באמנות החזותית אנו מוצאים היצגים איקונוגרפיים ברמות שונות של פירוט או צמצום (סכמאתיזציה). לעיתים קרובות ניתן למצוא פירושים שונים, לעיתים מנוגדים, לאותם ייצוגים ממש. בהרצאה תוצג גישת עבודה (מתודולוגיה) לניתוח סגנוני-הירארכי של היצגים סכמאתיים באמנות הפרוטו-היסטורית במזרח הקדום. מדובר בשלבים הכוללים:
1. מיון סגנוני וקביעת משתנים אופייניים. בשלב זה של הניתוח עיקר הדגש מושם על הפריטים המעוצבים בפירוט המרבי.
2. יצירת קבוצות הירארכיות על פי הופעה או היעדרות של מאפיינים איקונוגרפיים. הפריטים המפורטים יכללו מספר גדול יותר של משתנים, ואילו הפריטים הסכמאתיים יכללו מספר מצומצם בלבד.
3. העמדה הדרגתית של הקבוצות ההירארכיות מהמפורט אל המצומצם.
4. הגדרת המאפיינים שנפלו או השתמרו מקבוצה לקבוצה. בשלב זה הדגש מושם על הפריטים המעוצבים באופן מינימליסטי (סכמאתיות גבוהה).
5. הדגש בניתוח מושם על אותם משתנים מצומצמים, המשתמרים גם בהיצגים הסכמאתיים ביותר, ואותם נבדוק מבחינת התפוצה הגיאוגרפית והכרונולוגית.

באתר מהתקופה הניאוליתית הקראמית בשער הגולן מופיעות דמויות אדם מסוגים שונים ומגוונים: חלקן עשויות טין ואחרות חלוקי נחל. למרות ההבדלים הסגנוניים ניתן לקבוע כי מבחינה איקונוגרפית מדובר בהיצג של אותה הדמות. המאפיין הבולט ביותר של דמות זאת הן עיניים בולטות. אכן, למוטיב זה יש משך חיים ארוך, מעבר לצלמיות שער הגולן: הוא מוכר עוד מהניאולית הקדם קראמי ב' ועד שלהי האלף החמישי לפנה"ס ותפוצתו מדרום אירן עד הבלקן.

מתקופת נקדה I במצרים מוכרים שלושה כלי חרס המתארים דמויות אדם גבוהות ונמוכות, זו לצד זו. הצעות שונות הועלו לפרוש סצנות אלו: תיאורי קרב או ריקוד, וכן מה מגדרן (גברים בלבד, נשים בלבד, או קבוצה מעורבת). ניתוח סגנוני-הירארכי מבהיר כי הדמויות הגבוהות הן דמויות נשים, כשהמרכזית מביניהן מרימה ידיה מעלה ומקפלת אותן כלפי הראש. דמות זאת, אכן, מוכרת כבר בתרבות הבדארית, וממשיכה להופיע במצרים גם בשלבים של נקדה II ונקדה III.