בארץ ישראל הולכים ונחשפים במאה השנים האחרונות אלפי אתרים ארכיאולוגיים מעשרות אלפים הידועים לנו כיום. הממצאים שנשתמרו במשך מאות ואלפי שנים מעידים על עברה של הארץ ואנשיה ועל מורשת עשירה וייחודית. רשות העתיקות אמונה מתוקף סמכותה על שמירתם ושימורם של אתרים אלה לדורות הבאים. בשנת 1988 הוקם ברשות העתיקות תחום שימור, והוא ממלא תפקיד מרכזי ופעיל בניהול השימור ובקידומו במדינת ישראל. בשנת 1997 נוסחה בכתב לראשונה מדיניות השימור של רשות העתיקות והיא עודכנה לאחרונה ביזמת מנהל הרשות.
הצורך במדיניות נובע מהמורכבות הרבה של הבעיות הניהוליות, הערכיות והפיזיות העולות בתהליך השימור. ניהול משאבי המורשת התרבותית נוגע למגוון גדול של גופים פרטיים וציבוריים (משרדי ממשלה, קהילות מקומיות, אזרחים, יזמים וארכיאולוגים) ומושפע מניגודי אינטרסים בין צורכי המחקר המדעי, השימור, הפיתוח, התצוגה והתיירות. מבחינה פיזית המורשת התרבותית הבנויה וסביבתה הינם משאב מתכלה ואינם ניתנים להחלפה או העתקה. נכסי המורשת פגיעים מאוד ומאוימים תדיר מפגעי טבע ואדם, מתהליכי פיתוח ובנייה מואצים לצרכים אזרחיים ובטחוניים, ממפגעים סביבתיים, מעומס גובר של תיירות פנים וחוץ ומחפירות רחבות היקף אך נעדרות מקורות תקציביים ואמצעים מספקים לשימור ולתחזוקה. נוכח הסכנה לאתרי המורשת והמורכבות של הנושא נדרשת מדיניות כוללת, מקצועית וזהירה בניהול השימור והתחזוקה של האתר מתוך ראייה ותכנון ארוכי טווח. מטרת המדיניות להתוות את העקרונות ואופן קבלת ההחלטות הנוגעות לשימור אתרי המורשת והיא מפורטת במערכת עקרונות מנחים וסטנדרטים המגדירים את מסגרת עבודת השימור בכפוף לחוק העתיקות. המדיניות מתווה את תהליך קבלת ההחלטות בנושאי שימור, אופן היישום והתוצאות הרצויות. היא היסוד לפיתוח קווים מנחים בעניינים ספציפיים בנושא שימור תלים ומדיניות שימור בערים היסטוריות ויש בה פירוט של תכניות סטטוטוריות, למשל תכניות מתאר ותכניות בינוי ערים. זהו הבסיס לקביעת אסטרטגית פעולה ותכנית עבודה לשנים הבאות. סקירה ובחינה של הנושאים מאפשרים להצביע על המקומות והכיוונים שבהם נדרש לרכז מאמצים בהמשך.
המסמך שנכתב בשנת 1997 פירט את הגורמים השונים המעורבים בשימור וסוגי האתרים המיועדים לשימור ועמד על היעדים והאמצעים הדרושים לשימורם. הצורך בעדכונו נובע משינוי בגישת המנהל לחשיבות השימור ורצון לשקף את התמורות שחלו בארץ וברשות בשש השנים שחלפו. למעגל העוסקים בארכיאולוגיה למן החפירה ועד לעיבוד החומר ופרסומו נוסף שימור הממצא והאתר. קבלת רשיון החפירה מותנה בתכנית שימור. מדיניות זו משקפת את גישתה החדשה של רשות העתיקות שעניינה ייזום, מעורבות והשפעה כבר בתהליכי התכנון (לעומת פיקוח ותגובה על תכניות מוגמרות בלבד). סיבה נוספת לצורך בעדכון המסמך היא הרחבת תחומי ההתעסקות העולים על סדר יומה של רשות העתיקות בשנים האחרונות, ובהם כניסה לערים היסטוריות וגרעיני כפר עתיק ועבודה מול גורמים בינלאומיים דוגמת אונסק"ו.
המדיניות המעודכנת גובשה על בסיס המסמך משנת 1997 ואמנות בינלאומיות בהן אמנת ונציה (1964), אמנת בורה (1999) ועקרונות לשימור אתרי מורשת בסין (2002), וכן על סמך ניסיון מצטבר ומחקרים שנערכו בתחום שימור וברשות העתיקות. הדיון בגישות השונות לשימור מתחיל עוד במאה הי"ט אך רק מאמצע המאה הכ' נכתבים אמנות ומסמכי מדיניות לשימור בינלאומיים ולאומיים. אתעכב רק על שני מסמכים שמהווים ציון דרך ועומדים בבסיס רבים ממסמכי המדיניות לשימור המקובלים בעולם. האמנה הבינלאומית המוכרת מכולן היא עדיין אמנת ונציה (1964) שמגדירה סטנדרטים לשימור מבנים ואתרים. האמנה מדגישה את עקרון האותנטיות ושימור השרידים באתרם. באמנה זו בא לידי ביטוי השינוי בגישה השימורית כשהיא קובעת שמונומנט ישומר לא רק כעבודת אומנות אלא גם כעדות היסטורית על כל תקופותיו. חמש עשרה שנה לאחר מכן גובשה אמנת בורה האוסטרלית (1979/99), אשר השפיעה רבות באופן שבו הגדירה את המשמעות התרבותית של אתר ובקביעה שהערך התרבותי מנחה את הניהול והשימור של האתר.
במדיניות של רשות העתיקות באות לידי ביטוי כאמור, מגמות רווחות בעולם המדגישות את גורם הניהול המבוסס על ערכי המורשת וכיבוד החומר האותנטי. חשיבותו של מרכיב 'הניהול' בשימור המורשת מתחיל בתפיסת תהליך השימור כמכלול שלם מהסקר והתיעוד, דרך תכנון השימור וכלה בניהול האתר וראייה כוללת של כל המעורבים בתהליך. ערכי המורשת נוגעים למשמעות החינוכית של האתרים הארכיאולוגיים ובמיוחד לתפקידה של המורשת ביצירת הזהות החברתית והתרבותית של הקהילה. לשם כך נדרשת תחילה הגדרה ברורה ומלאה של ערכי האתר שתוביל לקבלת החלטות על ניהול המורשת, שימורה והצגתה. המדיניות מדגישה את תפיסת האתר הארכיאולוגי כמשאב מתכלה ובלתי ניתן להעתקה.
מסמך המדיניות מורכב מארבעה פרקים עיקריים: עקרונות כלליים, עקרונות השימור, תהליך השימור והתערבות שימורית.
(1) עקרונות כלליים – בפרק מתוארת המסגרת הרחבה וההקשרים הרעיוניים והמעשיים שבהם פועל השימור. המסגרת התאורטית דנה בערכים התרבותיים, בהגדרה שלהם ובמקומם בתהליך השימור והיא הבסיס לפרקטיקה השימורית שמפורטת בהמשך. המסגרת הממשקית כוללת את התשתית הכלכלית, החוקית והציבורית הקשורה למודעות ולהכשרה של אתרים.
(2) עקרונות השימור – הפרק עוסק באופן פרטני בדיסציפלינת השימור ובאתיקה מקצועית המבוססת על כיבוד החומר האותנטי של השרידים וסביבתם.
(3) תהליך השימור – בפרק מפורטים המרכיבים והשלבים של תהליך השימור ומודגשת תפיסת תהליך השימור כמכלול - מהסקר והתיעוד, דרך תכנון השימור ועד לניהול האתר. סקר ניתוח, הערכה ותכנון הם יחידה שלמה ובלתי נפרדת. נוסף על כך מצוינים שני נושאים בעלי משקל: רשימת מצאי (אינוונטר) ותכניות ממשק כבסיס לניהול המורשת התרבותית.
(4) התערבות שימורית – בפרק מפורטת עמדת רשות העתיקות לגבי סוגי ההתערבות באתר: תחזוקה, ניטור, כיסוי אתרים, שימור ושחזור עם דגשים והנחיות ספציפיות לכל סוג התערבות ולמידת ההתערבות.
חלק נוסף במסמך מפרט יעדים לטיפול על פי נושאים ותקופות, ובהם: שימור ערים ומרכזי כפר היסטוריים, טיפול במבני אדמה, קירוי אתרים, שימור אתרי פולחן ובתי כנסת, טיפול על פי תקופות - אתרים פרהיסטוריים, תקופות הברונזה והברזל, התקופות הקלאסית והצלבנית.
לסיכום, רשות העתיקות רואה בשימור תהליך ארוך טווח וחלק ממערכת פעולות מורכבת שבה שותפים גורמים רבים. הרשות רואה חשיבות רבה בהסברת עמדותיה ובשיתוף פעולה עם הגורמים השונים המעורבים בשימור המורשת וקידומם על ידי הכשרה מתאימה, הנחיה ופיקוח. מסמך המדיניות מסביר את עמדת הרשות באופן עקבי וברור מול הגופים השונים ומאפשר דיון ענייני ומקצועי. כתיבת המדיניות מחזקת את מעמדה של רשות העתיקות כגוף מוביל בשימור בארץ, והפצתה תורמת להעלאת המודעות ולהתפתחות של שיח ציבורי וביקורת מקצועית.