שימור אתרי עתיקות בקונטקסט אורבני – כרמיאל כמקרה מבחן

ד"ר צבי גל

הקדמה
מרבית אתרי העתיקות שזכו להתייחסות ראויה בארץ נמצאים היום בתוך גנים לאומיים, ומיעוטם - בפארקים אחרים. שמירתם של אתרים ברי-מזל אלה ושימורם התאפשרו הודות להכרזתם על-פי חוק (חוק רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע) כגן לאומי, או להגדרתם באמצעות תב"ע (תכנית בניין ערים) כפארקים ארכיאולוגיים. מספרם הכולל של אתרים אלה אינו עולה על שבעים, ושמירתם היתה קלה יחסית משום שרובם ככולם נמצאים מחוץ לתחומי יישובים עירוניים. 
 
 
הגידול הדרמטי באוכלוסיית המדינה מאז ראשית שנות התשעים של המאה הכ' הביא לגידול ניכר בקצב הפיתוח ולהרחבה משמעותית של שטחי היישוב הכפריים, הסמי-עירוניים והעירוניים. באותו פרק זמן חלו גם שינויים ערכיים בחברה ובממשל, ששיאם בתהליכי הפרטה שהוחלו גם על ערכי תרבות וקידוש אינטרסים נדל"ניים. מציאות זו מעוררת שאלות באשר לדרכים שבהן ניתן להתמודד עם שימור מורשת התרבות הבנויה בכלל, ועם אתרי עתיקות הנמצאים בתחומי יישובים עירוניים בפרט; ובעיקר מהי הדרך הנכונה  להשגת מטרות אלה.
 
ניהול מורשת העבר ושימורה (Cultural Heritage/Sites Management) הוא נושא שמרבים לעסוק בו בעולם, ואלה העוסקים בו, הן ברמה התיאורטית הן ברמה המעשית, מייחסים חשיבות עליונה למעורבות הציבור והרשויות המקומיות בניהול משאבים אלה. הגוף העיקרי שלו השפעה על דרכי הפעולה לשימור אתרי עתיקות בארץ היא רשות העתיקות. פעולתה קלה במקרים של אתרים שחשיבותם רבה ואשר נמצאים בשטחים פתוחים, אך קשה יותר כשמדובר באתרים שחשיבותם בינונית או מקומית בלבד ואשר נמצאים בתחומי יישובים עירוניים [1].  למרבה הצער, מרבית האתרים שלהם נשקפת סכנה נמנים דווקא עם הקטגוריה השנייה ועל כן שמירתם מהווה אתגר גדול. העיר כרמיאל, שבה נמצא ריכוז גדול במיוחד של אתרי עתיקות, היא מקרה מבחן ליחידת נוף, הנמצאת בשלבים של פיתוח מאסיבי והופכת במהירות משטח פתוח למירקם עירוני רווי שפיתוחו, לו שותפים בעלי עניין שונים, מעמיד בסכנה את אתרי העתיקות שבה.
כרמיאל כמקרה מבחן
סביבתה הטבעית של כרמיאל ונופם ההיסטורי של אתריה מתאפיינים בגבעות טרשים של סלעי גיר ודולומיט שעמקים זעירים ביניהן. גרן (תשמ"ה:303–307) מתאר את נוף האזור כמכוסה עצי זית זקנים וסבך של אלות המסטיק, אלות ארץ ישראליות ואלונים מצויים.  עד להקמתה של כרמיאל בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים היו ידועים בתחום החופף היום את שטח השיפוט העירוני שמונה אתרים, מהם ראויים לציון: חורבת בתה, חורבת קב, חורבת זגג וחורבת כנס, וכן ח'ירבת מדרסה  וח'ירבת אל-קברה. לצד אלה נמצאו, בעיקר בשכונת שגיא, מספר אתרים קטנים יותר ומערות קבורה. בנוסף, נמצא בשכונת רמת רבין שבדרום העיר אתר זעיר יוצא דופן מתקופת הברזל א'. גרן ביקר רק במקצת מהאתרים האלה בשנת 1860, ככל הנראה בשל ריבויים וצפיפותם, עובדה שלא אפשרה לו לעצור בכל אחד מהם במהלך יום סיור בודד (גרן תשמ"ה:303–307). בגליונות III–VI של מפת הסקר הבריטי (SWP) מצוין מספר אתרים דומה ונראה כי אנשי הסקר ביקרו בעיקריים שבהם. ראוי להדגיש כי כל אלה הם אתרים ביזנטיים, נוצריים, המהווים את אחד הריכוזים הצפופים ביותר של אתרים נוצריים בשטח נתון — ריכוז שכמעט אין דומה לו בגליל המערבי, אף שרובו ככולו היה מיושב אוכלוסייה נוצרית בתקופה זו (Aviam 2004).
 
בשנות השלושים והארבעים של המאה הכ', זמן רב לפני ייסודה של כרמיאל, הפכו חלק מן הגבעות שעליהן נבנתה לימים העיר, למחצבות אבן שהותירו את הנוף פגוע ומצולק. לעניין זה חשיבות לאור השימוש שנעשה בנוף המחצבות הזה לצורך פיתוח "פארק הגליל" בעיר (ר' להלן).
 
מעיון במסמכים שונים בארכיון רשות העתיקות עולה כי ערב הקמת העיר בשנת 1964 נערכו פגישות בין נציגי אגף העתיקות לנציגי משרד הבינוי והשיכון לצורך תיאום תוכניות הפיתוח. אולם, קצב העשייה בשטח היה מהיר יותר ולא תמיד תאם את הסיכומים, דבר שהביא לפגיעה באתרים ולהריסתם המוחלטת של שניים מהם (ח'ירבת א-טאהר, וחורבת רחץ)[2]. באותה עת היה סיכום עקרוני בין אגף העתיקות למשרד הבינוי והשיכון לגבי ביצוע חפירות ארכיאולוגיות במשך שנתיים-שלוש. אף שסיכום זה לא מומש במלואו, התחילה חפירה ארכיאולוגית בחורבת בתה, אשר נמשכה מספר שנים והשתתפו בה תלמידי בית הספר המקומי. המטרה, כמקובל באותם ימים, היתה לעורר את הזיקה בין בני הנוער למקום באמצעות חוויית הגילוי של השרידים העתיקים ולשלב את האתר בפארק עירוני [3]. בחפירה נתגלו מנזר, כנסייה, פסיפסים, בור מים גדול (איור 2; Yeivin 1991). אף שהשרידים שנחשפו בחפירה היו מרשימים ובמצב השתמרותם טוב למדי, לא היה המשך לרעיון לשמרם או לשלבם בתוכניות הפיתוח הסביבתי.
 
בשנת 1984, עשרים שנה לאחר הקמת כרמיאל, נערך בתחום המוניציפלי המיועד של העיר סקר ארכיאולוגי [4]. כתוצאה מן הסקר שולבו חורבת בתה, חורבת זגג וחורבת קב בתוכנית מתאר העיר כאתרי עתיקות מוגנים שאין לפגוע בהם, אך למרות זאת מעולם לא גובשה תוכנית לגבי מה ניתן וראוי לעשות בהם. האתרים האחרים לא זכו למעמד זה וגיבוש המדיניות לגבי המותר והאסור בהם, לרבות שקלול ערכם, נעשה רק בראשית שנות התשעים, כאשר תנופת הבנייה החלה להתקרב אליהם ומתוקף סמכותה של רשות העתיקות.
 
תנופת הפיתוח בעיר החלה, כאמור, בראשית שנות התשעים והיא נמשכת עד היום. במסגרת זו התחיל משרד הבינוי והשיכון בבנייה רחבת היקף במערב העיר ובדרומה, בשטח הכולל בתוכו את חורבת זגג, חורבת קב, חורבת כנס והאתר מתקופת הברזל. באותה עת הוקמה גם רשות העתיקות שהחלה בפעילותה, ובמהרה התברר כי לא ניתן לה להציג הסתייגויות מרחיקות לכת לתוכניות הפיתוח, שכן אלה אושרו שנים רבות קודם לכן. לפיכך, רשות העתיקות התנתה את הבינוי בביצוע חפירות הצלה, מתוך הכרה בכך שלאחר השלמתן יבוצעו תוכניות הבינוי. עם זאת ננקטו יוזמות אחדות שנועדו להבטיח את שמירתם של מספר אתרים קטנים.
שכונת שגיא
בשכונת שגיא נמצא אתר ובו שרידיו של מנזר קטן אשר יסודותיו נראו על פני השטח ונכללו באחד מן המגרשים שיועדו לבנייה. עם תחילת העבודות במקום ולאור מצב השתמרותו הטוב למדי של המבנה והסתברות קיומן של רצפות פסיפס בו, נענה משרד השיכון לפנייתה של רשות העתיקות ושינה את ייעודו של המגרש שבו נמצא המנזר לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ). דבר זה מנע את הריסת המנזר, אף כי במקום לא נעשתה כל פעולת פיתוח נוספת, זאת למרות שהועלו מספר רעיונות לכך, גם בלא לבצע חפירה ארכיאולוגית.
חורבת כנס
במהלך הרחבת בית ספר 'מגדים', שבנייתו על חורבת כנס החלה שנים קודם לכן, עמדו העתיקות המצויות באתר בסכנת הריסה. חפירת ההצלה שנערכה במקום חשפה כנסייה גדולה ובה פסיפסים מרהיבים (אביעם ואבשלום תשנ"ה; איור 2). לאור גילויים אלה, רשות העתיקות לא התירה את הרס המבנה והציעה לשלבו בפיתוח מתחם בית הספר. למרבה הצער, למרות השתמרותו הטובה של האתר ואיכותם הגבוהה של הפסיפסים שבו, לא נמצא עד היום המימון להשלמת החפירה, לשימור האתר ולפיתוחו, והמבנה העתיק עומד מכוסה בלב שטח בית הספר. אף כי האתר לא נהרס, הפתרון שנמצא דחוק ביותר; שרידי הכנסייה ובעיקר פסיפסיה אינם מטופלים כראוי ובמצב הנוכחי מהוות העתיקות מפגע בתוך מתחם בית הספר, אשר הוא מצדו מהווה גורם המאיים על שלמות האתר.  
חורבת קב
שדרות נשיאי ישראל, אחד מרחובות העיר המרכזיים, תוכננו לעבור בשוליה של חורבת קב ולצורך סלילתן נערכה בשנת 1990 חפירת הצלה בחלק קטן של האתר (גורין ושטרן תשנ"ד).  מאוחר יותר ביקש משרד הבינוי והשיכון לפתח בשטח החורבה פארק ציבורי גדול, תוך עיצוב מחדש של נוף הגבעה, אך ללא התייחסות מובנית לעתיקות שבמקום. רשות העתיקות התנתה את הסכמתה לתוכנית הפארק בביצוע חפירה באתר ובשילוב שרידיו בפארק כמרכיב מרכזי. משרד הבינוי והשיכון השכיל להכיר בחשיבות האתר ובערכו, והסכים לקבל על עצמו את האחריות התכנונית ואת העול התקציבי. בין מתכנני הפארק לבין רשות העתיקות התפתח דיאלוג פורה שהניב בסופו תוכנית שהיתה לשביעות רצון הכל. כתוצאה מכך נערכו חפירות ארכיאולוגיות, שבמהלכן נחשפו שרידי מנזר ובו כנסייה קטנה, ולצדה גת גדולה (אבו עוקסא ושטרן תשס"א)  אשר שומרו כראוי; כמו כן בוצעו עבודות שימור בסיסיות במבנה עות'מאני הנמצא גם הוא באתר. היום משלב הפארק של חורבת קב בצורה נאה את שרידי העבר והפיתוח המודרני, תוך שמירה על מאפייני הנוף המקוריים (איור 3).
האתר מתקופת הברזל א'
הדרך שבה טופל האתר מתקופת הברזל שבדרום העיר מאיר את שאלת דירוג האתרים בצורה ממוקדת. האתר לא הוגדר בתוכנית המתאר של העיר כראוי לשימור, אף שחשיבותו הסגולית רבה בהיותו מן האתרים הבודדים מתקופת הברזל א' הנמצאים בחלק זה של הגליל התחתון. תוכניות הבינוי שהוצגו לפני רשות העתיקות היו מוגמרות למעשה והתבססו על אישורים משכבר השנים. לאור זאת, הוסכם בין הרשות למשרד הבינוי והשיכון כי הרס האתר ימָנע באמצעות כיסויו, ואף זאת רק לאחר שתבוצע בו חפירת הצלה חלקית לתיעוד מקצת השרידים (גל ושלם תשנ"ט; Gal, Hartal and Shalem forthcoming). כבר לאחר עונת החפירות הראשונה התברר כי לא זו בלבד שמצב השתמרותו של האתר טוב מן המצופה, אלא שזיקתו לסביבתו המיידית היא חלק מאופיו ההסטורי. האתר נמצא למרגלות גבעה טרשית, וממזרח לו משתרעת בקעה קטנה ובה חלקות שדה קטנות שעובדו עד לאחרונה, בדומה לעבר, על ידי הבדואים. במרכז הבקעה נוצרה מדי חורף בירכֶה, אשר שימשה בעת העתיקה, כמו גם היום, לצרכי אדם ובהמה (איורים 4, 5).
למעשה, האתר וסביבתו ערב הפיתוח המודרני היו ללא ספק בבואה נאמנה לנוף האזור בעת העתיקה, דבר המעלה את ערכו וחשיבותו [5].  במבט לאחור עולה כי לאור חשיבותו הארכיאולוגית של האתר ונדירותו היחסית, ובשל מצב השתמרותו הנאה, ראוי היה להתנות כי יישמר ולא יכוסה. אולם, לשמירתו של האתר עשוי היה להיות ערך ממשי רק על רקע נוף סביבתו המקורי — גבעת הטרשים שממערב לו והבקעה הקטנה שממזרח לו. אפשר כי לו דורגו האתרים עוד בראשית תכנון העיר ניתן היה להבטיח את שימור האתר וסביבתו (או לפחות חלק ממנה). למרבה הצער, עבודות הפיתוח כללו שינויים דרסטיים בנוף הסביבה שבמהלכן הוסרה הגבעה ונבנה עליה בית ספר; האתר כוסה במילוי בגובה 8 מ' (איור 6), שעליו נסללו מגרשי חנייה, ובבקעה הקטנה מתוכננת שכונה חדשה. על כן, גם אם אפשר היה להציל את האתר משיני הבולדוזרים, הוא היה נשאר לכוד בתוך אי קטן בתוך מגרש חנייה. דומה, אפוא, כי בהעדר אפשרות לשמר את האתר בתוך חלק ניכר של תבנית נוף סביבתו, ההסתפקות בכיסויו ומניעת הריסתו הם הרע במיעוטו.
מסקנות
תכנון האב של כרמיאל החל לפני שנים רבות, בעת שהמודעות לשמירת מורשת העבר היתה חלקית ומעורבותו של אגף העתיקות דאז היתה מוגבלת אף היא. עם זאת, ראוי  להעריך את השתלשלות הדברים, את התפקיד שמלאו המוסדות השונים, אם במעשה ואם במחדל, לשקול את השלכותיו של הפיתוח המואץ והאינטנסיבי על ריכוז האתרים הגדול הנמצא בתחומי העיר ולהסיק מסקנות לגבי העתיד.
 
למרות שבמהלך השתלשלות האירועים לא נעשתה הערכה של האתרים השונים וחשיבותם היחסית, הרי שבמבחן התוצאה המצב נראה לכאורה סביר. חורבת בתה – האתר הגדול והמרכזי – לא נהרסה, אם כי דבר לא נעשה כדי לשמר את העתיקות שנחשפו בה בשנות השבעים [6]. אתר מרכזי זה איבד את הקשרו לנוף האיזור, השכונות השונות נושקות כמעט למרגלותיו ומצד דרום-מערב הוא מוסתר על ידי מבני ציבור וחורשת עצים (איור 7). גם מניעת הריסתו של המנזר הקטן בשכונת שגיא היא דוגמה להתייחסות נקודתית מינימלית, והיום מהווה המגרש שבו נמצא המנזר גינה ציבורית וכלל לא ניתן לדעת מה טמון באדמתה. מאידך, ברור כי הכנסייה בחורבת כנס, שבמתחם בית ספר 'מגדים', מוזנחת ואין ספק שלמרות היותה מוגנת לכאורה על ידי כיסוי עפר אין זה הפתרון הרצוי והראוי. לו תכנון בית הספר היה נעשה מתוך מודעות לשימור המורשת ובעצה אחת עם גורמים מקצועיים בנושא, אפשר היה למצוא למבנה העתיק פתרון טוב יותר שישלב אותו בצורה נכונה במתחם. חורבת זגג לא נהרסה, כאמור, ולמרות ששטח העתיקות בה מצומצם למדי, נותרה הגבעה בולטת בצורתה (איור 8), ועל פסגתה הוקם מצפור זכרון קטן [7]. למרות שהאתר נשמר, ייתכן כי דירוג מוקדם של האתרים והערכתם היה מצביע על ערכה הנמוך למדי של החורבה, וניתן היה לתכנן אחרת את השטח שעליו היא נמצאת ולאפשר בנייה בחלקו. כך גם ניתן היה אולי לשמר חלק מן האתר מתקופת הברזל ואת סביבתו המיידית.
 
מבין כל האתרים הללו בולט הטיפול שניתן לחורבת קב אשר, כאמור, נחפרה, שוּמרה ופותחה והיא עומדת במרכזו של פארק ארכיאולוגי עירוני מרשים. אין ספק כי במקרה זה הניב שיתוף הפעולה בין רשות העתיקות, משרד השיכון ועיריית כרמיאל דוגמה ראויה לאיזון נכון בין צורכי הפיתוח לבין שימור מורשת העבר. בסיכום, נראה כי לו תהליך התכנון היה נעשה תוך שילוב שיקולים של ניהול מורשת העבר ולא רק על בסיס תגובה לתוכניות פיתוח, ניתן היה להגיע, ככל הנראה, להחלטות שימוריות שונות ונכונות יותר.
 
בדיקת דרכי תגובתם של המוסדות שפעלו בשטח מראה כי שימור העתיקות בכרמיאל התחיל כשרשרת תגובות של רשות העתיקות לתוכניות הפיתוח של משרד הבינוי והשיכון. רק לאחר זמן וכמה תקלות בתחילת הדרך, הפך העניין להיות נושא לדיאלוג בין שתי רשויות אלה. למרות שעל פי המודלים המקובלים בשימור מורשת העבר ראוי לשתף את התושבים המקומיים בניהול מורשת העבר ושמירתה, דבר זה לא התרחש בפועל במקרה זה. עיריית כרמיאל, אף שהיתה שותפה לחלק ניכר מן הדיונים, לא מלאה תפקיד פעיל בנושא, יחסה לעניין היה פסיבי למדי ונתן לעתים תחושה כי היא רואה בשימור המורשת גורם מעכב פיתוח — דבר המעורר פליאה מסוימת אף היום [8]. דבר זה בולט עוד יותר לאור העובדה כי כרמיאל הינה עיר מטופחת להפליא שדגש רב ניתן בה לעיצוב הרחובות, הפארקים והכיכרות.
 
 
הנוף ההיסטורי של השטח שעליו הוקמה כרמיאל היה חלק בלתי נפרד מן האתרים שנמצאו בו. מאידך, האינטנסיביות של פיתוח האיזור היתה והינה בעוצמה חסרת תקדים — גבעות טרשים יושרו ועמקים מולאו בעפר, ומן הנוף הקדום כמעט ולא נשאר (או ישאר) דבר. מבחינה זו, למרות שחורבות בתה וזגג לא נהרסו, הן איבדו ייחודן בנוף והן אובדות בתוך השטח האורבני. מצב זה בולט בהשוואה שבין מצבם של שני אתרים אלה לבין חורבת מדרסה ולח'ירבת אל-קברה הנמצאות במבואותיה המערביים של העיר, אשר מסיבות שונות לא הגיעו שטחי הבינוי של שכונת 'גבעת רם' החדשה לקירבתן, ונופן הגלילי שומר עדיין על אופיו (איור 9). 
באורח פרדוקסלי, מעניין לראות כי מתכנני העיר ייעדו את איזור המחצבות הישנות משנות השלושים של המאה הכ' (ר' לעיל) לפארק הציבורי הגדול בעיר, "פארק הגליל" (איור 10). גישה זו יצרה במידה מסוימת מצב אבסורדי, שבו נתנו המתכננים עדיפות לשימור ההרס שגרמו המחצבות המודרניות לנוף האזור, על פני השקעה בשימור מורשת העבר. לא מן הנמנע כי הדבר נבע במישרין או בעקיפין מן הרצון לעקוף את הצורך בהתמודדות עם שימור אתרי העתיקות ולהמנע מן ההשקעה הכספית הכרוכה בכך.
 
עם זאת, לא בלתי אפשרי הדבר כי לו היו מתגלים בין אתרי כרמיאל ממצאים אחרים (בתי כנסת, למשל) היתה ההתייחסות אליהם שונה, התקציבים הדרושים לשימורם היו נמצאים בקלות רבה יותר וגם הגמישות בתכנון היתה גדולה יותר [9]. אין הדברים נאמרים כביקורת גרידא, אלא כדי להדגיש כי שימור מורשת העבר הוא ערך העומד בפני עצמו וגם שרידים שאינם יהודיים/לאומיים הינם בבחינת מורשת תרבות הראויה לשימור. זאת ועוד, לריכוז הצפוף של כנסיות ומנזרים שבכרמיאל אין כמעט אח ורע, ודווקא משום כך יש לעתיקות אלה גם פוטנציאל תיירותי שהוא אחד הפרמטרים המודרניים לניהול נכון של מורשת העבר.
 

הניסיון בכרמיאל מלמד כי הגופים האמונים על מדיניות התכנון הממשלתית ודרכי יישומה עדיין לא הפנימו במלואו את הצורך בשילוב הניהול של מורשת העבר כחלק אינטגרלי שלה. נראה שגם המתכננים האורבניים, העובדים על פי הזמנת משרדי הממשלה והנחיותיהם, לא הפנימו את הצורך בשימור אתרי העתיקות ושילובם במירקם המודרני. הנתונים הרי עומדים לרשותם, אך בדרך כלל לא נשמע קולם בדבר הצורך לשמר את מורשת העבר, וגם אצלם ניכרת לעתים הגישה המחפשת את הפתרונות הקלים תחת ההגדרה "פינוי מטרדים". אמנם נכון כי לשימור מורשת העבר דרוש תקציב, אך הניסיון מראה כי בדרך כלל, כאשר קיימת מודעות גם התקציב נמצא. הקושי טמון, אם כן, בספק שהמודעות לנושא השימור תתרחש דווקא בעידן 'הכלכלה החדשה' בו ערכו של תא שטח נשקל בדונמים, בדולרים ובזמן. מבחינה זו התוצאות בכרמיאל אינן משביעות רצון, אף כי עלולות היו להיות גרועות יותר. ואף אם ביחס להשתלשלות הדברים הן יכולות להחשב לכאורה כסבירות, אין בכך כדי להסיק שהמהלכים שנעשו שם היו הנכונים ביותר ועשויים להצליח במקום אחר. נהפוך הוא. דומה שאסור לסמוך על האפשרות שנציג המשרד הממשלתי הפועל בשטח יגלה אופק ראייה רחב, אלא צריך להגיע למצב שבו יהיה מענה מובנה, או לפחות התווית דרך, לניהול מורשת העבר ולשימורם של מאות אתרי העתיקות הפזורים בארץ. מהלך כזה צריך להתמקד דווקא באותם אתרים משניים שחשיבותם רבה מבחינות שונות, ועל כן  שימורם הכרחי, למרות שברור כי לעולם לא יהפכו לגנים לאומיים.
הפניות
  • אבו עוקסא ה'  ושטרן ע' תשס"א. חורבת קב. חדשות ארכיאולוגיות-חפירות וסקרים בישראל 16:116–18.
  • אביעם מ' ואבשלום ד' תשנ"ה. חורבת כנס. חדשות ארכיאלוגיות קג:21–23.
  • און א', וקסלר-בדולח ש', רפיואנו י' וקניאס צ' תשס"ג. ח' אום אל-עומדאן. חדשות ארכיאולוגיות-חפירות וסקרים בישראל 74:114–78.
  • גורין י' ושטרן ע' תשנ"ד. חורבת קב. חדשות ארכיאולוגיות ק:15
  • גל צ' ושלם ד' תשנ"ט. כרמיאל. חדשות ארכיאולוגיות-חפירות וסקרים בישראל 12:109–13.
  • גרן ו' תשמ"ה. תיאור ארץ ישראל, הגליל, כרך 6. תרגום ח' בן עמרם. ירושלים.
  • Aviam M. 2004. Jews Pagans and Christians in the Galilee (Land of Galilee 1). Rochester. Pp. 181–204.
  • Gal, Z., Hartal M. and Shalem D. Forthcoming. An Iron Age I Site at Karmiel, Lower Galilee. Gittin Festschrift.
  • Yeivin Z. 1991. Excavations at Carmiel (Khirbet Bata) `Atiqot 21:109–128.
[1]  דירוג האתרים על-פי חשיבותם הוא נושא בלתי נפרד מעצם השימור. אמות המידה לדירוג האתרים הן מגוונות ויש להן היבטים ארציים, מקומיים, תרבותיים, היסטוריים ועוד. ברור כי לגבי אתרים בעלי דרגת חשיבות גבוהה, ולהבדיל בעלי חשיבות מועטה, קל יותר לגבש מדיניות. אולם, מרבית האתרים נופלים בין שני הקצוות הללו ומכאן האתגר הגדול העומד לפני מי שמגדיר את דרגת חשיבותם.
[2] ממכתבו של מ' פראוסניץ, ארכיאולוג מחוז הגליל המערבי, מיום 7.4.63, עולה כי העבודות בשטח התחילו ללא תיאום עם אגף העתיקות. ממכתבו של ג' פרסטר, ארכיאולוג מחוז הגליל, מיום 1.7.65, עולה כי נפגעו קשה שני אתרים.
[3] על פי דברי ז' ייבין, אז סגן מנהל אגף העתיקות,  שניהל את החפירה בחורבת בתה.
[4] ארכיון רשות העתיקות. הסקר נערך על ידי ר' פרנקל.
[5]  אתר זה הוא דוגמה מצוינת לאתר עתיקות זעיר שמצב השתמרותו טוב, אם כי שימורו הפיזי קשה למדי. למרות זאת ערכו היחסי רב ביותר בהקשר לסביבתו ולתקופתו.
[6]  בשנת 1994 יזם ארכיאולוג מחוז הגליל המערבי אז, מ' אביעם, עבודות ניקוי נרחבות באתר שתרמו לתחזוקתו, אך מאז לא נעשה דבר.
[7]לאחרונה נחפר האתר על ידי המכון לארכיאולוגיה גלילית בניהולו של מ' אביעם.
[8]  בהקשר זה יש לציין בחיוב את התפקיד הפעיל שמילא מנהל מחוז הצפון במשרד השיכון, ע' שמיר, אשר השכיל לראות את הנושא בראיה רחבה, הנחה את מתכנניו לשתף פעולה עם רשות העתיקות והעמיד את התקציב הדרוש לחפירות בחורבת קב ולפיתוח הפארק הארכיאולוגי במקום.
[9] ניתן להשוות מצב זה לגילויו של בית הכנסת בח'ירבת אם אל עומדאן במודיעין, בשטח שהיה מיועד לפיתוח; אופי הממצא שנתגלה בחפירות הביא לשינוי בתכנון ולשימור האתר (ר' און , וקסלר-בדולח, רפיואנו וקניאס תשס"ג).