מאמר זה הוא סיכום עבודת ה-מ.א של המחבר, חלקים ממאמר שפורסם במחקרי יהודה ושומרון 1999. המאמר עוסק בחקר ההתיישבות בצפון מדבר יהודה במאות השביעית והשמינית לספירה, ובעיקר בתקופה האסלאמית הקדומה (התקופה האומאית). מחקר זה נערך בשטח של כ- 360 קמ"ר, הנכללים בעשר מפות סקר, מתוכן מפות ואדי קלט וקליה המשתרעים על 117 קמ"ר. מכלל שטח המחקר, 325 קמ"ר נסקרו באופן שיטתי.
במהלך העבודה נסקרו 188 אתרים מהתקופה הביזנטית, מתוכם 67 יישובים שהמשיכו להתקיים בתקופה האסלאמית הקדומה. בנוסף על אלו נערך סקר בעשרה אתרים שמחוץ לתחומי מפות הסקר.
הגדרנו את צפון מדבר יהודה כפי שמקובל במחקר: הגבול הצפוני-מזרחי הוא המפגש של מצוק ההעתקים, בקו הכפיפה העליון של מונוקלינת עוג'ה. מפגש זה יוצר משולש שקודקודו הצפוני בקובת א-נג'מה (נ"צ 1836/1503). הגבול בצפון-מערב הוא קו מונוקלינת עוג'ה שעובר בכפרים ג'בע, מחמס ובראש הקניון של נחל מכמש בדרכו אל כוכב השחר. בדרום הגבול הוא קו פרשת המים בין נחל קומראן ונחל קדרון. במזרח - קו מצוק ההעתקים מצפון לנחל קדרון דרך נחל קומראן, נחל אוג, ממזרח לכביש מצומת אלמוג-ירושלים ליריחו, נחל פרת ושוב אל מצוקי הקרנטל וואדי אל-מכוך. במערב - הגבול חופף את הגבול המערבי של מדרגת הכפיפה העליונה שעוברת סמוך לכפרים: אבו דיס, אל-עזריה, ענתא, חזמא, ג'בע ומוחמס.
התקופה הנדונה - המאות השביעית והשמינית לספירה - מאופיינת בהתיישבות אינטנסיבית שכללה יישובים, מנזרים, בתי אחוזות, חוות ואתרי נוודות. רוב האתרים מוגדרים לפי גודלם וניתן לחלקם לשני טיפוסים: אתרים שנמצאו בהם מבנים ואתרי נוודים שהבנייה בהם הייתה ארעית. היישובים בסקר שערכנו באתרי התקופה הנדונה, הוגדרו כלדקמן:
מאהל: תפזורת אבנים וחרסים ללא מתאר ברור, גודל השטח עד 2 דונם. מאהל גדול: תפזורת חרסים ואבנים, גודל השטח 7-2 דונם. מאהל ומכלאה: מאהלים בהם נמצאה מכלאה או מכלאות אחדות, בגודל של 1.5 דונם. מאהלים גדולים ומכלאות: כנ"ל בשטח של 8-1.5 דונם. בית-חווה: מבנה מגורים פשוט, הכולל על-פי רוב מסְפר חדרים (2 - 7) וחצר ששימשה כמכלאה מול פתחי החדרים. גודל האתר 1.0-0.25 דונם. בית-אחוזה: מבנה חווה גדול מאופיין ברמת בנייה גבוהה יחסית. אלו מבני אחוזה מקומיים כפריר: כפר קטן ובו ריכוז של בתי-חוות, או מקבץ של בתי-חוות, לרוב בשטח של 2 - 5 דונם. כפר: אתר שגודלו מעל ל- 6 דונם ובו עשרות חדרים. הגדרת הככפר נקבעה על-ידי חפירות או על-פי קווי דמיון לאתרים שנחפרו וסווגו ככפרים.
מיקומם של היישובים בצפון מדבר יהודה נקבע על-ידי תנאי הסביבה וצרכים מיוחדים. מערכת השיקולים שהנחו את הקמתו של אתר תצפית למשל, שונה מהשיקולים לגבי מקום התבודדות. מאידך, ישנם שיקולים קבועים במהלך ההיסטוריה להתבססות של יישובים והם נכונים גם לגבי צפון מדבר יהודה. עדות לכך היא מציאותם של יישובים (מכל הסוגים) בסמוך לדרכים ולמקורות מים, כגון, הדרכים בין ירושלים ליריחו או מעיינות נחל פרת (ואדי קלט). כפרים (מפה 1) - שבעה אתרים הוגדרו על ידינו ככפרים, שישה מהם ממוקמים בסְפר המדבר ואחד ברמתו. שניים מהכפרים נבנו על-גבי מנזרים שננטשו או נחרבו: בח'ירבת אל-כיליה ובמנזר מרטיריוס. ארבעה מהכפרים מרוכזים בדרום-מערב השטח הנחקר, והם פרושים מדרום לדרך העולה מיריחו לירושלים, לאורך שלושה ק"מ. שניים מהכפרים הם ג'בע וחזמא בהם נבנו בניינים מאוחרים, דבר המונע את האפשרות להתחקות אחר שרידי היישובים הקדומים. ניתן להבחין בין שני סוגים של כפרים: כאלה שניבנו בתוך מנזרים וכאלה שנבנו מחוצה להם. הראשונים השתכנו במבני האתר הקודם, אם בבנייה מחודשת ואם בשימוש חוזר. בכל הכפרים נמצאו מכלאות, אך באתרי המנזרים המכלאות היו קטנות יותר: 4 דונם בממוצע במנזרים לשעבר, לעומת 16.5 דונם בכפרים האחרים. אתרי המנזרים היו מוגנים על-ידי חומה, לעומת הכפרים האחרים שמוקמו ממזרח לקו פרשת המים ובמדרונות המזרחיים של השלוחות, שהיו מוגנים בפני רוחות מערב. פתחי החדרים פנו למזרח - דבר השכיח בבנייה המדברית.
הכפרים בתקופה הנדונה מנו עשרות חדרים. בכל היישובים נמצאו מכלאות וגדרות אבן, לפעמים שולבו מכלאות בחזית יחידות המגורים. מכלאות אלו קטנות יותר וקוטרם הוא כ- 10 מ'.
מקורות המים של הכפרים היו בורות המים. באתרי המנזרים נבנו בורות לפי המסורת הביזנטית. בח'ירבת צואנה נמצא בור מים סמוך לאתר, והוא מרוחק כדי 60 מ' מבתי היישוב. בארבעת הכפרים האחרים נמצאו יותר מ- 25 בורות ושתי בריכות מים. האזור בו נבנו היישובים מאפשר קיומם של שטחי חקלאות - שטחים מישוריים של קרקע מתחת לגבעות הטרשיות, בשילוב 300 מ"מ גשם (ממוצע שנתי). תנאים אלו של סְפר המדבר, מאפשרים את גידולם של מטעי זיתים ותבואותחלק מהכפרים ממוקמים סמוך לשטחים המעובדים עד עצם היום הזה. כך נסקרו בסביבת ח'ירבת אל-כיליה והכפרים ג'בע וחזמא שטחים נרחבים, הכוללים מאות דונמים ובהם בתי חוות ושומרות מתקופות קודמות לתקופה האיסלמית הקדומה או המאוחרות לה.
הטראסות שנבנו בסְפר המדבר נמוכות (עד שלשה נדבכים) וארוכות, לפעמים באורך של עשרות מטרים. החלק הדרומי בשטח הנחקר תבליטי יותר. נראה כי התושבים הקדומים לא התאמצו לדרג את המדרונות, ולכן החקלאות נתאפשרה רק במקומות הגבוהים בגאיוני האינטקלינרים של גב ההר, טרם השתפלותם מזרחה. שבעת הכפרים נמצאים ממערב לקו המשקעים של 300 מ"מ גשם, מהם שנבנו בתקופה האסלאמית הקדומה ויש שנבנו על-גבי מבנים של יישובים קדומים. הבנייה לא מצטיינת בתכנון ואיכות גבוהים. נראה שהבסיס הכלכלי של התושבים היו מרעה וחקלאות בעל.
בתי-חוות (מפה 2)- עשרה אתרים הוגדרו על-ידינו כבתי-חוות. המבנים מלבניים מחולקים לשניים-שלושה חדרים שפתחיהם פונים למזרח. החדרים בגודל 4 X 6 מ', ועובי הקירות עד מטר אחד. המבנים בנויים פן כפול של אבני גוויל בינוניות עם מילוי של אבנים קטנות ביניהן, החדרים לפעמים מטויחים.
בתי-אחוזה (מפה 2) - חמישה בתי-אחוזה נסקרו בסְפר המדבר, רובם בחלקו המערבי. בתל מרים (אתר 2) נסקר מבנה גזית (16 X 26 מ') שנבנה ככל הנראה בתקופה ההלניסטית והיה בשימוש עד התקופה האיסלאמית הקדומה, אתר 210). אתר נוסף, ח'ירבת אבו-חוילאן, נחפר על-ידי א' דינור ז"ל, אך הממצא לא פורסם. על-פי התיאור בסקר בנימין. מדובר באתר שאורך צלעו 50 מ' ובו נחשפו חדרים בעלי רצפות טיח. באתר נוסף - ח'ירבת א-תינת, נחשפו שני מבנים (23 X 41 מ' ו- 15.7 X 20.5 מ'), המכילים עשרות חדרים, גת מקורה וקומה שנייה.
כפרירים (מפה 2) - חמישה אתרים הוגדרו כפרירים על-סמך שטחם הקטן: 6-2 דונם, ואופיים המפוזר של המבנים או מערות המגורים. הכפרירים ממוקמים לרוב בחלק המערבי של סְפר המדבר.
ב- 63% מהאתרים (כפרירים, בתי-אחוזות וחוות) נמצאו מכלאות וגדרות, לרוב כחלק מהבניין. המכלאות בנויות בצורת קשת המקיפה את פתחי המבנה מקצה לקצה, בקוטר הדופן הארוכה שלו. בעשרה אתרים נמצאו טראסות, לרוב קצרות וקרובות למבנים. לא פעם הן שולבו בתמיכת המבנים עצמם או שנבנו כדי למנוע סחף, שלא למטרות חקלאות. השטח הנוח לעיבוד חקלאי מצוי לרוב בין הגבעות, בו מצאנו לעיתים טראסות נמוכות (0.5 מ') הנמשכות לאורך מאות מטרים. לסיכום, נראה כי הכפרירים היו חולייה מקשרת בין יישובי הקבע ממערב והאתרים הארעיים ממזרח. הם ממוקמים במישורים או באזורים הגבעיים, בלב השטחים הנוחים לעיבוד. החקלאות העיקרית שהתקיימה בהם הייתה של גידולי בעל. בנוסף לשטחי הבעל נמצאו ברוב האתרים גדרות צאן, ונראה כי תושבי הכפרירים התפרנסו משני ענפים אלו.
מאהלים גדולים ומכלאות (מפות 3 ו- 4) - אתרים אלו אופיינו בנוודות, שראשון מאפייניה הוא האוהל. המאהלים מפוזרים בשני אזורים: האחד מצפון, לאורך הדרכים הראשיות מיריחו לרמאללה ובצמוד אליהן - "טריק אבו הינדי" ו"טריק אבו גו'רג'". ריכוז שני נמצא מדרום לכביש ירושלים-יריחו בדגם מפוזר. אתרים כאלו לא נמצאו ממזרח לקו אורך 180. חלקם ממוקמים במרכזה של רמת המדבר וחלקם "חודרים" לעומק המדבר כמעט עד הגבול המזרחי של רמת המדבר ותחילתה של במת השוליים המזרחיים. נמצאו 24 אתרים מסוג זה, 11 מהם מוגנים מרוח. רק בשלשה מהם נמצאו בורות מים וטראסות שלא שימשו לחקלאות. ב- 17 מהאתרים נמצאו מכלאות, לעיתים יותר מאחת. אפשרויות נוספות למגורים ולאחסון היו במערות שנמצאו ליד חלק מהאתרים או באוהלים. לרוב השתרעו האוהלים על פני שטח של 2 דונם. במקרים נדירים הגיע גודל השטח לכדי 7 דונם, דבר שמעיד על נדידה משפחתית ולא על מסגרות גדולות יותר. גודל אתרי המכלאות לעומתם היו 1.5 דונם בממוצע, במקרים בודדים הגיע שטחם עד 8 דונם.
נראה כי תפרושת היישובים בצפון מדבר יהודה לא הושפעה מתפוצת מקורת המים הטבעיים. מיעוטם היחסי של מקורות מים טבעיים (עיינות: פרה, פואר, קלט פג'ירה, א רוואבי, חוד וסויניט), חייב חציבתם של בורות מים. באזור נסקרו 343 מתקנים לאגירת מים, הכוללים: מאגורות, בורות ובריכות, מתוכם 78 מתקנים נמצאו בתחום האתרים, השאר נמצאו בשטחים הפתוחים. כלכלת התושבים באזור התבססה על שני ענפים עיקריים: גידול צאן וגידולי תבואה.
מכלאות הצאן הרבות שנמצאו פזורות בכל השטח שנסקר, מהוות עדות ישירה לחשיבותו של ענף זה כאמצעי קיום לתושבי האזור. אומדן מסְפר ראשי הצאן בשטח המחקר מתבסס על ההנחות הבאות: א. לא כל המכלאות שימשו בעת ובעונה אחת (במרעה העונתי בחודשי החורף, היו המכלאות ביישובי הקבע ריקות). ב. לא תמיד חזרו הרועים לאותן מכלאות ולכן מספרן רב יותר מאלו שהיו בשימוש בו זמני. מתוך 88 המכלאות שנמצאו באתרים, 44 מכלאות נמצאו בשבעת הכפרים. קוטרן הממוצע של המכלאות 20 מ'. בבתי-החוות, באחוזות ובכפרירים נמצאו 30 מכלאות, בעיקר מכלאות חצר. לצורכי חיישוב נתייחס ל- 20% מהאתרים כיישובי קבע1. גודל מכלאת חצר ממוצעת הייתה - 60 מ"ר, לפיכך כלל שטח המכלאות הוא כ- 7768 מ"ר (כולל 6 מכלאות נוספות בנות 94 מ"ר), ששימשו לכליאת צאן באופן קבוע. חלוקת מסְפר זה ב- 2.3 מ"ר לעז או כבש מראה כי מסְפר ראשי הצאן היה 3377. מנתוני הסקר עולה שכמעט בכל אחד מאתרי התקופה האסלאמית הקדומה נמצאה מכלאת צאן או חצר-מכלאה. האפשרות לקיים חקלאות בעל בחלק מן השנה בשילוב עם גידול צאן, כפי שעולה ממצאי הסקר, מבליטה את חשיבותו של ענף הצאן בחיי התושבים בתקופה הנדונה.
עיבודה של כל פיסת קרקע ראויה בסְפר המדבר ניכרת היטב בנוף האזור עד היום. הקרקע הנחשפת על-פני השטח טרשית בעיקרה. השטחים האפשריים לעיבוד חקלאי נמצאים בין הגבעות הטרשיות בגאיונים הרדודים, שם הצטברה קרקע בעובי מתאים לעיבוד. כמות המשקעים באזורי הסְפר היא 250 - 300 מ"מ גשם, מאפשרת לגדל גידולי בעל בחורף. למרות הקשיים הכרוכים בכך נמצאו עדויות רבות לעיסוק בגידולים חקלאיים. העדויות מתחלקות לשני סוגים עיקריים: א. מתקנים חקלאיים: גרנות (18), גתות (37), בתי-בד (6), שומרות (31). ב. טראסות חלקאיות: באזורים נרחבים ששימשו לחקלאות נמצאו טראסות חקלאיות.
מהסקרים עולה ששרידי חקלאות נמצאו רק בסְפר המדבר, למעט שטחים מצומצמים שבהם נמצא מספר מועט של טראסות בגאיונים, ברמת המדבר לא נמצאו עדויות לשטחים חקלאיים. שטחי סְפר המדבר בגבולות המחקר הנוכחי משתרעים על שטח של 76 קמ"ר. לפי מפת השטחים החקלאיים הנמצאים בעיבוד בעל משנת 1986/7 נמצא כי באזור זה 10% (בהערכה) מכלל השטח היו מעובדים. אם נתון זה מייצג את תפרושת השטחים שהיו ראויים לעיבוד בעבר, הרי שרק 7.6 קמ"ר עובדו בכל שטח העבודה, כלומר 7600 דונם. לפי הצעתו של פינקלשטיין, השטחים המעובדים מתחלקים לשני סוגים: 89% דגניים ו- 11% מטעים (בעיקר זיתים וגפנים, למרות שכיום לא גדלים גפנים באזורי הסְפר). מספר הגתות שנמצאו באתרים הקדומים ומחוצה להם, מעיד שהגפנים היו הגידול המרכזי בסְפר המדבר.
בתקופת השלטון האומאי בארץ ישראל (661 - 750 לספירה) פחת מספר האתרים בשטח הנחקר מ- 178 ל- 67. ההתיישבות החדשה התקיימה בשני אופנים: במנזרים כדוגמת ח'ירבת אל-כיליה ומנזר מורטיריוס, וביישובים כדוגמת ח'ירבת אבו צונה. ההתנחלות החדשה נעדרה פאר והייתה שייכת לאוכלוסייה דלת אמצעים, שמצאה אתרים בנויים ריקים כדוגמת מנזרים שניטשו, והשתכנה בהם. לעומתם, רבים מאתרי הנזירות לא יושבו בתקופה זו. כנראה בגלל היותם רחוקים מהספר ולא בגלל מניעים אידיאולוגיים. כך במכלול הנזירים בח'ירבת הנדומה, ובאתרי עין אל-פואר. נראה שדגם זה של יישובים ארעיים התפשט בכל אזור המחקר. הדגם השני של יישובים בתקופה זו, כדוגמת ח'ירבת אבו צונה, איננו נפוץ (ייתכן כי בעתיד יימצאו יישובים נוספים בחפירות שייערכו באזור).
האוכלוסייה בצפון מדבר יהודה הורכבה משלושה גורמים: א. יישובי הקבע - תושבי הכפרים, הכפרירים, בתי האחוזות והחוות, ואף אתרי הנוודות. מרבית האתרים מסוג זה יושבו בתקופה הרומית, בחלקם אף לפני כן , ומכאן שאוכלוסייה זו ישבה באזור מאז ומעולם. ב. אוכלוסיית הנזירים - הנזירים הגיעו כעולי רגל בעיקר מאסיה הקטנה, קפריסין ויוון, וכן תושבים מקומיים שהתנצרו והצטרפו למנזרים. ג. אוכלוסייה חדשה - כדוגמת התושבים בח'ירבת צואנה. בחפשנו אחר אתרים דומים בתחומי שטח הסקר פנינו למרחב שבין ירושלים והגבול המערבי של צפון מדבר יהודה. בשטח זה נסקרו 7 חורבות שנמצאה בהן קראמיקה אסלאמית קדומה. ממצאי הסקר הנוכחי הראו כי מתוך שמונה אתרים בהם נמצאה קראמיקה אסלאמית קדומה, רק אחד, ח'ירבת דיר שבב אל-קבליה (נ"צ 17370/14875), אפשר שהיה כפר. בשבעת האתרים האחרים היו מכלאות ואוהלים. ממצא זה הוביל אותנו למסקנה כי אמנם הייתה חדירה של מתיישבים מוסלמים לאזור, אך מימדיה היו מצומצמים.