בשל התנאים הפיזיים בחופי הים התיכון של ישראל (היעדר מחסות טבעיים וסערות בלתי צפויות) נטרפו כלי שייט רבים ונסחפו לחוף. לכן, מרבית הספינות הטרופות מתגלות סמוך לקו החוף. את שרידי הספינות שנתגלו באזורינו אפשר לחלק לקבוצות הבאות:

(1)    שרידים של שלד עץ ומטען: שרידים מסוג זה מתגלים ברוב המקרים במקומות שמוגנים באמצעות שרטונות כורכר שקועים בתוך הים (למשל, המעגן ביבנה-ים, המעגן הצפוני בקיסריה, מעגן מיכאל, מעגן דור). חלק מהספינות נטרפו בעודן עוגנות וממתינות לרוחות מתאימות.

(2)    מכלולים של כלי שיט ללא שלד העץ: זהו הסוג הנפוץ ביותר של הממצא לאורך חופי ארץ-ישראל. מכלולים אלה מתגלים בדרך כלל באזורים פתוחים ובלתי מוגנים, במרחק של 50- 150 מ' מקו החוף בעומק של 5-2 מ'. מרבית הספינות נטרפו במהלך סופות החורף.

(3)    ריכוזים של אבני ניטלה: מצבורים של אבנים שסביבן נמצאו ממצאים פזורים, כגון מסמרים, לוחות דיפון ועוגנים.

(4)    ממצא יחיד שמקורו בספינה טרופה: אלה ממצאים שהושלכו לים במתכוון או שלא במתכוון בידי הימאים הקדומים. ממצאים אלה לא ניתן לייחס למכלול ארכיאולוגי מוגדר.

(5)    כלי חרס פזורים במים עמוקים (45-25 מ'): רוב הכלים מתגלים בשלמותם, חלקם בוודאי הושלך לים לאחר שיורדי-הים כילו את תוכנם, או שהם הושלכו לים במצב של סכנה. מקורם של חלק מכלים אלו בספינות טרופות.