הארכיאולוגיה, לטעמי, היא מאותם מקצועות "הומניסטיים" אשר הולכים ונעשים נדירים במקומותינו ובזמננו, אך עדיין יש בהם משהו לא-מוגדר הנותן ערך מוסף לחיינו. על כן, תפקידה של האתיקה במקצוע הארכיאולוגיה כל-כך מהותי ומובנה בה, עד כי דרך התנהלותה במפגש בינה לבין המציאות מחייבת רמת חשיבה ומודעוּת גבוהות במיוחד, עמידה על עקרונות וערנות מתמדת מפני פנייה לא-נכונה בצומת מזדמן.  
ההגנה על העתיקות ושמירתן, שעליהן מופקדת רשות העתיקות, נראית בימינו כמשימה מודרנית של דון קישוט. מספרם המוגבל והקבוע – שאינו מתחדש – של אתרי העתיקות עושה מלאכה זו לקשה כפליים. התהליכים הכלכליים-חברתיים העוברים על המדינה מעמידים את הארכיאולוגיה ושמירת מורשת העבר בפני מציאות קשה ביותר, בה משאביה הארכיאולוגיים של המדינה נמצאים בתהליך של הרס איטי. במקום בו הערך הנדל"ני של שטח נתון נמדד בדונמים, בדולרים ובזמן ישנה סכנה מוחשית שמישהו יחשוב שהארכיאולוגיה ושמירת מורשת העבר אינם ענינים חיוניים כל-כך.
"הכלכלה החדשה" ששטפה את העולם המערבי הגיעה גם אלינו, ואנו עדים להסתלקות המדינה ממעורבות ואחריות לתחומי חיים שלמים ונכונותה להפריט ולהוציא למכירה כללית כמעט כל נכס, לרבות ערכים חברתיים ותרבותיים. הנה, רק לאחרונה נעשה נסיון להעמיד למכירה את בנין פרומין בירושלים, משכנה הראשון של כנסת ישראל, ולא מזמן דווח כי המדינה מבקשת להפריט את ניהול רחבת הכותל המערבי. אם את המקומות ההסטוריים או הקדושים האלה מוציאים למיכרז, אין פלא שיש מי שחושב שגם הממצאים הארכיאולוגיים ראויים לכך. זהו הקונטקסט של כללי המשחק החדשים בארץ בו יש לראות גם את ההצעות החדשות/ישנות למכירת חרסים ואבנים עתיקות.
העובדה שעד היום נשארו רעיונות אלה בגדר מחשבות ערטילאיות היא לא בשל חולשת הדעת, או העדר כושר ביצוע, אלא בשל היותם מופרכים ומזיקים. אלא שהסכנה היא כי מה שהיה מופרך או מחוץ לקוצנסוס על פי אמות מידה ישנות יקבל לגיטימציה בכלכלה החדשה. ובכל זאת ראוי שנשאל – האמנם? האמנם יסכימו גם מצדדי הכלכלה החדשה להוציא למכירה, למשל, פריטים מגנזך המדינה או מארכיון צהל? אף ששמעתי תשובות חיוביות גם לשאלה כאילו היפותטית זו, ברצוני לומר שהממצאים הארכיאולוגיים אינם אלא הארכיון של ארץ ישראל – תמצית תולדותיה של הארץ הזו.
מבחינת רשות העתיקות מה שצריך להטריד בהצעות אלה, היא השניוּת האתית והמוסרית בה אנו עלולים למצוא את עצמנו. אם תתממש, חלילה, הצעה זו אנו נעסוק במקביל לתפקידנו להגן ולשמור על מורשת העבר ולהלחם בשוד העתיקות, גם במכירת אותם חפצים עצמם – ערכי מורשת התרבות – מושא השמירה שלנו. כי זאת היא הנותנת, תפקידה העיקרי של רשות העתיקות היא השמירה על מורשת העבר ולא מכירתה. ואם נטול מן הרשות את ערכיה האתיים, או אם קצת נסתיר אותם, ואולי קצת נתפשר עליהם – היא תוכל אולי לשחק לכאורה במגרש הביזנס של  "הכלכלה החדשה", אבל שוב לא תהיה זו ארכיאולוגיה ולא שמירה על מורשת העבר.
ואל יגידו נמכור רק את הפסולת – החרסים שלארכיאולוגים עצמם אין חפץ בהם. כי היכן יעבור הגבול ומי יקבע אותו? ומה ההבדל בין חרס פסול לבין שבר של כלי זכוכית (להיט בתעשיית תכשיטים...), ומה בין אלה לבין מטבע שחוק שאין לקרוא בו דבר? ומה על קוביות פסיפס (tessera) או פריטים ארכיטקטוניים שחוקים (מצרכים מבוקשים בשכונות יוקרה)? ומי יתקע לידינו שהמגבלות שיוטלו על המכירה היום יעמדו מול דרישות השוק מחר? ומה אם יתברר כי הפוטנציאל הכלכלי של מכירת חרסים פסולים אינו נושא עמו את הדבידנד המקווה? או, להיפך, אם יתברר כי אנו עושים חיל בעסקים? האם נפנה למחסנים ונמכור כל קנקן רביעי, או שישי וכך, יסבירו לנו, נרוויח פעמיים – גם נכניס כסף וגם נחסוך בהוצאות האחסון? לצערי, שמענו כי גם לכך ישנה כבר הצעה כתובה.
באופן פרדוקסלי החוק במדינת ישראל מתיר סחר בעתיקות, ואילו מדינות "העולם השלישי" הסובבות אותנו – עיראק למשל – אוסרות זאת. האם בשם הנאורות שלנו נרחיב את ההיתר ומי שאמור לשמור גם יוכל למכור? הסכנה האמיתית היא שתחת מעטה הבנאליות (חרסים פסולים, חסרי ערך מדעי לכאורה) נחצה את הגבול האתי, העקרוני, ומורשת העבר תהפוך למטבע עובר לסוחר. כי לאחר שתותר מכירת חרסים, יקבע עקרון חדש ואז כל מה שיוותר הוא שאלת המחיר – מחירנו. במצב כזה, סביר שכבר לא תמצא תרופה יעילה לפגיעה במערכת החיסון האתית שלנו והמורשת התרבותית של הארץ הזו תעמוד למכירה לכל המרבה במחיר. על-כן, כאשר עולים רעיונות כאלה חייבים להיזהר מפני צעד שגוי, להתריע על הסכנה הטמונה בפנייה לכיוון לא-נכון ולחשוב צעד אחד קדימה בטרם נחצה את הגבול שלאחריו לא תוותרנה עוד עכבות, ולא יהיה לאן להוליך את החרפה.