קיומם של מרכז ופריפריה בכל מרחב אנושי נתון וחקר היחסים ביניהם הם נדבך מרכזי במחקר הגיאוגרפי. המבנה המרחבי באזורים שונים בהם מתגוררות קבוצות אנושיות אינו איזומורפי, היינו שווה תכונות, אלא מתאפיין בשונות. זו באה לידי ביטוי הן בתחום הפיסי, הן במאפיינים שונים של פעילות אנושית במרחב, וכתוצאה מכך, ביחסים שבין האדם לסביבתו.
 
בתחום הגיאוגרפי הפיסי, השונות באה לידי ביטוי בפני קרקע שונים: הרים, גבעות, אזורי מישור; בסוגי אקלים שונים: חם, קר, גשום, צחיח. שונות זו באזורים שונים גורמת לצורות שונות של תכסית טבעית. בתחום הגיאוגרפיה האנושית השונות באה לידי ביטוי בדגמי פעילות שונים. ישנם הבדלים בין אזורים עירוניים וכפריים, בין אזורי תעשיה וחקלאות, בין אזורי מסחר ומגורים, ובין אזורים מיושבים לאזורים שאינם מיושבים.
 
בהכללה, ניתן לומר שמקומות בהם קיימים תנאים פיסיים נוחים - כגון בעמקי נהרות בהם יש שפע של אדמות פוריות, באזורי אקלים ממוזג, או בקרבת מפרצי ים- נחשבו עדיפים להתיישבות של חברות אנושיות. באזורים אלו יכולים היו להתפתח הכלכלה, חיי החברה, החיים הפוליטיים- מדיניים וחיי התרבות. היינו, באזורים אלו התפתחה פעילות אנושית ענפה ואינטנסיבית, ועל כן הם היו למרכזיים. לעומת זאת, באזורים בעלי תכונות טבעיות פחות אטרקטיביות לחברה אנושית - אזורים הרריים, מדבריות, ואזורים בעלי תנאי אקלים קיצוניים-  אם התפתחה פעילות אנושית, זו הייתה בקנה מידה קטן. אי לכך נחשבו אזורים אלו לפריפריים. בתקופות פרה-מודרניות היו היחסים בין הסובב הפיסי לפעילות האנושית בעלי חשיבות עליונה בעוד שבעידן המודרני, טכנולוגיות חדישות מאפשרות להתגבר במידה מסוימת על תנאים טבעיים שאינם נוחים לקיומה של חברה אנושית.
 
תיאור זה של היווצרות אזורי מרכז ופריפריה אינו שלם שכן ישנם גורמים רבים – כלכליים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים, המעורבים בהגדרתם של אזורים כ"מרכז" או "פריפריה". יתר על כן, בנסיבות מסוימות לאזורי פריפריה ישנה חשיבות רבה, בעיקר ברמה הפוליטית והתרבותית, ועל כן ייחשבו כאזורי ספר. בנוסף לכך, מצבים של מרכז מול פריפריה יכולים להתקיים במשמעויות מרחביות שונות, ברמה העירונית, האזורית, הארצית והעולמית.