Israel Antiquities Authority
נגישות

התצוגה במכללה האיסלאמית אל-קאסמי

מיקי סבן ואיילה לסטר

חלק ממשקוף בזלת שנמצא בטבריה
חלק ממשקוף בזלת שנמצא בטבריה
התצוגה במכללה האיסלמית אל-קאסמי בבקה אל-ע'רבייה עוסקת בתרבות האיסלם בארץ-ישראל, תוך שימת דגש על שני מרכיבים:  ארכיטקטורה  וחיי יום-יום. התצוגה מתבססת  על ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו בחפירות שונות ברחבי הארץ והיא מביאה פריטים למן התקופה האומאית עד התקופה העות'מאנית.
 
ההיבט הארכיטקטוני מיוצג על ידי שלוש כתובות וארון תצוגה ובו פריטים עשויים סטוקו מח'ירבת אל-מפג'ר. הכתובת הקדומה ביותר היא חלק ממשקוף בזלת שנמצא בטבריה מן התקופה האיסלאמית הקדומה ועליו חקוקה כתובת בערבית "אללה חסבי ונעם אלוכיל" —   "אלוהים עזרי, עליו סמכתי"  — משפט ברכה בכניסה לבית הפרטי, שמשמעותו ברכת ברוך הבא.
 
הכתובת  השנייה מקורה בח'ירבת סוכריר, בקרבת קרית גת, והיא מרמזת על פעילות הבנייה הענפה בארץ-ישראל בתקופה הממלוכית. לפיה, מחמד בן עליכ אל-קימרי בן עלי הקים מסגד בשנת 736 להג'רה (11334/5 לסה"נ). אותו אדם היה, ככל הנראה, נכדו של ממלוכ שהוצב בארץ-ישראל והשתייך ל"קימריה",  יחידה צבאית כורדית שהגיעה לסוריה ושרתה את השליטים האיובים האחרונים והממלוכים הראשונים. כתובת זו היא היחידה מתקופתה בארץ העוסקת בבניית מסגד. הכתובת השלישית היא כתובת קבר מהתקופה העות'מאנית המספרת על הנקבר שהיה, ככל הנראה, עולה רגל למכה.
 
הכתובות, כל אחת בסגנונה האפיגראפי, מצביעות על חשיבות הכתב בתרבות האיסלאמית. הכתב הנציח את דברי האלוהים, שהועברו לבני האדם על ידי מחמד שליחו. כיוון שהועברו בערבית הפכה זו  ללשון קודש המחייבת כל מוסלם, וכך גם לכוח מלכד באזורים אליהם הגיע האיסלאם. כך  הפכה המילה הכתובה למרכיב ייחודי באמנות האיסלאם, והפסוק מן הקוראן — למוטיב עיטורי במסגדים, מבני ציבור וחפצי יומיום.
ארון אחד בתצוגה מוקדש לפריטי סטוקו שמקורם בח'ירבת אל-מפג'ר שמצפון ליריחו, אשר נבנה כארמון חורף לאחד השליטים האומאיים. במבנה מספר מרכיבים אדריכליים מעוטרים: פסלים , עמודים וכותרות עשויים אבן מגולפת, סבכות, סורגים לחלונות ועיטורי תקרות עשויים סטוקו (טיח גמיש שניתן לכייר בו) ומערכות מפוארות של פסיפסים וציורי קיר. בין הפסלים בולטת דמות השליט או הח'ליף, הניצב  בחזית הכניסה לבית המרחץ. הפסל גדול ממדים ומתאר דמות העומדת על זוג אריות, לגופו מעיל צבוע אדום עם אימרה מעוטרת, חגורה למתניו והוא אוחז חרב. בעמידתו הוא מכניע את האריות, סמל עתיק ימים לכח ושלטון. נושאי העיטור בח'ירבת אל-מפג'ר לקוחים מן המסורת הרומית,  מסורות פרסיות-ססאניות ומזרחיות אחרות, וסמלי שלטון ביזאנטיים. רבים מפסלי הדמויות עשויים לבני בוץ ומחופים טיח צבוע, מסורת שמקורה בעיראק.
 
בין אם יש לייחס את בניית הארמון להשאם, ובין אם לאחיינו וליד השני, ברור כי הוא נבנה  על ידי אחד מבני האריסטוקרטיה האומאיית שהביא למקום את מיטב האומנים בכל תחום, ויצר מבנה מרשים ואולי אף חד-פעמי, בתולדות הבנייה והפיסול האיסלאמיים.
צמידים
צמידים
חלקה השני של התצוגה עוסק בחיי היומיום.
 
בנושא זה ראוי להתייחס בקצרה  ל"תולדות התרבות החומרית" בתקופה המוסלמית. תרבות האיסלאם שראשיתה במאה השביעית לסה"נ זכתה לתיעוד נרחב בכתבי-יד ועשירה בממצאים. פריטים רבים נותרו על כנם בארמונות ובאוספים ציבוריים ופרטיים במצרים, תורכיה, ספרד ופרס.  על פי רוב, חפצים אלה מפוארים אך מהם לא ניתן ללמוד על חיי היומיום;  מכאן חשיבותם של הממצאים הארכיאולוגיים. ראשיתם בחפירות שהתקיימו למן העשורים הראשונים של המאה העשרים במרכזים כמו פוסטאט (קהיר) שבמצרים, נישאפור בפרס, חמה בסוריה וכד'.
 
בארץ-ישראל ניתן לציין את תחילת מחקר התרבות האיסלמית עם פרסום חפירתם של המילטון וברמקי בח'ירבת אל-מפג'ר, במהלך שנות הארבעים והמשכו בחפירתם של מרים רוזן-איילון ואבי איתן ברמלה. למן שנות השבעים מתנהלות חפירות שיטתיות מטעם רשות העתיקות ברמלה, קיסריה, טבריה ובעשרות ישובים קטנים, במסגרת חפירות הצלה שנדרשות בעקבות עבודות פיתוח שונות. פרסום חפירות אלה מהווה נדבך עקרוני בלימוד התרבות החומרית של התקופה. רק בשנים האחרונות, לאחר מחקר שיטתי, הולכת ומתגבשת תמונת מצב מפורטת בתחומים כמו הקרמיקה, הזכוכית וכלי המתכת. בתצוגה, ארונות אחדים העוסקים בכלי הבית, בכלי המאור, כלי הבישול והגשת המזון וכן ארונות העוסקים בטיפוח ויופי.
 
בין כלי החרס קערות וקעריות בגדלים שונים שנועדו להגשת אוכל, חלקם עשויים חרס בהיר, וחלקם מחופים בזיגוגים שונים. טכניקת זיגוג הכלים ראשיתה  בסוף התקופה האומאיית, ולמן המאה התשיעית ואילך היא מוכרת בשלל שיטות וצורות עיטור, ההופכות את הקערה שיוצרה על האובניים לכלי מפואר וצבעוני. צורת הזיגוג הנפוצה ביותר מתבססת על שימוש בתחמוצות עופרת והוספת בסיסים מתכתיים שונים ליצירת צבעים כירוק, צהוב, חום ארגמני וכד' והיא היתה בשימוש משלהי התקופה האומאיית ועד התקופה העות'מאנית. למרות שקבוצות העיטור משתנות באזורים שונים, תפיסה זו של עיטור כלי החרס  רווחת בתרבות האיסלאמית כולה. דוגמה לכך היא איור מתוך כתב-יד ה"מקאמאת" המיוחס לעיראק במאה  הי"ג לסה"נ, המתאר מסיבת חתונה שבמהלכה  מסבים לאכילה במעגל סביב קערות גדושות תקרובת. הקערות מזוגגות בצבעי כחול וארגמן, ומייצגות את אותה תפיסה של שימוש בכלים מפוארים כחלק מן התרבות היומיומית.
 
עוד בתצוגה קבוצה של פכים וספלים. לאחדים מן הפכים יש מסננות המעוטרות בדגמים גיאומטריים דמויי תחרה, המשלבים כתובות, חיות וכד'. מסננות אלו שייכות לפכים פשוטים ששימשו לשתיה, אולם האומנים שעסקו בהכנתם הקדישו תשומת לב מיוחדת להכנת כל מסננת, מתוך ראיה אסתטית והכבוד שהתרבות המוסלמית רחשה לכלי היומיומי. 
 
בסוריה וארץ-ישראל היה מקורו הצורני של הנר מן התקופה האומאיית במסורת הביזאנטית. למן אמצע המאה השמינית ועד המאה האחת עשרה התגבשה צורת הנר דמוי שקד, ונרות מקבוצה זו הם הממצא השכיח ביותר בחפירות. על אף שכיחותם הם מופיעים במגוון דגמים: שריגים, מדליונים, ציפורים מנקרות באשכול ענבים, עיטורים גיאומטריים וכתובות.
 
בקבוצת כלי הזכוכית ישנם קערית, כלי זעיר למשחות, בקבוק תמרוקים יחד עם כפית ומקלות כוחל השייכים לטיפוח הגוף. כלי הזכוכית, כמו הבקבוק שצווארו מעוטר בחוטים, משקפים מסורת ייצור ועיטור אזורית. אולם, לצד המסורת המקומית נמצאו באזור בקבוקים וצנצנות זעירות עשויים זכוכית עבה ומעוטרים בגילוף, שמקורם במצרים ופרס. כלים אלו ודומיהם שנמצאו בחפירות בארץ מעידים על הסחר הרב שהתנהל בין מזרח העולם המוסלמי ומערבו.
 
כוחל, השם המקובל לצבעי עיניים, הופק מחומרים טבעיים כמו לבונה ופיח של קליפות שקדים. השימוש בכוחל ידוע במצרים למן האלף הרביעי לפנה"ס;, תחילה כאמצעי הגנה בפני מחלות עיניים ובהמשך להדגשת יופיה של העין. מקל הכוחל העשוי ברונזה שומר על צורתו למן התקפה הרומית ורק ממצא נלווה עשוי להצביע על תקופתו.
 
לטיפוח הגוף נלווה השימוש בתכשיטים ובהם טבעות, נטיפות, חרוזים וצמידים. השימוש בטבעות היה משותף לגברים ונשים והן היו עשויות ברונזה או כסף ומשובצות בזכוכית ובאבנים יקרות למחצה. לעומתן היו צמידי הזכוכית הצבעוניים בשימושן של נשים וילדות בלבד. קבוצה זו נפוצה במיוחד בתקופות הממלוכית והעות'מאנית בתחומי סוריה וארץ-ישראל.
 
חרוזים ושרשרות עשויים זכוכית, חרס מזוגג, שרף וקרניאול היו הנפוצים ביותר באזור במהלך התקופה האיסלאמית. אבן הקרניאול על גווניה הכתומים היתה אהובה במיוחד וחרוזים  מגולפים ומלוטשים בצורת משושים, מתומנים ודיסקיות עגולות וכד' נמצאו בחפירות רבות ומתוארכים למן התקופה האיסלאמית הקדומה עד התקופה העות'מאנית. נשים עם כוחל לעיניהן ותכשיטים לגופן מוכרות באמנות האסלאם במהלך כל התקופות, כמו דמויות הנשים בח'ירבת אל-מפג'ר העונדות עגילים, שרשרות ונטיפות.
 
נראה כי אופיה של האמנות האיסלאמית בארץ-ישראל ממזג בין המקומי לכלל–מוסלמי, בין  המסורת הרומית–ביזאנטית לבין מסורות שמקורן במזרח, בעיראק ובפרס.  אולם, האמנות שומרת על עקרונות אסתטיים והיבטים תרבותיים האופייניים לתרבות האיסלאם, כמו ההערכה הרבה שניתנה למילה הכתובה ותשומת הלב לכלי באשר הוא. תרבות זו אינה קשורה רק למבנים מונומנטליים דתיים וציבוריים, אלא עומדת לרשות האדם ומכבדת אותו בחפץ המעוטר שהיא יוצרת למענו. במובנים רבים אמנות האיסלאם היא אמנות החפץ, בין אם הוא יקר ומפואר ובין אם הוא נר החרס השכיח.  

מאמרים נוספים ...