שבעת המינים

מירב שי

 כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: 
אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ
(דברים ח': ז'-ח')

 

 

בספר דברים נזכרים שבעת המינים שנתברכה בהם הארץ: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. הכינוי "שבעת המינים" אינו נזכר במקרא, זהו ביטוי בתר-מקראי: "אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים, לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר" (משנה, מסכת ביכורים, פרק א', משנה ג').


שישה משבעת המינים צמחו בר בארץ: החיטה, השעורה, הגפן, התאנה, הזית והתמר; מוצאו של הרימון אינו ידוע. שבעת המינים מבשילים לאורך השנה: ראשונה מבשילה החיטה, באביב, ואחרונים מבשילים הזית והתמר, בראשית הסתיו. סדר הופעתם בפסוק הוא גם סדר הבשלתם. שבעת המינים היו הבסיס הכלכלי העיקרי בעולם העתיק, ולפירותיהם יוחסה חשיבות רבה: אפשר היה לאוכלם טריים, לאגור אותם משומרים לתקופות מחסור, לייבשם (תאנים, תמרים וענבים) ולכבשם (זיתים), וגם להפיק מהם תוצרים, כגון שמן ויין.


בחמישה עשר (ט"ו) בשבט חל ראש השנה לאילנות. תאריך זה נקבע על רקע המציאות החקלאית בארץ ישראל, שכן בתקופה זו פירות האילן מצויים בראשית הבשלתם. עם השנים, הפך ראש השנה לאילנות ליום חג, ונוהגים לאכול בו מהפירות שנתברכה בהם ארץ ישראל.


במאה השש-עשרה העניקו מקובלי צפת לחג זה נופך נוסף, בהנהיגם את 'סדר ט"ו בשבט', שבמהלכו אכלו פירות, אמרו פסוקים ושרו שירים בשבחה של ארץ ישראל. היום, 'סדר ט"ו בשבט' דומה יותר ל'סדר פסח', ושותים בו ארבע כוסות יין, אומרים פרקי תפילה וברכות ואוכלים פירות. אולם, בשונה מ'סדר פסח', אין ל'סדר ט"ו בשבט' נוסח מקובל וקבוע, ואפשר למצוא עשרות גרסאות, שכמעט שאין ביניהן מן המשותף.


שבעת המינים שימשו לעתים קרובות מוטיבים בעיטור בתי כנסת וחפצי יום-יום באמנות היהודית הקדומה. הם מופיעים על מטבעות, חותמות, טבעות, נרות, תכשיטים, כלי זכוכית, ארונות קבורה ועוד.

 

 

החיטה והשעורה
בימי קדם שימש הדגן מרכיב עיקרי בתזונת האדם. החיטה והשעורה מסמלים את עבודת האדמה ואת השפע החקלאי, את בסיס הקיום ואת התקווה למקור מחיה ברמה האישית והלאומית.

 

 

גפן
הענבים, פרי הגפן, מסמלים שלום, שלווה וחיי נצח. הגפן ופירותיה מסמלים את שפעת הארץ, כפי שמובא בתיאור המרגלים הנושאים אשכול ענבים על כתפיהם (במדבר י"ג: כ"ג).

 

 

תאנה
התאנה מסמלת און, תאווה, פיתוי וחכמה. עץ הדעת בגן עדן מזוהה לעתים קרובות עם עץ התאנה.

 

 

רימון
הרימון מסמל יופי, אהבה, פוריות ושפע. פרי הרימון, הגדוש עסיס ומרובה גרעינים, היה סמל ליופי, לפריון ולשפע.

 

 

זית
הזית, בהיותו עץ ירוק-עד, קשור קשר אמיץ לארץ ישראל, בית גידולו. הזית הוא משל ליופי, לפוריות ולחוסן, והוא מסמל את השלום והתקווה, את החכמה ואת האושר. פירות הזית ושמנו שימשו את תושבי הארץ לאורך הדורות.

 

 

תמר
התמר, מעצי הפרי הקדומים בארץ ישראל, היה מרכזי בכלכלת תושבי האזור. התמר מסמל יושר, צדק, עצמאות וניצחון.