בסוף שנת 1996 נערכה חפירת הצלה בטבריה, שבמהלכה נחשפו שרידים משני מאוזוליאה מפוארים שנבנו מבזלת, הצמודים אחד לשני (סטפנסקי, 1998; סטפנסקי, 1999) 1. מקום החפירה נמצא על מדרון בזלת תלול, הפונה לעבר הכנרת, כ- 250 מ' ממערב לחוף הימה וכ- 40 מ' גבוה ממנה, באזור הגבול הצפוני של בית הקברות היהודי של טבריה מתקופת המשנה והתלמוד.
במאוזוליאום הצפוני שרדו רצפת האבן של המבנה, חדר ליקוט עצמות תת-קרקעי, ושלושה ארונות קבורה מאבן גיר. במאוזוליאום הדרומי שרדו חלקים מקירות המבנה, תאי קבורה בנויים (איור 1 ), וכן פריטים ארכיטקטוניים אחדים עשויים מבזלת וביניהם דלת–אבן מעוטרת ואבן המשקוף מפתח הכניסה של הבנין, וכן ארון קבורה קטן מבזלת שבספק אפשר לכנות אותו גלוסקמא. על סמך הממצא הקירמי והנומיסמטי שנתגלה אפשר לקבוע במידה רבה של בטחון, שהמבנים שמשו לקבורה מן המחצית השניה של המאה השנייה או מראשית המאה השלישית ועד סוף המאה הרביעית לספירה לערך.
על פני אבן המשקוף, שנתגלתה בין שרידי הבנין הדרומי, נחקקה כתובת ביוונית, המעידה על שם בעל המאוזוליאום (איור 2). תרגום הכתובת הוא:
[הקבר של] יוסף בן אלעזר בן שילא איש חורשה
סגנון הכתיבה (ובעיקר כתיבת השמות יוסף ואלעזר בכתיב יווני מלא) מסייע לתארך גם הוא את הקמת המבנים למחצית השניה של המאה השניה או לראשית המאה השלישית לכל המאוחר. הכתובת מצביעה על כך, ששם בעל המאוזוליאום ביוונית היה יוסיפוס (=יוסף), אביו היה אלאזרוס (=אלעזר) וסבו היה סילאס (=שילא) שמוצאו היה ממקום מסוים בשם הוריסה (= חורשה). בכתובת מודגש הייחוס לשילא, אב המשפחה, על ידי מילת היחס המיוחדת: TOY (דמתי, 1999).
השם שילא ((Silas נפוץ למדי בקרב יהודים ונוכרים בתקופה הרומית, והוא מוזכר תכופות בכתבי יוסף בן מתתיהו החל מזמנו של פומפיוס ועד המרד הגדול. המפקח על טבריה בזמן המרד הגדול, שמונה על ידי יוסף עצמו, נשא את השם שילא (חיי יוסף, יז, נג), וגם חכמים אחדים בתקופת התלמוד מכונים כך (רבי שילא, אילין דבית שילא; קוסובסקי, תשמ"ה, 644). אין כל הוכחה לקשר בין שילא, המוזכר בכתובת, לבין אחת הדמויות האלה, גם לא עם שילא המפקח על טבריה. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות קשירת שם זה עם המשפחה הטבריינית האמידה בר-סילני , המוכרת לנו מן המקורות התלמודיים. משפחה זו התפרסמה כתורמת כספים לצדקה באמצעות האמורא רבי חייא בר אבא שחי ופעל בצפורי ובטבריה במחצית השניה של המאה השלישית לספירה (צוק, 1997, 29; אליאב, 1995, 59). אפשר, שהמאוזוליאה המפוארים שנחשפו הם אחוזת הקבר של משפחה זו.
אתר בשם זה, אם כי בגרסה המקוצרת 'ריסה', מוזכר אצל יוסף בן מתתיהו כמקום 'באדום' (קדמוניות היהודים יד, יג, ט [361] ) או 'בגבול אדום' (מלחמות היהודים, א, יג, ח), שם פגש הורדוס את אחיו יוסף בשנת 40 לפני הספירה במהלך בריחתם של הורדוס ובני משפחתו מיהודה בדרך למצדה וערביה. כשחזר מרומא שנה מאוחר יותר, כבש הורדוס את האתר, המתואר הפעם כ-'מבצר' (קדמוניות היהודים יד, טו, ב [400]; מלחמות היהודים, א, טו, ד).
מקום זה, ריסה, או כפי ששמו הושלם על ידי קליין (תרצ"ט, 102) ואבי יונה (Avi-Yonah, 1976, 85) כ- אוריסה / ח'ריסה, זוהה לפני יותר ממאה שנה עם חורבת ח'ריסה, 3 ק"מ מדרום לתל זיף בדרום הר חברון (מפה 1). זיהוי זה התקבל על דעת רוב החוקרים (קליין, שם; אפלבאום, 1962, 9; Avi-Yonah, 1976, 85, הזיהוי בסימן שאלה; אבי-יונה, 1984, 115, הזיהוי ללא סימן שאלה; כוכבי, 1972, 29; Tsafrir, Di Segni and Green, 1994, 98). אם כן, הכתובת מטבריה מצביעה לכאורה על כך שמוצא המשפחה היה מאדומיאה, מן העיירה ח'ריסה/חורשה שבדרום יהודה; תיארוך הקבר בטבריה מאפשר להניח שמעבר המשפחה צפונה לגליל היה במהלך המאה השניה לספירה.
על מנת לאשש את הזיהוי בח' ח'ריסה, מן הראוי לסקור את הממצאים שהתגלו בסקרים הארכיאולוגיים שנערכו באתר. בסקר החירום של יהודה בשנת 1968 (כוכבי, 1972, 72, אתר 201), בסקר של שמריה גוטמן (גוטמן, 1970, כב) וגם בסקר של א' עופר (עופר, 1993 [2א], 44, אתר 108) דווח על ממצא רק מן התקופה הרומית המאוחרת ואילך, כאשר עיקרו הוא מן התקופה הביזנטית כולל שרידי כנסיה; לא דווח על שרידים מן התקופה הרומית הקדומה. אולם, סקר באתר שבוצע על ידי י' ברוך במסגרת מפת-סקר זיף העלה גם חרסים מימי הבית הראשון והבית השני, וכן שרידי גלוסקמאות במערות קבורה בקרבת החורבה. כן הוא גילה באתר שרידי קירות אחדים בעלי אופי של ביצור 2 . הממצא מימי הבית השני מחזק את זיהויה של ח'ריסה של תקופת הורדוס באתר זה. לגבי 'חרשה' המקראית 'במדבר זיף', שבה הסתתר דוד (שמואל א כג:טו ואילך): אם אכן מדובר בשם מקום ולא בתאור הנוף, כי אז החרסים מימי הבית הראשון שנתגלו בח' ח'ריסה מאפשרים לחזור ולזהות בה את 'חרשה', כפי שסברו בעבר (לסיכום הדעות, ראה: קלאי, 1965).
ראוי להעיר, שברשימה הגיאוגרפית של קלאודיוס פטולמאוס מן המאה השניה לסה"נ מוזכר בין ישובי אדומיאה הישוב CAPARORSA ( Stevenson, 1991, 128 ) ובודאי היה זה ישוב חשוב באותו זמן. יש המזהים אותו עם ח' ח'ריסה מדרום לזיף (אפלבאום, 1962, 9; לשיטתו היה שם אתר מבוצר בספר דום הר חברון באמצע המאה הראשונה לספירה; Avi-Yonah, 1976, 85; Tsafrir, Di Segni and Green, 1994, 98 ), אך יש לציין שלא כולם הסכימו עם זיהוי זה. ז' קלאי, למשל, מעדיף לחפש אותו ב'מקום אחר בנגב', אם כי אינו נוקב בשם מקום (קלאי, 1965, 309); ז' ספראי, הסובר שרשימת הערים של אדומאיה של פטולמאוס אינה רשימה מינהלית אלא רשימת ציונים גיאוגרפיים של ערים חשובות, מעלה השערה, שמדובר ב- 'כפר ארבע', היא חברון (ספראי, 1980, 88-87). גם אבי-יונה, במפה שערך בשנות השישים (אבי-יונה, 1964), סימן את 'כפר חורשה' ככפר פרזות מערבה יותר, מדרום לדורה. אבי-יונה בודאי התכוון לאתר נוסף בשם ח'רסה הנמצא 2 קילומטר מדרום לדורה, כיום הכפר הערבי ח'רסה (מפה 1). באתר זה לא נמצאו בסקר החירום של 1968 חרסים הקודמים לתקופה הביזנטית (כוכבי, 1972, 65, אתר 167, 'ח'רסה; שיח' ספן'), אך בסקר של א' עופר נמצאו במקום גם חרסים מן התקופות הרומית הקדומה והרומית המאוחרת (עופר, 1993 [2א], 35, אתר 153, 'ח' ח'ורסה'). בכפר זה או בקרבתו נתגלתה בעבר מערת קבורה עם ממצא קירמי שתוארך למאה הראשונה לספירה (דווח של מחלקת העתיקות של ירדן ללא ציון שם מחבר, ראה: Environs D’Hebron, Revue Biblique 70 [1963], p. 421). מ' גיחון, במאמרו על אדומיאה והלימס ההרודיאני, מסמן על מפת ביצורי אדומיאה את ישוב הספר המבוצר האדומי 'כפר חורשה' בסימן שאלה בשני האתרים האפשריים: בח' ח'ריסה המזרחית, ליד זיף, ובח'רסה המערבית ליד דורה (גיחון, 1970, 275). יש לציין, ששני האתרים הם קטנים יחסית בשטחם, כ- 12 דונם בלבד; ועולה השאלה מאליה האם פטולמאוס היה מזכיר ברשימת ערי אדומיאה ישוב בסדר גודל קטן כזה. נציין, שסמוך מאד לכפר ח'רסה שמדרום לדורה נמצא אתר רב תקופתי מרשים, בולט ומבוצר בחומה היקפית, שגודלו כ- 25 דונם: הוא ח' מרג'ם (מפה 1). בסקרים שנערכו באתר נתגלו חרסים גם מימי הבית הראשון וגם מן התקופות ההלניסטית והרומית הקדומה (אם כי, לא דווח על ממצא מן התקופה הרומית המאוחרת; כוכבי, 1972, 66, אתר 168; עופר, 1993 [2 /א], 36, אתר 155). שמו ח' מרג'ם הוא בודאי אינו השם המקורי של הישוב; אפשר, ששמו המקורי היה ח'רסה/חורשה – שם שנדד לאתר הסמוך (כיום הכפר ח'רסה ) לאחר נטישת הישוב הקדום. מכל מקום, דומה שבעיית זיהויה של העיר CAPARORSA, המופיעה ברשימת פטולמאוס מן המאה השניה לסה"נ, מחכה עדיין לפתרון משביע רצון.
לסיכום נראה, שיש להעדיף את הזיהוי המסורתי של חורשה/ח'ריסה מתקופת הורדוס ומן הכתובת בטבריה בח' ח'ריסה שמדרום לזיף. יש לזכור, שהורדוס עבר בח'ריסה בדרכו למצדה מאזור הרודיון, ועדיף לפי זה לחפש את האתר בספר המזרחי של הר חברון. אין להתפלא שיוסף בן מתתיהו מתאר את האתר 'על גבול אדום', שהרי כל אזור דרום יהודה מכונה על ידו 'אדום' (ספראי, 1980, 80-75; 1982 , 97-96 ) ואפשר שהתכוון לכך שחורשה נמצאת על הגבול בין אדום המיושבת לבין המדבר הלא מיושב. בהקשר זה מעניין לציין שגם כפר עזיז, המזוהה עם ח' אל-עזיז קילומטרים ספורים מדרום-מערב לח' ח'ריסה, מתואר במשנה (כתובות, ב, ח) כ- 'סמוך לאדום' בנוגע לסוגיה הקשורה לר' ישמעאל, שהיה תושב מקום זה (שוורץ, 1986, 39). אצל יוסף בן מתתיהו גם באר-שבע נמצאת 'סמוך לאדום', בעוד חלחול, בית צור, מצדה ואזור מרשה כולם מתוארים בתוך אדום, ותקוע – על גבול אדום הצפוני (קליין, תרצ"ט, 252-250),ולכן אין להפליג בהסקת מסקנות על מיקום האתר ח'ריסה על סמך תיאורו כפי שהוא מופיע אצל יוסף 'על גבול אדום' או 'באדום'. זאת ועוד, הזיהוי בכפר ח'רסה ליד דורה אינו מסתבר בגלל סיבה אחרת: קירבתו היתרה לדורה, היא אדוריים - העיר הראשית של הר חברון בתקופה ההלניסטית. אם בח'רסה או בקירבתה היתה ח'ריסה מתקופת הורדוס, היינו מצפים שיוסף יוסיף לתיאור מקומה את ציון שמה של אדוריים הסמוכה, ומכל מקום אתר זה הוא בלב ליבה של אדומיאה ולא 'על גבול אדום' 3. מכאן, שעדיף הזיהוי בח'ריסה המזרחית, מדרום לזיף. אפשר שבאתר זה מסתתרים מתחת לשרידים הביזנטיים המאוחרים גם שרידי מצודה – אולי בסגנון מצודות הדרכים עם חלקלקות האבן המשופעות והמראה דמוי הפירמידה הקטומה המתוארכות לתקופה הרומית הקדומה. מיקום מצודה כזו באתר זה בין זיף לכרמל, לצד דרך הרוחב העתיקה שקישרה בין יטה לבין ספר המדבר (כוכבי, 1972, 27, 72, אתר 200), יתאים מאד למערך המצודות ואף ימלא פער הקיים כאן, כפי שמשתקף ממפת תפרושת מצודות הדרכים בדרום יהודה (ברוך, 1997, 126, מפה 1); יתכן שלמצודה כזו התכוון יוסף בן מתתיהו כאשר הוא מציין את 'מבצר' ח'ריסה שנכבש על ידי הורדוס בדרכו חזרה לירושלים בשנת 39 לפני הספירה .
היבט אחר שאנו נדרשים לו הוא הנסיבות שבהן עברה המשפחה של שילא איש חורשה צפונה אל הגליל. אם יש לתארך את הקמת הקבר בטבריה למאה השניה או לראשית המאה השלישית לספירה, ניתן לשער שבעקבות הכישלון של מרד בר-כוכבא נמלטו או עברו צפונה אנשי המשפחה, עם רבים אחרים מפליטי יהודה. אך, תסריט זה אינו נטול קשיים. מבין כל חלקי יהודה דווקא בדרום-מזרח הר חברון היתה התאוששות מהירה יחסית של היישוב היהודי, ובמאה השלישית לספירה לכל המאוחר ואולי כבר במאה השניה יש עדויות ליישוב יהודי איתן כפי שעולה ממערות קבורה מן התקופה הזאת שנתגלו באשתמוע, ביטה, בכפר עזיז ובמקומות אחרים (גוברין, 1997). קיימת אף דעה במחקר שאזור זה לא נטל חלק פעיל במרד עצמו (שוורץ, 1995, 241-240; גוברין, 1996, 189-188). לדעת י' גוברין (שם), ה- 'עיירות של בורגנין' בדרום כמו סוסיה לא השתתפו במרד בגלל חיי השותפות הכלכלית שיהודי עיירות אלו ניהלו עם קו הלימס הרומאי. מכאן, לפחות על פי שיטה זו, דווקא מאזור זה שח'ריסה כלולה בו לא היינו מצפים להגירה לגליל .
נגד דעה זו יצאו לאחרונה ד' עמית וח' אשל בטענה שהר חברון כולו, כולל חלקו הדרומי, נטל חלק פעיל במרד בר-כוכבא. טענתם נשענת על תפוצת מטבעות המרד במערב ובמזרח דרום הר חברון, על ממצאים מימי המרד במערת סלע בנחל חבר עילי, ועל התעודות שפורסמו בשנים האחרונות המעידות על בריחת יהודים מיקים שבמחוז זיף אל המדבר שממזרח (עמית ואשל, 1996). מעניין גם אזכורה של אריסטובוליה בתעודות אלה, המזוהה עם ח' איסטבול אשר מדרום לזיף; באתר זה לא נתגלה בסקרים ממצא המיוחס לתקופה הרומית הקדומה, אך הממצא האפיגרפי מוכיח בעליל שהאתר אכן היה מיושב ביהודים בתקופה שלפני מרד בר-כוכבא. 4 מן העדויות החדשות האלה ניתן להסיק, לפי אשל ועמית, שאזור זיף - שבתחומו נמצאת גם ח'וריסה – אכן השתתף במרד, והוא נפגע בעקבותיו. על רקע זה ניתן להסביר את נדידת משפחת שילא איש חורשה לצפון בעקבות הכשלון של מרד בר כוכבא. גם אם נקבל את הדעה שאזור דרום הר חברון כגוש יישובי כולל לא השתתף באופן גורף במרד, היו בודאי בודדים וגם משפחות וקבוצות שלמות מבין אוכלוסיית הכפרים שהחליטו לעזוב את ביתם ולהצטרף לכוחות המורדים, אם במערכות המסתור אם במפקדות האחרות של המחנה הלוחם. יתכן, שגם בני משפחתו של שילא מח'ריסה היו בין אלה שעזבו את ביתם כבר במהלך המרד. אין כמובן אפשרות לדעת מה היו הנסיבות המדויקות לעזיבתם, ואין ללמוד מדוגמא אחת על כלל אוכלוסיית יהודה באותה תקופה; העדות העולה מן הכתובת בטבריה למעבר אל הגליל היא נדירה, ומתייחסת רק למשפחה אחת. על כל פנים, מעניין יהיה לברר - אם פעם תיחפר ח' ח'ריסה - האם האתר נפגע בתקופת המרד, או שמא שרד הישוב את תקופת המרד בשלום.
רבות נכתב על המעבר של המרכז היהודי מן הדרום אל הגליל בעקבות המרד השני כפי שנלמד מן המקורות הספרותיים (קליין, 1967; אורבך, תשל"ד; ספראי וספראי, תשל"ו; ספראי, תשמ"ה; אופנהיימר, 1991). א' אורבך (תשל"ד, 66) ומ' הר (1977, 72) סברו שההנהגה היהודית עברה לגליל כבר בתקופת הפולמוס של קיטוס, בשנים 117-115 לספירה עוד לפני מרד בר-כוכבא; אך, דעה זו לא התקבלה בקרב רוב החוקרים (שוורץ, 1986, 42; אופנהיימר, 1991, 123, הערה 49). עם זאת, כבר בדור יבנה יש עדות לפעילות של חכמים מיהודה בגליל. הנשיא רבן גמליאל שוהה בעכו, בטבריה ובמקומות אחרים, ובאותה תקופה לומדים חכמים גליליים ידועי שם כמו ר' יוסי הגלילי בבתי המדרש של לוד ושל יבנה. אם כן, היתה תנועה רצופה דו-סטרית בין הדרום לבין הגליל בתקופה שבין המרידות, היא דור יבנה ( אורבך, תשל"ד; ספראי, תשמ"ה, 10-8; אופנהיימר, 1991, 120-117).
בין החוקרים קיימת הסכמה רחבה שלאחר מלחמת בר-כוכבא, במקביל להעברת הסנהדרין לגליל (בבלי, ראש השנה, לא, ע"א-ע"ב, ובמקבילות), היתה גם תנועת הגירה מוגברת ומסיבית של פליטים יהודה (ראה, למשל: אופנהיימר, 1983, 257; 1991, 59-45) ומעידה על כך, בין היתר, אמרתו המפורסמת של רבי שמעון בר-יוחאי: 'אדם כשהוא גולה מיהודה לגליל… אין זה קרוי גולה' (מדרש שמואל ח, לה; אורבך, תשל"ד, 59). עם מעבר האוכלוסייה הועברו גם מנהגים שונים – כמו הנוהג של שאלת שלום האבל בשבת (שוורץ, 1986, 234; אופנהיימר, 1991, 124-117), וכן יש עדויות למתיחות שהיתה קיימת בין חכמי הגליל המקומיים לבין חכמי הדרום שזה מקרוב הגיעו, כפי שמשתקף מדיונים הלכתיים שונים (שוורץ, 1986, 239-233). עם זאת, קיימים חילוקי דעות סביב מקורות ספרותיים אחדים המיוחסים לתופעה זו. רוב החוקרים, למשל, מזהים את בקעת רימון, מקום הכינוס המפורסם לעיבור השנה שהתקיים אחרי המרד, ליד רומאנה, בגבול הדרומי של בקעת בית נטופה בגליל התחתון (קליין, 1967, 74; אורבך, תשל"ד, 71; ספראי, תשמ"ה, 50; אופנהיימר, 1991, 48). אך ש' ספראי (תשכ"ו, 30) וי' שוורץ (1986, 46) מעדיפים את בקעת רימון שביהודה, מצפון-מזרח לירושלים ויש המעלים את האפשרות שמדובר ברימון בשפלת יהודה (קלונר, 1983, 71). פולמוס ער קיים גם סביב זמן המעבר של משפחות הכוהנים צפונה והתיישבותן ביישובי הגליל, כפי שמשתקף מן הברייתא המשוחזרת של משמרוות הכהונה (קליין, 1967, 68-62; ספראי, תשמ"ה, 205-196; וספרות רחבה נוספת). השאלה הנשאלת היא האם התרחש המעבר בעקבות המרד (ספראי, תשנ"ג, 270), או שמא בתקופה אחרת (לדעה המאחרת זאת למאה השלישית לפחות, ולסיכום הדעות האחרות, ראה: טריפון, תש"ן).
במאות השלישית והרביעית לספירה נמשך הקשר בין יהודי הגליל והדרום. חכמים גליליים מגיעים גם לדרום הר חברון: ר' אסי מגיע לאשתמוע, ואולי 'איסי הכהן בירבי' המופיע על הפסיפס של בית הכנסת בסוסיה הוא אותו רב אסי הגלילי שביקר באשתמוע; ר' אסי, ר' אמי ור' חייא בר אבא נשלחים על ידי ר' יהודה נשיאה מטבריה בשליחות לערי ישראל ונראה, שהם הגיעו גם לקהילות הדרומא (שוורץ, 1986, 268). ר' חייא בר אבא, כאמור, היה קשור למשפחת סילני הטבריינית – שהיא, אולי, משפחתו של שילא איש חורשה. ניתן לשער, שנציגים מבני סילני ליוו את ר' חייא בר אבא בסיוריו בדרום; ייתכן שהיה זה עבורם 'סיור שורשים' בדרום יהודה לאחר נתק של יותר ממאה שנה.
מלבד כתובת הקבורה הנדונה כאן מועטה יחסית העדות הארכיאולוגית למעבר היהודים אל הגליל בעקבות מרד בר-כוכבא. העדות הבולטת והנפוצה ביותר לתופעת המעבר מיהודה אל הגליל היא המנהג של קבורה בגלוסקמאות אבן, שהיה קיים בגליל היהודי החל מסוף המאה הראשונה לספירה. גם בדרום הר חברון, כפי שידוע זה זמן רב, המשיך קיומו של נוהג זה במאות השניה והשלישית לספירה, עדות לשמירת מסורת שהיתה רווחת בימי הבית השני באזור ירושלים בלבד. לאחרונה ריכז י' גוברין את העדויות על גלוסקמאות ה'דרום', תוך כדי ציון הגלוסקמאות 'דמויות הסרקופג' המיוחדות לאזור זה. יחד עם זאת, כאשר הוא משווה את מסורת הקבורה בדרום הר חברון עם המסורת שרווחה באותה עת בגליל טען, שמנהג ליקוט העצמות בגלוסקמאות אב, שהשתמר בדרום הר חברון, נעלם בגליל, שם אימצו האמנים היהודים נוהגי קבורה פגניים, כפי שניתן ללמוד מן הממצא בבית שערים (גוברין, 1997, 214). אך הממצא הארכיאולוגי בגליל מראה, שלצד נוהג הקבורה הראשונה בכוכים או בסרקופגים, התקיימה גם מסורת של ליקוט עצמות בגלוסקמאות אבן וחרס עד ראשית המאה הרביעית לספירה לפחות, כפי שעולה מעדות של יותר מעשרים אתרים בגליל התחתון והגליל העליון המזרחי (וייס, תשמ"ט, 130; Rahmani, 1994, 24; אביעם, 1998; שיאון, 1998, לגבי גלוסקמאות החרס; סטפנסקי, 1999, הערה 7). בטבריה, למשל, נתגלתה גלוסקמא במאוזוליאום שחפרה פ' ויטו בקרית שמואל (ויטו, 1992), וגם במאוזוליאום של יוסף בן אלעזר שנדון כאן נתגלה ארון אבן קטן שניתן לראות בו, אולי, גלוסקמא. יתר על כן, הגלוסקמאות שנתגלו ברחבי הגליל מתוארכות לפרק הזמן שבין סוף המאה הראשונה ועד המאה הרביעית לספירה, ורובן משויכות למאות השניה והשלישית לאחר מרד בר כוכבא. כלומר, המנהג של השימוש בגלוסקמא לקבורה שנייה בגליל התחיל ככל כנראה רק אחרי חורבן הבית ולא לפני כן; והוא השתרש והפך לנפוץ במאות השנייה והשלישית. מכאן עולה שיש רגליים לסברה שמנהג זה הועבר צפונה על ידי תושבי יהודה לראשונה אחרי חורבן הבית (שיאון, 1998, 24 ) וביתר שאת על ידי פליטי יהודה שעלו צפונה לאחר מרד בר כוכבא. ל' רחמני סבר, שגם תופעת השימוש בגלוסקמאות חרס בגליל מן המאה השלישית לספירה היא בעקבות ההגירה של פליטים מיהודה לאחר 135 לספירה (Rahmani, 1994, 24). אולם, השימוש בגלוסקמאות חרס (לעומת גלוסקמאות מאבן) הוא נדיר מאד ביהודה, ונפוץ יותר בגליל. לכן נראה, שהנוהג של שימוש בגלוסקמאות חרס עבר מן הגליל אל יהודה (שיאון, 1998, 24 ) ולא ההיפך. לסיכומו של דבר מסתבר, שבדרום יהודה כמו גם בגליל נהגו יהודים ללקט עצמות בגלוסקמאות לפחות עד למאה הרביעית לספירה, ויש לראות בכך נוהג, שהיה משותף ליהודי הדרומא והגליל גם יחד ( שוורץ , 1986, 105). הקבורה בגלוסקמאות-אבן היא, אם כן, עדות ארכיאולוגית ראשונה במעלה למעבר יהודים מיהודה אל הגליל לאחר חורבן הבית, ובמיוחד לאחר מרד בר-כוכבא.
שני רמזים נוספים אודות המעבר לגליל צוינו בעבר על ידי ז' ספראי. הראשון הוא כתובת הקדשה שנתגלתה חקוקה על בסיס עמוד בחורבת יצחקיה הסמוכה לבית שערים; בכתובת מוזכר 'יודן בר צרדה'. לפי ספראי צרדה היא אולי הישוב צרדה שבדרום הר אפריים (ספראי, תשמ"ה, 11) אם כי יש לציין שנ' אביגד , מפרסם הכתובת, העלה את האפשרות שצרדה היא שם פרטי ולא שם מקום (אביגד, 1967, 212). הרמז השני הוא כתובת קבורה ביוונית מבית שערים עצמה, שפרסם ב' מזר בשנות ה- 50' (מזר, 1957, 162-160), שתרגומה: 'שלום, גברת מרים בת רבי יהודה מסביבת (?) סוסיה (COYCIA ), שלום'. מזר (שם) סבר שמדובר בעיר שושן שבפרס, אך לאחר מכן חזר בו והציע שאולי מדובר בסוסיתא ממזרח לכנרת (מזר, 1986, 132). ספראי (1994, 33) טען, שמדובר באשה שמוצאה מסוסיה שבדרום הר חברון (לסיכום הדעות על שמו העתיק של ח' סוסיה, ראה: שר-אבי ואשל, 1998, 31).
אם נקבל את ההנחה, שרשימת משמרות הכהונה על פי יישוביהן בגליל משקפת את עלייתם של כוהנים רבים לגליל מיהודה לאחר מלחמת בר-כוכבא יש לציין, שמלבד העדויות הספרותיות במקורות התלמודיים ובשירה הפיוטית התגלו כידוע גם שברי כתובות-אבן אחדות בארץ ישראל ובתימן, עם קטעים מתוך רשימת המשמרות ויישוביהן (נוה, 1978), כולל כנראה שני קטעי כתובות מן הגליל עצמו, מבית שאן ומנצרת (אשל, תשנ"ב; ספראי, תשנ"ג, 292). עם זאת, בישובים הנמנים ברשימה משמרות הכהונה טרם התגלו עדויות ארכיאולוגיות לנוכחותן היישובית בפועל, וצריך להודות שהרקע והנסיבות להתיישבות כוהני המשמרות בגליל עדיין מחכים להארה ולהבהרה פרשנית וארכיאולוגית.
כר נרחב להמשך המחקר בנושא זה נמצא, לדעתי, בתחום התרבות החומרית. האם ניתן להבחין בהשפעה יהודאית על סגנונות קירמיים, נומיסמטיים, אדריכליים, אומנותיים ותרבותיים אחרים שאפיינו את יהודי הגליל בתקופה הרומית המאוחרת, או שמא הייתה תרבותם החומרית של יהודי הגליל, גם לאחר הצטרפותם של פליטי יהודה, פרי המשכיות והתפתחות מקומית-אזורית של תרבות שהייתה קיימת בגליל זה מכבר? מחקר מקיף מסוג זה טרם נערך, והוא עשוי בודאי לתרום רבות להבנת עוצמתו של תהליך המעבר לגליל לאחר מרד בר-כוכבא, שהשפיע כה רבות על המשך קיומו של עם ישראל בארצו.
הכתובת מטבריה המזכירה את מוצא משפחת שילא מחורשה שבדרום. מכאן, שגם בבדור השלישי הקפידו צאצאי שילא לציין את התייחסות המשפחה ליהודה. את חורשה ניתן לזהות עם ח' ח'ריסה בין זיף לכרמל, מזרחית ליאטה. משפחת שילא עברה כנאה לגליל בעקבות מרד בר-כוכבא, אך הנסיבות המדויקות לעזיבת ביתם אינן ברורות; אם כתוצאה מפגיעה ביישובם, אם כתוצאה מהצטרפות המשפחה למחנה הלוחם, או שמא על רקע אחר ללא קשר ישיר למרד. משפחה זו השתקמה והשתרשה בטבריה, ואף הגיעה להישגם כלכליים נאים, הבאים לידי ביטוי במבנה המאוזוליאום המפואר שנתגלה, ואולי גם במקורות התלמודיים, המתארים את בני סילני כמשפחה עשירה, התורמת צדקה ביד נדיבה בחסות ר' חייא בר אבא, ראש ישיבת טבריה, במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה.
. החפירה, שנוהלה על ידי המחבר במימון חברת אהוד תייר בע"מ, נערכה מטעם רשות העתיקות (הרשאה 2528/1996 A) בעקבות סלילת כביש 348 המחבר את רח' הפלמ"ח עם כביש טבריה - מגדל. הגישו סיוע טכני המהנדסים אלי כהן וויקטור מלמד, וכן עובדי חברת יחזקאל מורד בע"מ ובראשם יזהר מורד. הצילומים במאמר זה צולמו על ידי סנדו מנדריאה, התרשים של אזור דרום הר חברון שורטט על ידי חגית טחן-רוזן. הכתובת תורגמה על ידי עמנואל דמתי, סייע בתרגומה וסיליוס צפיריס.
2. יובל ברוך, מידע בעל פה. אני מודה לו על הרשות לציין פרטים אלה בטרם פרסומם.
3. מצפון-מערב לחברון, מדרום לכפר בית כחיל, נמצא אתר נוסף עם צליל שם דומה, ח' חרזה (מפה 1). גודלו כ- 15 דונמים, יש בו ממצא הלניסטי, והוא נמצא באזור הגבול שבין 'אדום עליון' ו'אדום תחתון' ( ספראי, 1980, 23). אלא ששרידי האתר דלים יחסית ואין בהם כדי להצדיק את זיהוי האתר עם ח'ריסה המבוצרת, ובוודאי לא עם כפר חורשה של פטולמאוס.
4. מכאן דוגמא למוגבלות הסקר הארכיאולוגי כאמצעי לקביעת תולדותיו של ישוב.
אביגד נ', 1967; "לקט כתובות ארמיות", ידיעות בחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, לא , עמ' 217-211. אביעם מ', 1998; "רגיונליזם של קברים ומנהגי קבורה בגליל", בתוך: ש' גיבסון ומ' אביעם (עורכים), קברים וקבורה בצפון הארץ (יום עיון מס' 3 מטעם תחום חפירות וסקר ברשות העתיקות), תקצירי הרצאות, עמ' 12-8. אבי-יונה מ', 1964; ארץ ישראל בימי הבית השני, המשנה והתלמוד, מפה בק"מ 1:350,000, מחלקת המדידות, ישראל.אבי-יונה מ', 1984; גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל למן שיבת-ציון ועד ראשית הכיבוש הערבי, ירושלים (מהדורה רביעית מתוקנת).אופנהיימר, א' 1983 "תןלדות הסנהדרין בגליל", בתוך: א' שמואלי, א' סופר ונ' קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, א, חיפה, עמ' 268-257. אופנהיימר א', 1991; הגליל בתקופת המשנה, ירושלים. אורבך א', תשל"ד; "מיהודה לגליל", בתוך: ש' פינס (עורך), ספר זכרון ליעקב פרידמן ז"ל - קובץ מחקרים, ירושלים, עמ' 75-59. אליאב י', 1995; אתרים, מוסדות וחיי יום-יום בטבריה בתקופת המשנה והתלמוד (מטוב טבריה 10), ירושלים.אפלבאום ש', 1962; "ראשית הלימס הארץ הישראלי", ציון, כז, עמ' 10-1.אשל ח', תשנ"ב; "שבר כתובת של כ"ד משמרות כהונה מנצרת?", תרביץ, סא, עמ' 161-159.
Avi-Yonah M., 1976; Gazetteer of Roman Palestine (Qedem 5), Jerusalem.Rahmani L.Y., 1994; A Catalogue of Jewish Ossuaries in the Collections of the State of Israel, Jerusalem.Stevenson E.L., 1991; Claudius Ptolemy The Geography, New York.Tsafrir Y., Di Segni L. & Green J., 1994; Tabula Imperii Romani - Iudaea-Palaestina, Jerusalem.
The Inscription ‘Yosef ben Elazar ben Shila of Horsha’, from Tiberias:Rare Archaeological Evidence for the Transition of Judean Jews to the Galilee in the aftermath of the Bar-Kochba Revolt
Yosef StepanskyIsrael Antiquities Authority, Safed