזכו בהסכמי כיבוש שבעיקרם העניקו להם בטחון לנפשם ולרכושם תמורת תשלום מס בצורה זו או אחרת לכובש והכרה באדנותו. ההיסטוריונים המוסלמים שמעלים את הדברים על הכתב רק החל מסופה של המאה השמינית ואף מאוחר יותר, מספקים לנו ברוב המקרים רק סיכום קצר של הסכמי הכיבוש. עם זאת, במקרים מסוימים מצוטטים הסכמי כיבוש לכאורה ככתבם וכלשונם. מהימנותם של ההסכמים המצוטטים הללו שנויה במחלוקת. לכאורה הסכמים מפורטים שכאלה מעוררים את החשד לגבי יכולתם של הכובשים הערבים שזה עתה הגיעו מן המדבר לערוך הסכמים מפורטים שכאלה בזמן הכיבוש.
בעבודה אחרת הראיתי כי במזרח הקדום ובעולם היווני-רומי היו הסכמי כיבוש שכאלה תופעה מוכרת ונפוצה ולמעשה הוו שלב הכרחי במהלך הכניעה בפני האויב. הנכבשים היו מציבים את תנאיהם, ואילו הכובשים היו מאשרים את התנאים ומקבלים לידיהם את העיר. הסכם כניעה שכזה, שקרוי היה בלטינית pactum deditionis, וביוונית pakton נקרא בערבית "כתאב אמאן". נראה לפיכך כי גם בתקופת הכיבוש המוסלמי, נחתמו הסכמים שכאלו ביוזמתם של הנכבשים, בהתאם לאותה מסורת עתיקת יומין שהתקיימה בעולם העתיק. ההסכם המפורט שנשתמר במקורות לגבי א"י הוא ההסכם שנערך ונחתם בירושלים בין הנוצרים לבין הכובשים המוסלמים. תוכנו של הסכם זה עורר ויכוח סוער בזמנו בין גויטיין, שהביא שלל נימוקים לכך שההסכם מזויף, לבין משה גיל שטען למהימנותו. במיוחד עורר את חשדו של גויטיין הסעיף שאסר את ישיבת היהודים בירושלים. מדוע שיסכימו המוסלמים לסעיף שכזה, ואם אכן הסכימו, כיצד זה שזמן לא רב לאחר מכן התיישבו יהודים בעיר?
השוואה בין הסכם ירושלים לנוסחים של הסכמי כיבוש אחרים מראה שאין לחשוד במהימנותו של חוזה ירושלים בכלל, ושל הסעיף היהודי בפרט. הסכמים מפורטים שכאלה היו נפוצים ומקובלים בעולם העתיק. יתר על כן, כמו רבים מן ההסכמים האחרים בעת העתיקה ובתקופה המוסלמית, כולל הסכם ירושלים סעיפים רבים המשקפים עניינים ספציפיים שהנם רלבנטיים לאותה עת עצמה והנם חסרי משמעות לקוראים בתקופות מאוחרות יותר. באשר לסעיף היהודי, שהנו הסעיף החשוד ביותר, השוואה לחוזה אלכסנדריה, שמצוטט על ידי ג'ון מניקיו, נוצרי מקומי בן תקופת הכיבוש, מראה כי גם שם יש התייחסות מיוחדת למעמדם של היהודים בעיר בעת עריכת ההסכם. התייחסות דומה למעמדן של אוכלוסיות מיעוטים בעיר מצויה גם בהסכמי כניעה אחרים.
במקרה של ירושלים, האיסור שחל על יהודים להתגורר בירושלים, היה בבחינת שמירה על ה-status quo ante ששרר תחת השלטון הנוצרי בירושלים, והווה תנאי בלתי יעבור לכניעתם של נוצריי ירושלים. סעיף זה הוגמש כפי הנראה זמן לא רב לאחר הכיבוש כאשר יהודים נכנסו כפי הנראה לירושלים כדי לסייע בניקיונו של הר-הבית ואף עברו להתגורר בה.
מצגת: תרגום של הסכם י-ם תרגום של הסכם אלכסנדריה דוגמא נוספת של הסכם מן העולם העתיק? הקטע המאוחר מן הגניזה ומסורות מוסלמיות הנוגעות ליהודים. מקורות: אלאזדי: פחל: כשאנשי פחל ראו שהמוסלמים מנצחים הם ביקשו צלח כדי שלא יהרגום, וכדי ש"יעפא להם ען אנפסהם" ושהם ישלמו ג'זיה, ומי שהיה ביניהם מן הרום דבר ברומים ועזב את ירדן, ומי שאהב את המקום יישאר בו. הם כתבו להם הסכם ועשו צלח ויצא מי שהיה "רומי" לפני ה"רום" באותה שנה, ונותר מהם מי שהיה לפני כן בעיר, ולקח נחלות, והתחתן בה, ונולדו לו ילדים בה, ונשארו בתנאי שישלמו ג'זיה.