השמירה על הלכות טהרה היוותה מרכיב מרכזי באורח החיים ובסדר היום היהודי ברחבי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת הבית השני. עדויות ספרותיות-היסטוריות לאופי ולהיקף ההקפדה על ענייני טהרה בתקופה זו פזורות הן בספרות חז"ל, והן במקורות חיצוניים. בדור האחרון, התווסף למקורות אלו ממצא ארכיאולוגי עשיר ומגוון המעיד על שמירת טהרה בקרב הציבור היהודי בשלהי תקופת הבית השני. מדובר בעיקר במקוואות טהרה ובכלי אבן ביתיים.

 

בנוגע לתקופה שלאחר חורבן הבית, ובעיקר לאחר מרד בר כוכבא, תמונת המצב שונה לחלוטין. מצד אחד, מתקופה זו מצויים מקורות תלמודיים רבים העוסקים בענייני טומאה וטהרה. מצד שני, עד כה מועט למדי המידע הארכיאולוגי מתקופת המשנה והתלמוד היכול להעיד על היקפה ואופייה של ההקפדה בפועל על הלכות טהרה בקרב האוכלוסייה היהודית.

 

מצב המחקר עד השנים האחרונות

 

עדויות ארכיאולוגיות – מקוואות טהרה וכלי אבן

 

בחפירות הנרחבות שנערכו בעיר העתיקה של ירושלים נתגלו עשרות ברכות מדורגות משלהי תקופת הבית השני שזוהו על ידי רוני רייך כמקוואות טהרה. עבודת הדוקטור שלו הייתה המחקר המקיף הראשוני של הנושא והניחה מסד איתן להמשך המחקר.

 

רייך מנה כ-300 מקוואות טהרה ברחבי א"י, שמהם יותר מ-90% מתוארכים לתקופת הבית השני, ורק עשירית לתקופת המשנה והתלמוד. מנתונים אלה הסיק רייך שחלה ירידה משמעותית בעיסוק בענייני טומאה וטהרה לאחר חורבן הבית.

 

החפירות הנרחבות בירושלים הביאו לתנופה גדולה גם בחקר כלי האבן. מחקרו רב ההיקף של יצחק מגן עסק במגוון סוגי הכלים, בתפוצתם ובדרכי ייצורם. מגן והבאים
בעקבותיו (כגון ג'יין קייהיל, במחקרה על כלי האבן מעיר דוד) הגיעו למסקנה שחלה ירידה משמעותית בשימוש בכלי אבן לאחר חורבן הבית, ושהתופעה נפסקה לגמרי לאחר מרד בר-כוכבא. לדעתם הדבר משקף ירידה משמעותית בעיסוק בענייני טומאה וטהרה באותה עת.

 

 

מגמות חדשות במחקר הארכיאולוגי

 

1. כלי אבן בתקופת המשנה והתלמוד

 

בשנים האחרונות, גם ידיעותינו על היקף השימוש בכלי אבן מתרבות והולכות. מחקרו של מגן התמקד בעיקר בכלי האבן שנתגלו בירושלים וביהודה, אולם באחרונה מצטבר מידע חדש על כלי אבן מאתרים שונים בגליל ובגולן, וכן על מקומות ייצור של כלי אבן בגליל.

 

מידע חדש זה פותח פתח למחקר משווה עם המידע מירושלים ומיהודה, ולבחינת היבטים כרונולוגיים, טיפולוגיים וטכנולוגיים הקשורים לתופעה. בהיבט הכרונולוגי ניתן כבר עתה לקבוע כי השימוש בכלי האבן נמשך בגליל גם לאחר החורבן, כנראה עד המאה השלישית לפחות. מאחר שבגליל, בניגוד ליהודה, לא קיים "קו השבר" המובהק של מרד בר כוכבא, תופעת כלי האבן – כמו גם תופעות אחרות שנתפסו כבלעדיות לתקופת הבית – לא נעלמת באחת, אלא נמשכת עוד דורות רבים, אל תוך תקופת המשנה והתלמוד.

 

 

2. חקר המקוואות של תקופת המשנה והתלמוד


בעשור שלאחר פרסומו, היה מחקרו הראשוני של רייך בסיס למספר מחקרי המשך, בעיקר ביהודה (עבודותיהם של דוד עמית ושל בועז זיסו). המקווה כמרכיב שכיח ביישוב הכפרי והעירוני נכנס לתודעת החופרים והסוקרים בשטח והדבר הביא לגילויים של מקוואות רבים באתרים שנסקרו ושנחפרו. אל כ- 300 המקוואות שמנה רייך ב - 1990, ניתן כיום לצרף עוד כ- 250 מקוואות שנתגלו בשנים האחרונות.

 

יש להדגיש כי רוב הממצא החדש והדיונים החדשים במחקר המתפתח שייכים למקוואות מימי הבית השני, ואילו חקר המקוואות של תקופת המשנה והתלמוד נמצא עדיין בשלב התחלתי. אם כי חפירות נרחבות ביישובים יהודיים בני התקופה, כגון ציפורי בגליל וסוסיה בדרום הר חברון, ולאחרונה – כפר עותנאי (לגיו), הוסיפו מידע רב ערך ופותחות בפנינו צוהר חדש למחקר על אופייה והיקפה של ההקפדה על הלכות טהרה בתקופת המשנה והתלמוד.

 

3. עדויות היסטוריות-ספרותיות

 
בתקופת הבית, העיסוק בענייני טומאה וטהרה היה רב מאוד בכל הנוגע לענייני המקדש: הכניסה אליו והטיפול בקדשים ובמעשר שני ואכילתם. לאחר חורבן הבית, נושאים אלה כבר לא היו אקטואליים, וההקפדה על טהרה הצטמצמה בעיקר לשני תחומים – הטיפול בתרומה ואכילתה בטהרה על ידי כהנים, ואכילת חולין בטהרה בקרב קבוצות ה"חברים" (שלא היו בהכרח כהנים). המקורות התלמודיים עוסקים בהרחבה בנושאים הקשורים לטומאה ולטהרה, וממקורות אלה עולה תמונה של הלכה חייה ותוססת, לא רק בין כותלי בית המדרש, אלא גם בקרב הציבור הרחב יותר.

 

גדליה אלון, ובעקבותיו שמואל ספראי, אף הסיקו מתוך המקורות הספרותיים השונים, שבתקופה שלאחר החורבן החמירו חכמים בהלכות טומאה וטהרה, וההקפדה היתרה על הלכות טהרה פשטה בקרב העם.