אשקלון הייתה עיר מסחר תוססת בקנה-מידה בינלאומי — סחורתה נפוצה על פני ימים ותוצרתה נתפרסמה בטיבה המעולה. מקור כוחה הכלכלי ועוצמתה העירונית היו הנמל ונתיבי הים המוליכים ממנו ואליו.
מקור שמה של אשקלון כנראה במילה 'שקל' (מידת משקל), שם ההולם עיר נמל ומסחר. העיר נזכרת לראשונה בשם זה בכתבי המארות המצריים (קללות שנכתבו על קערות וצלמיות) מהמאה התשע-עשרה לפסה"נ. איזכורה שם כאויבת מצרים מרמז על עוצמת העיר ועל מעמדה המרכזי.
הפלשתים התיישבו באשקלון בראשית המאה השתים-עשרה לפסה"נ והפכו אותה לאחת מ'ערי פלשתים' (לצד עזה, גת, עקרון ואשדוד). בקינת דוד מוזכרים "חוצות אשקלון" (שמואל ב א:20) שהיו שוקי העיר המפורסמים והידועים בתקופתם.
בשנת 734 לפסה"נ ערך תגלת פלאסר הג' מלך אשור מסע מלחמה לגבול מצרים במטרה לכבוש מדינות וערים ולהופכן לצמיתות המעלות מס לאשור; ביניהן היתה גם אשקלון. בשנת 705 לפסה"נ השתתפה אשקלון, בראשות מלכה צדקא, במרד נגד סנחריב מלך אשור, שבסופו הוגלו המלך צדקא ומשפחתו לאשור. האשורים המליכו מלך אחר תחתיו. עם נפילתה של נינווה, בירת אשור, בידי הבבלים, זכתה פלשת בעצמאות, אולם אשקלון, שהתנגדה לבבל, נכבשה ונהרסה על ידי נבוכדנאצר הבבלי בשנת 604 לפסה"נ ובכך תם שלטון הפלשתים בעיר.
תחת שלטון פרס, במחצית השנייה של המאה הרביעית לפסה"נ, היתה אשקלון ל'עיר של צור' ולמרכז שלטונו של מושל צור.
תור הזהב של אשקלון נמשך למן התקופה ההלניסטית, במאה השלישית לפסה"נ, ועד לכיבוש המוסלמי, באמצע המאה השביעית לסה"נ.
תחת שלטונן של הממלכות התלמית והסלווקית וחסותן התנהלה העיר על פי שיטת האוטונומיה העירונית ההלניסטית, דהיינו פוליס המנהלת את ענייניה הפנימיים והכלכליים. בשנת 103/104 לפסה"נ, עם שקיעתה של הממלכה הסלווקית, זכתה אשקלון לחירות מלאה שעליה השכילה לשמור גם בתקופת התעצמותה של הממלכה החשמונאית, בימיו של המלך אלכסנדר ינאי. בתקופה זו היתה אשקלון מובלעת של תרבות יוונית בתחומה של ממלכת יהודה.
בשנת 63 לפסה"נ כבש פומפיוס את ארץ-ישראל, ורומא ביססה את שלטונה במזרח. אשקלון שמרה על מעמדה המועדף כ'עיר חופשית', תואר שהקנה לה אוטונומיה בענייני פנים ואת הזכות לטבוע מטבעות ולהעניק אזרחות לתושביה.
דומה שעל עוצמתה של אשקלון ועל מעמדה התרבותי בתקופות ההלניסטית והרומית מעידים יותר מכל שורת אנשי רוח בעלי שיעור קומה שיצאו מקרבה. סטפנוס, איש ביזנטיון בן המאה השישית לסה"נ, ציין בחיבורו מספר אישים שהחשובים שבהם הם הפילוסוף אנטיוכוס, בן התקופה ההלניסטית, שפעל במאה הראשונה לפסה"נ והיה ראש האקדמיה האתונאית, דקדקן וחוקר לשון, וכן את פטולומאיוס,בן התקופה הרומית, שפעל ברומא.
במהלך המאה הרביעית לסה"נ השתנה בהדרגה צביונה הדתי והמדיני של האימפריה הרומית: הנצרות הפכה לדתה הרשמית, ובשנת 395 לסה"נ התפלגה האימפריה למזרח ולמערב. ארץ-ישראל היתה מעתה תחת שלטונה של הקיסרות המזרחית — ביזנטיון. במרבית ערי ארץ-ישראל היתה זאת תקופת שיא בהתרחבות היישוב ועלייה במספר התושבים. אשקלון הפכה לעיר נוצרית ונבנו בה כנסיות מפוארות. נתיבי הצליינות הימיים לארץ הקודש הוליכו לנמלה של אשקלון, וממנה לעיר הקודש ירושלים, דרך בית גוברין (אליותרופוליס).
בתצוגה ניתן לראות ממצאים מגוונים המעידים על כלכלת העיר; מערכת המנהל והשלטון; היבטים מחיי התרבות בעיר; אלים ופולחן; דרכים ותכנון עירוני שהתקיימו בה; תעבורה ימית ועל חיי היהודים שהתיישבו באשקלון.
אוצרות: עדי אסודרי זיו, גלית ליטני וגבי ביכובסקי (רשות העתיקות)