בשם רשות העתיקות, מנהליה ועובדיה, ובשם כל הקהילה הארכיאולוגית הישראלית אספוד לך מנהל אהוב שלנו.
לפני ארבע עשרה שנים הגעת אלינו, מנהל חדש למשפחת רשות העתיקות. גבוה, זקוף קומה ובעל רעמת תלתלים שחורים שמתחתיהם זוג עיניים המספרות הכול. עיניים חכמות, נבונות, טובות, חודרות וזוהרות.
חשבנו שייקח לך זמן ללמוד מה היא רשות העתיקות, מה זו ארכיאולוגיה, אבל אתה כבר ידעת. חשבנו שבשל היותך לא ארכיאולוג החלטותיך לא תמיד ייטיבו עם הארכיאולוגיה, ואתה הצעדת אותנו לפסגות מקצועיות שלא שיערנו שנגיע אליהן. אמרנו לך שהרשות מגיבה לפיתוח הארץ ותגובות לא ניתן לתכנן, - ואתה לימדת אותנו שגם את הבלתי נודע ניתן לתכנן, שצריך חזון וצריך ייעוד, שניתן להכין תכניות אסטרטגיות ולהגשימן, שצריך להתמקד בעיקר, אך לא לעסוק רק בחשוב ובדחוף אלא במכלול כולו על כל מרכיביו ופרטיו. ירדת לפרטים הכי קטנים, ובנית את רשות העתיקות כרשות יעילה מוכשרת ורגישה הנותנת את המענה הטוב ביותר לשמירה ולשימור אתרי העתיקות לצד פיתוח הארץ. כשחשבנו שהגענו אל המנוחה והנחלה לימדת אותנו שאין לנוח על זרי הדפנה, שצריך לשפר את הקיים ולפרוץ לעולמות תוכן חדשים. לימדת ועשית.
חשבנו שאתה קשוח ומהר מאד הבנו שאין רך ממך, ושעם כל הניסיון הניהולי, הסמכותיות והאחריות אינך מסוגל לפגוע באיש. הבנו שאתה מנהל את רשות העתיקות מתוך אהבה והחזרנו לך אהבה. ראינו איך אתה נמס למראה נכדותיך ונכדיך המופיעים על שומר המסך במחשב שלך במשרד ונתמלאנו בחום ובהערכה.
שוקה, גאה הייתי להיות סגנך. עבדנו יחד בהרמוניה נפלאה ומתוך הבנה ששמירת המורשת התרבותית וההיסטורית של הארץ היא שליחות, - אוצר יקר שהופקד בידינו. כמה רציתי שנסיים יחד את שני מיזמי הדגל שהובלת. את סיום הצילום הממוחשב של מגילות מדבר יהודה ואת בניית הקריה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בירושלים. אני מבטיח לך שנשלים את המיזמים האלה שהובלת. תעצומות הנפש שלך גברו בימי מחלתך, עת בין אשפוז לאשפוז, ובין הקרנה להשתלה, המשכת לנהל את הרשות באותה המסירות והדקדקנות שאפיינו אותך תמיד. לא הרמת ידיים, לא נכנעת ולא ויתרת. ראינו איך הגוף בוגד בעוד הנשמה, השכל והרגישות מתעצמים. אני זוכר היטב את דבריך בכנס העובד המצטיין במשכנות שאננים בירושלים. היה זה הכנס האחרון בו הופעת בפומבי בפני עובדיך. בקושי עלית לבמה, כמעט ולא דיברת על עבודה, הדגשת את חשיבות המצוינות, אך את עיקר דבריך הקדשת לחשיבות המשפחה, לאושר שבהקצאת זמן לילדים ולנכדים.
תלמה, אוהד, בועז, עודד, הנכדות, הנכדים ובית דורפמן כולו, יש לכם במה להתגאות. שוקה היה אישיות גדולה. כששאלו פעם את ליאונידס, המלך האגדי של ספרטה, מדוע בספרטה, שלא כמו באתונה ובערים אחרות ביוון אין אנדרטאות, ענה להם ליאונידס: הספרטנים אינם זקוקים לאנדרטאות, מעשיהם הם הם האנדרטאות. כזה היה שוקה – מעשיו, אהבתו והחלטותיו ילוו אתכם אהוביו בני משפחתו וחבריו ואותנו עובדי רשות העתיקות לעד. אתם איבדתם את אב המשפחה וליבנו אתכם, אנחנו איבדנו מנהל ומורה דרך.
שוקה יישאר חקוק בזיכרוננו כיפה הבלורית והטוהר. גם המחלה הארורה לא הצליחה להעם את הזוהר בעיניו.
יהי זכרו ברוך