ברוכים הבאים לאתר הסקר הארכיאולוגי של ישראל של רשות העתיקות.


לאחר קום המדינה הציע ד"ר שמואל ייבין, המנהל הראשון של מחלקת העתיקות, לראש הממשלה, דוד בן-גוריון, "לערוך סקר ארכיאולוגי בשטח מדינת ישראל, כדי שבדורות הבאים ידע כל אחד מה צפון בשטח המדינה החדשה". ביולי 1964 קמה ה"אגודת לסקר ארכיאולוגי של ישראל". חוליות הארכיאולוגים של האגודה סקרו אלפי אתרים, רובם חדשים, בכל שטחי מדינת ישראל. תוצאות הסקרים מתפרסמים כאן באתר בנוסף לסקרים הרבים שנערכים כחלק מתהליכי הפיתוח במדינת ישראל.

אתר הסקר הארכיאולוגי של ישראל הוא במת פרסום הסקרים של רשות העתיקות מאז 2007. מפות הסקר שהוצאו כספרים נמצאות באתר אליהן נוספו עשרות מפות סקר בשנים האחרונות. המפות כוללות מבואות גיאוגרפיים וארכיאולוגיים, תיאור אתרים עתיקים והיסטוריים, איורים, תכניות, מפות תקופתיות, ורשימת מקורות. האתרים מוצגים בריבועי סקר ששטחם 100 קמ"ר (10X10 ק"מ).

רשימת המפות מוצגת להלן לפי השם בסדר א-ב ומספרה כפי שמופיע במפה הכללית-בחלק השמאלי של המסך. קרוב המסך מאפשר גישה אל האתרים (מסומנים בנקודות כתומות) ובהקלקה עליהן יתקבל תיאורם.



בחר אות א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ע פ צ ק ר ש ת
Pages: 15
  • אבן יהודה ( 59)
    רם גופנא, איתן איילון, רועי מרום ונוי שמש (מבוא)
    978-965-406-407-1
  • אוּרִים ( 125)
    דן גזית
    965-406-023-X
  • אחיהוד ( 20)
    גונר להמן ומרטין פיילשטוקר
    978-965-406-259-6
  • אילת ( 266)
    בנו רותנברג
    978-965-406-399-9
  • אכזיב ( 1)
    רפאל פרנקל ונמרוד גצוב
    965-406-024-8
  • אל בירה-סקר ארכאולוגי בארץ בנימין ( 83/2)
    ישראל פינקלשטיין (צפון). אמיר פלשדטיין, גיורא קדרון, ניצן חנין, יאיר קמייסקי ודוד עיטם (דרום)
    965-406-007-8
  • אמציה ( 109)
    יהודה דגן
    965-406-195-3
  • אשדוד ( 84)
    אריאל ברמן, לטיציה ברדה והרלי שטרק
    965-406-174-0
  • אשמורה ( 15)
    משה הרטל ויגאל בן אפרים.
    978-965-406-468-2
  • באר אורה מזרח ( 261)
    בנו רותנברג
    978-965-406-391-3
Pages: 15

מעלה נתונים . . . .

ברוכים הבאים לאתר הסקר הארכיאולוגי של ישראל-רשות העתיקות.


מצ"ב רשימה של סקרי פיתוח נבחרים שבוצעו ברחבי הארץ.
No data was returned.

מעלה נתונים . . . .
פירוט נקודות מדף הבית עולה אנא המתן ....


מפה
שם אתר
תקופה
ממצאים
סוקר
טקסט חופשי




אין תוצאות
המתן
מבוא כללי לסקר הגולן
משה הרטל
 
 
באתר הסקר פורסמו ויפורסמו שש עשרה מפות, המכסות את שטחי הגולן והחרמון שבתחומי מדינת ישראל. מפות הסקר שיופיעו במסגרת זו הן: חמת גדר, עין-גב, נוב, מעלה גמלא, רגם אל-הירי, גבעת אורחה, קצרין, קשת והר פרס. ובהכנה: אשמורה, הר שיפון, שמיר, מרום גולן, דן, ברכת רם והר דב.
כנהוג באתר, כל מפה מהווה יחידה עצמאית, שבה מתוארים האתרים והממצא בהם. לכל מפה מצורף מבוא גיאוגרפי ותיאור תולדות ההתיישבות, בתקופות השונות. המידע מוצג בליווי מפות תקופתיות מפורטות.
אולם, מטבע אופיו של הפרסום, הוא מציג תמונה מקוטעת. זאת משום שהחלוקה למפות שרירותית ואינה חופפת ליחידות הנוף ולחלוקה היישובית.
לפיכך מובא כאן מבוא כללי, המציג תמונה מלאה של האזור כולו, בתקופות השונות. המפות התקופתיות, המצורפות למבוא, מבליטות ומדגישות את הדינמיקה היישובית לאורך הדורות, באזור כולו.
במבואות למפות השונות, תואר הרקע ההיסטורי של האזור. כדי להימנע מחזרות מרובות, הסתפקתי בתיאור קצר של המאורעות והפניתי את הקוראים למבוא זה, שבו מוצגים בהרחבה המקורות ההיסטוריים והארכיאולוגיים לתולדות הגולן.
בכדי להקל על הקריאה הפחתתי ככל האפשר במראי מקומות. ברשימת הספרות מרוכזים המחקרים העיקריים על הגולן ושם יוכל הקורא המתעניין למצוא מידע נוסף והרחבות שחורגות מאופי הפרסום.
 

 

עורך: עפר שיאון

עורכת לשונית: רותי ארז אדלסון

 

פרקי המבוא הכללי

1.  תולדות המחקר

2.  הגיאוגרפיה של האזור

 

     2.1  צפון עבר-הירדן

     2.2  יחידות הנוף של רמת הגולן והחרמון

 

3.  פוטנציאל ההתיישבות בגולן

4 תולדות היישוב בגולן לפי הממצא הארכיאולוגי

 

     4.1  התקופה הכלקוליתית

     4.2  תקופת הברונזה הקדומה

     4.3  תקופת הברונזה הביניימית

     4.4  תקופת הברונזה התיכונה ב'

     4.5  תקופת הברונזה המאוחרת

     4.6  תקופת הברזל א'

     4.7  תקופת הברזל ב'

     4.8  תקופת הברזל ג'

     4.9 התקופה הפרסית

     4.10  התקופה ההלניסטית

     4.11  התקופה הרומית הקדומה

     4.12  התקופה הרומית התיכונה

     4.13  התקופה הרומית המאוחרת

     4.14  התקופה הביזנטית

     4.15  התקופה האסלאמית הקדומה

     4.16  התקופה הצלבנית והאיובית

     4.17  התקופה הממלוכית

     4.18  התקופה העות'מאנית

 

5.  הדולמנים

 

     5.1  תיארוך הדולמנים

     5.2  הדולמנים במקורות היהודיים ובמסורת העממית

 

6.  הקראמיקה בתקופות הרומית והביזנטית

 

     6.1  הקרמיקה הגולנית

     6.2  כלי כפר חנניה

     6.3  כלי בניאס

     6.4  כלי חוורית

     6.5  סיכום

 

7.  מתקנים לעיבוד תוצרת חקלאית

 

     7.1  בתי בד

     7.2  גתות

     7.3  טחנות קמח

 

8.  הבנייה החורנית

9.  תולדות האזור – תיעוד היסטורי

 

      9.1  תקופת הברונזה המאוחרת

      9.2  תקופת הברזל

      9.3  התקופה ההלניסטית

      9.4  התקופה הרומית הקדומה

      9.5  התקופה הרומית התיכונה והמאוחרת

      9.6  התקופה הביזנטית

      9.7  התקופה האסלאמית הקדומה

      9.8  התקופה הצלבנית

      9.9  התקופה האיובית

      9.10  התקופה הממלוכית

      9.11  התקופה העות'מאנית

      9.12  המנדט הצרפתי

      9.13  השלטון הסורי

 

10.  בעיית ההשתמרות של שמות היישובים

 

       10.1  תחום סוסיתה

       10.2  החוף המזרחי של הכינרת

       10.3  מרכז רמת הגולן

       10.4  צפון הגולן

       10.5  אבני-הגבול

       10.6  מכתב הארכימנדריטים

 

11.  החלוקה המנהלית של רמת הגולן בתקופות הרומית והביזנטית

 

       11.1  תחום סוסיתה

       11.2  תחום גולן

       11.3  תחום פניאס

 

12.  עדויות ארכיאולוגיות לאוכלוסיית הגולן בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית

 

       12.1  יטורים

       12.2  פגאנים

       12.3  יהודים

       12.4  נוצרים

 

13.  עדויות היסטוריות לאוכלוסיית הגולן בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית

 

       13.1  היטורים

          13.2   הסורים  

       13.3  רמת הגולן במקורות חז"ל

       13.4  הע'סנים

 

 

  1.  תולדות המחקר

הגולן נסקר לראשונה בשנים 1884–1886 על-ידי גוטליב שומכר, שהכין את המפה המפורטת הראשונה שלו (שומכר תשנ"ח; Schumacher 1888). הסקר נערך בתקופה בה הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל הייתה עדיין בחיתוליה והשימוש בקרמיקה לתיארוך אתרים עדיין לא היה ידוע. משום כך המידע שניתן להפיק מסקר זה מוגבל למדי. חשיבות הסקר של שומכר בראשוניותו, ובעיקר בשל תיאור יוצא דופן של הגולן בשלהי המאה התשע עשרה, תקופה שבה החלה ההתנחלות של שבטי הבדווים.
במקביל לסקר של שומכר סקר לורנס אוליפנט בשנת 1885 מספר אתרים בבקעת הבטיחה ובדרום הגולן. בין השאר הוא תיאר את ח'ספין, ואת בתי הכנסת באום אל-קנטיר, א-דיכה ואל-חסניה (אוליפנט תשל"ו:157–174; Oliphant 1885, 1886).
בית קברות גדול, שתוארך לתקופות הרומית והביזנטית, נחפר ב-1936 בח'ספין על-ידי "משלחת חופרים בראשות הנסיך מיג'ם אל-שאלאן (Mijem el-Shalan) מהשבט הבדווי עננזה"; מה שנראה יותר כשוד קברים. שש שנים אחר-כך נחשפו קברים נוספים בעזרת סוחרי העתיקות האחים דהדה (Dahdah).
אגף העתיקות הסורי פעל להציל את הממצאים מהקברים. במוזיאון הלאומי בדמשק מתועדים ממצאים מ-54 קברים, כל-אחד כנראה של קבורת יחיד. לרוע המזל, בשל אופי החפירות, אין כל מידע על המיקום המדויק של הקברים, על המבנה שלהם, על מיקום הממצאים ועל הנקברים(Weber 2006: 64).
ארבעה פסלונים, שמקורם בח'ספין ומוצגים במוזיאון הלאומי בדמשק, פורסמו על-ידי ת"מ וובר (Weber 2006:64–68). ב-1946 ו-1962 נערכו חפירות בפיק ובאל-על, אך דבר לא פורסם על הממצאים מאותן חפירות (Dentzer 1997:89).

ב-1968 נסקר הגולן על-ידי שתי חוליות בראשות קליר אפשטיין ושמריה גוטמן (אפשטיין וגוטמן תשל"ב). בשנת 1969 המשיכו אפשטיין וגוטמן בסקרים שלא פורסמו ובהם גילו אתרים נוספים
סקרים אלו נערכו בראשית ההיכרות המחודשת עם הגולן, בעת שכמה מהמאפיינים של תרבות האזור לא היו ידועים. הסקר התמקד בכפרים ובחורבות ולא כיסה את כל השטח. בפרסומו של שלב א' של הסקר אין התייחסות לתנאי הסביבה בעוד אשר שלב ב' שלו לא פורסם כלל.
בשנים 1968–1970 נסקרו הכפרים הסוריים הנטושים. בסקר, שנוהל על-ידי דן אורמן, נבדקו עשרות אתרים. בעריכת הסקר הושם דגש על ממצאים ארכיטקטוניים ועל איתור תבליטים וכתובות. קרמיקה כמעט ולא נאספה. הסקר לא פורסם מעולם, אך שימש כחומר גלם לספרו של אורמן (Urman 1985).
במקביל, ערך יצחקי גל סקר אתרים ונופים, שבו תיאר אתרים רבים (אקסלרוד תש"ל).
בשנים 1983–1987 ערך משה הרטל סקר מקיף בצפון הגולן, שבו נתגלו אתרים רבים והתקבלה תמונה מלאה יותר של התפתחות היישוב באזור, מהתקופות הפרהיסטוריות ועד לימינו (הרטל תשמ"ט).
אתרי החרמון נסקרו בשנים 1983–1989 על-ידי שמעון דר (תשל"ח; Dar 1993).
אחדים מהסוקרים התמקדו בתחום סקר מסויים או במספר תחומים. ק' אפשטיין סקרה וחפרה שדות דולמנים (Epstein 1985) ואתרים מהתקופה הכלקוליתית (Epstein 1998). בתי הכנסת נסקרו על-ידי צבי אורי מעוז (תשמ"א, תשנ"ה) וצבי אילן (תשנ"א:61–113). חיים בן דוד (תשנ"ח), סקר את בתי הבד בגולן, חפר בעין נשוט וגבעת היעור וסקר את היישובים היהודיים בגולן התחתון (בן-דוד תשס"ו). סקר כפרים ביזנטיים נערך על-ידי קלודין דופין ושמעון גיבסון (תשנ"ה;Dauphin 1983; Dauphin and Gibson 1992–1993). סקרים חלקיים נערכו גם בידי יצחק מייטליס, אמיר גולני (תש"ן) וליפז וינצקי (תשנ"ה). אורן זינגבוים (תשס"א) סקר בתי קברות קדומים בדרום ובמרכז הגולן. כמו כן ערך סקרי פיתוח במקומות שונים בגולן. שריה פרידמן ערך סקר באתרי יישוב בדרום הגולן (עדיין לא פורסם).
בסקרים השונים נמצאו מאות כתובות; רובן על מצבות קבורה. כתובות נוספות הן כתובות הקדשה – בבניינים, על אבני מיל ועל אבני גבול. הכתובות העבריות והארמיות פורסמו על-ידי ד' אורמן (תשמ"ד, תשנ"ו). מבחר מהכתובות היווניות פורסם על-ידי גרג ואורמן (Gregg and Urman 1966), ק' דופין (Dauphin, Brock, Gregg and Beeston 1996) ולאה די סגני (Di Segni 1997).

בשנת 1993 יזם מנהל רשות העתיקות דאז, אמיר דרורי, סקר מקיף במרכז הגולן ובדרומו, במטרה להשלים את הסקר השיטתי של הגולן. הסקר נוהל על-ידי מ' הרטל, ארכיאולוג מחוז הגולן דאז, והשתתפו בו אנו בראון, כראש חוליית הסקר בדרום הגולן, שהוחלף בהמשך על-ידי ארז קלמכטר (תשנ"ז). בראש חוליית הסקר של דרום-מזרח הגולן עמד דוד גורן ובראש חולית הסקר במרכז הגולן עמד יגאל בן-אפרים (תשנ"ז). בסקר השדה השתתפו רן בר-נור, אהרון אלרום, יאיר שפר, איתם אבו עוואד וורד בר לב. הסקר הונחה על-ידי ק' אפשטיין, עופר מרדר ומ' הרטל. סקר השדה נערך בשנים 1993–1998 והושלם ב-2001 על-ידי מ' הרטל ר' בר-נור. י' בן-אפרים ריכז את ממצאי הסקרים שלו ושל החוליות הדרומיות, אך החומר לא הגיע לכלל פרסום.
בשנת 2010 הוטל עלי להשלים את פרסום הסקר. היות שעבר זמן רב מאז סיום הסקר והיות שנשארו סקרים קודמים שלא פורסמו, החלטתי לפרסם את מירב המידע שנאסף על כל אתר, בסקרים שנערכו בגולן בעשרות השנים האחרונות.
כהכנה לפרסום נסרקו למעלה מעשרים אלף תמונות שצולמו בסקרים, החל מהסקרים הראשונים של אפשטיין וגוטמן ועד לימינו. אתרים אחדים צולמו מחדש. כן נאספו כתבי היד של הסקרים שלא פורסמו ובהם סקר שלב ב' של גוטמן ואפשטיין, סקר הכפרים שנוהל על-ידי אורמן והסקר של גולני.
עברתי מחדש על כל החרסים שנאספו בסקרים השונים והכנתי לוחות קראמיים לכל אתר שהממצא בו הצדיק זאת. הפרסום מתבסס על סיכומיו של י' בן-אפרים שהושלמו על פי סקרים אחרים. האתרים הפרהיסטוריים תוארו על-ידי ע' מרדר.

 

  2.  הגיאוגרפיה של האזור 

2.1 צפון עבר-הירדן

צפון עבר-הירדן מכוסה בקילוחי בזלת, שמהם מתרוממים חרוטי אפר וולקניים; אך הוא אינו אחיד וניתן להבחין בו במספר אזורים, שלכל אחד מהם מאפיינים משלו.

2.1.1  רמת הגולן – רמה המשתרעת ממרגלות החרמון בצפון עד לירמוך בדרום ובין הירדן במערב לרוקאד במזרח. הרמה מגיעה, בצפון-מזרח, לגובה 1000 מ' מעל פני הים וחרוטי האפר מתרוממים גם לגובה 1200 מ' ויותר. היא משתפלת בהדרגה לדרום, עד לגובה 300 מ' בקירוב. במערב היא תחומה במדרונות תלולים הגולשים לעמק החולה לירדן ולכינרת, שנמצאת בגובה של כ-200 מ' מתחת לפני הים (ר' להלן, 2.2).

2.1.2  נוקרה – ממזרח לגולן משתרע מישור נרחב, הנמשך עד לרגלי ג'בל אל-דרוז גובהו 500–700 מ' מעל פני הים. המישור מכוסה בבזלת הכיסוי שהתבלתה ויצרה משטחים נרחבים של קרקע חקלאית פורייה וחסרת אבן, המתאימה במיוחד לגידול דגנים. כגבולו הדרומי של האזור משמש ואדי א-זידי אשר עובר מצפון לבוצרה ונשפך לירמוך מצפון-מערב לדרעא. כגבול הצפוני משמש ואדי אבו א-ד'הב, היוצא מהשוליים הדרומיים של הלג'ה (ר' להלן, 2.1.4). ג'בל אל-דרוז (ר' להלן, 2.1.5) והלג'ה תוחמים את נוקרה ממזרח ומצפון. ממערב ללג'ה משתרע מישור נוקרה צפונה עד לצנמין. בדרום הוא משתלב בהדרגה במדבר הירדני. בשל כמות המשקעים הנמוכה יחסית (200–350 מ"מ בשנה) מהווים המים את הבעיה העיקרית להתיישבות ועצים לא גדלים בו.

2.1.3  ג'דור – מצפון-מערב לצנמין מתרוממת הקרקע בהדרגה, לשדה לבה קטן למרגלות החרמון. אזור זה נקרא ג'דור. הוא שונה מנוקרה בקרקע הטרשית שלו ובגובהו –  600–900 מ' מעל פני הים. חרוטי אפר וולקניים, כתל אל-מאל ותל אל-חרה, מגיעים לגובה 1000 מ' מעל פני הים. במידה רבה, אזור זה הוא המשכה של יחידת הנוף של הרי הגעש והבקעות של צפון הגולן (ר' להלן, 2.2.8).

2.1.4  לג'ה – שטח של כאלף קמ"ר בין שהבא, בורק ואזרע מכוסה בבזלת שבורה כמעט ללא קרקע; בזלת היוצרת לחילופין, פיזור של גושי סלע גדולים ושל מבוכי בזלת לא סדירים. השטח נראה כמדבר, אך שימש כאזור מרעה ומקלט לליסטים. בחלקה הדרומי של הלג'ה מצויים מספר אגנים של קרקע חקלאית פורייה וחסרת אבן. היישובים באזור זה מתחלקים לאלה הבנויים בהיקף הלג'ה ונהנים מההגנה ומהקרקע הפורייה שמסביב (מסמיה, בורק, דכיר, ח'לח'לה, שהבא, נג'רן, אזרע, ח'בב ועוד) ולאלה הנמצאים בתוך הלג'ה, בעיקר בדרומה, בקרבת האגנים הפוריים (דאמית אל-עליה, עריקה, ג'רין, סחר, לובין, צור ועוד).

2.1.5  ג'בל אל-דרוז (ג'בל אל-ערב, הר החורן) – נוצר מהצטברות של קילוחי בזלת המגיעים לגובה של כאלף מ' מעל פני הים ומתרומם בשיאו לגובה 1860 מ'. ההר משתרע על שטח של 30 על 60 ק"מ. מישור הפסגה, בגובה 1500 מ' נמצא בחצי הצפוני ומוקף חרוטי אפר רבים. המורדות התלולים יותר של ההר נמצאים בצדדים המזרחי והמערבי. על מדרונותיו יש קרקע פורייה המתאימה לעיבוד. בגלל גובהו, ההר מיוער ושופע מים בפסגתו. מדרונותיו הם הקצה המזרחי של יישובי הקבע בארץ הלבה והם יוצרים את הגבול בין המזרע לישימון. מדרום למישור הפסגה, שיפוע המדרונות מתון יותר והם יורדים למישורי צלח'ד ובוצרה ודרומה ל-אום אל-ג'מל. אזור זה נקרא לעתים 'דרום החורן' והוא מתאים הן למרעה והן לגידולי חורף. החלק המערבי של ג'בל אל-דרוז גשום ומנוצל לחקלאות. במורדות המערביים, בגובה 1000–1300 מ' מעל פני הים יש רצועה של יערות אלונים. גידול גפנים ועצי פרי אפשרי מגובה 950 מ' עד הפסגה. במורדות מגדלים קטניות ודגנים. מדרום וממזרח להר, השטח מתאים לקיום של נוודים בלבד.

2.1.6  א-צפא וחרה – ממזרח לג'בל אל-דרוז משתרע אזור נרחב, מכוסה בקילוחי בזלת. האזור מדברי, כמות המשקעים קטנה מ-200 מ"מ בשנה ויורדת ככל שמתרחקים מזרחה. השטח שימש ברוב התקופות כמשכן לשבטי נוודים או נוודים למחצה. חקלאות עונתית מתאפשרת בערוצי הנחלים ובקטעים הקרובים לג'בל אל-דרוז וללג'ה (ארד אל-בתניה).

 

2.2  יחידות הנוף של רמת הגולן והחרמון

הסקר נערך בשני אזורים גיאוגרפיים שונים: החרמון והגולן. אופיו של החרמון שונה במידה רבה מזה של הגולן. החרמון הררי, בנוי בעיקר מסלעי משקע; בעוד שהגולן הוא אזור רמתי, מכוסה ברובו סלעים וולקניים. מאחר ורק חלק קטן של החרמון נכלל בתחומי מדינת ישראל, והיות שהוא נסקר במקביל לסקרים בגולן וגם בו נמצאו תרבויות דומות לאלו שבצפון הגולן, נכללו שני האזורים הללו בתחום הסקר. להלן יתוארו: יחידות הנוף, מאפייניהם הגיאולוגיים והאקלימיים והשפעתם על התיישבות האדם בתקופות השונות (ר' מפה 1).

 

מפה 1. יחידות הנוף של הגולן.

  

2.2.1 החרמון – חלקו הדרומי של גוש הרי מול הלבנון. אורך הרכס כ-50 ק"מ ורוחבו 25 ק"מ. פסגתו נמצאת בגובה 2814 מ' מעל לפני הים. החרמון בנוי בעיקר מסלעי גיר ודולומיט. הוא קמר שבור במידה רבה, הן בשוליו והן בתוכו. סלעי הגיר והדולומיט של החרמון הם מתקופת היורה (לפני 170 מליון שנה). שני חלקים מרכס החרמון נכללים בתחומי מדינת ישראל – שלוחת שריון במזרח, ששיאה במצפה שלגים, בגובה 2121 מ' מעל פני הים; וכתף שיאון במערב, ששיאה בגובה 1548 מ' מעל פני הים. בין שני החלקים מפריד נחל שיאון. דגם מערכת הנחלים באזור (נחל שיאון, נחל גובתא ואחרים), נקבע בעיקר על-ידי העתקים. בהיעדר מעינות בעלי ספיקה קבועה, הנחלים הם נחלי אכזב וזרימתם תלויה בהפשרת השלגים ובעוצמתם.

האזור הגבוה – מעל 2000 מ' מעל פני הים, מכוסה בשלגים רוב ימי החורף. כמות המשקעים היא הגדולה ביותר בארץ ומגיעה ל-1600 מ"מ לשנה בממוצע, בחלק הגבוה של ההר. בנוף ניכרת הפעילות הקרסטית, הבאה לידי ביטוי בשתי תופעות עיקריות – התפתחות דולינות ונוף טרשים מבותר ביותר. הכיסוי הצמחי הדל הינו, ככל הנראה, תוצאה מהתערבות האדם, על-ידי כריתת עצים ורעייה מופרזת. באזור הגבוה (מעל 1800 מ' מעל פני הים) הצומח השליט הוא אלפיני באופיו.

יישובים התפתחו בחרמון רק מתחת לקו השלג. באזור זה נבנו כפרים קטנים וחוות, שעיבדו חלקות קרקע קטנות בעמקים או על גב השלוחות. בשל אופיו המיוער, פוטנציאל הקרקע והאקלים הקשה; החרמון היה מיושב רק בתקופות של התיישבות אינטנסיבית. היישובים באזור נוסדו בראשית התקופה הרומית ונעזבו בראשית התקופה הביזנטית. לאחר מאות שנים של נטישה יושבו מספר חורבות בשלהי המאה התשע עשרה, או המאה העשרים, בעיקר על-ידי מזרעות (יישובים עונתיים) של הכפרים השכנים.

2.2.2 רמת הבניאס – רמה בגובה 300–450 מ' מעל-פני-הים, המהווה מדרגת ביניים בין הגולן, לצפון עמק החולה. הרמה נחצית על-ידי נחל סער. שטח זה מכוסה בבזלת, שעליה נוצרה קרקע רדודה מסוג ליתוסול בזלתי.

פני השטח יורדים לעמק החולה בשתי מדרגות, שמדרונותיהם המערביים תלולים במיוחד. תופעה זו בולטת במיוחד במצפה גולני וגבעת עזז. ערוץ המים המרכזי בשטח זה הוא נחל פרע, אליו מתנקזים מספר מעיינות. הגדולים שבהם הם עין אבו סודה ועין עזז.

יער פארק של אלון תבור, אשר כיסה בעבר את השטח, הוכחד ברובו והוחלף בשיזף ובצמחייה עשבונית. בגלל הגובה היחסי הנמוך של רמת הבניאס, האקלים בה מתון.

2.23 גבעות עין קיניה – אזור של גבעות בגובה 400–880 מ' מעל פני הים בשטח של כ-6 קמ"ר. האזור מאופיין בשלוחות של סלעי משקע, אשר מהוות מדרגת ביניים, בין רמת הבניאס במערב והר קטע במזרח.

חלקו הצפוני של האזור עשוי מסלעי גיר קשים מתצורת חרמון. סלעים אלה יוצרים את שלוחת מצודת נמרוד. שלוחה זו תחומה מצפון בנחל גובתה ומדרום בנחל נקיב. היא יורדת בהדרגה עד לעין-פמייס. השלוחה טרשית מאד וחלק ניכר ממנה אינו מעובד. במרוצת הזמן התפתחה עליה קרקע מסוג טרה-רוסה חומה-אדומה. כיום, על מדרונה הדרומי והמתון של השלוחה, נטועים כרמי זיתים; בעוד שעל מדרונה הצפוני, התלול, גדל חורש סבוך. בשטחים בהם הוכחד החורש הטבעי גדלה צמחיית בתה. על גב השלוחה הוקמה מצודת נמרוד וממזרח לה מחנה מבוצר. השטח מדרום וממזרח לשלוחת מצודת נמרוד, בנוי מסלעי חוואר רכים וסלעי גיר. הקרקע שנוצרה עליהם היא רנדזינה בהירה – לא מפותחת ודלה יחסית. השטחים המכוסים בקרקע זו נוצלו בעבר לגידול תבואות חורף. בקטעים אחדים של אזור זה נוצרה קרקע רנדזינה בצבע חום בהיר. קרקע זו מפותחת ועשירה בחומר אורגני. קרקע זו מעובדת, במיוחד במדרונות שמתחת לכפר עין קיניה. נטועים עליה מטעי נשירים, זיתים, תאנים, רימונים וצברים. חלקות קטנות משמשות לגידול ירקות ובעבר שימשו גם לגידול טבק. חלק ניכר מהשטחים מושקה במי המעיינות, אשר נובעים בגובה רב יחסית ולכן קל יותר להשתמש במימיהם להשקייה.

שכבות החוואר יצרו מעיינות רבים וקטנים, הנובעים בשוליים המזרחיים של האזור. בתחום הכפר עין קיניה נובעים 18 מעיינות, חלקם בתחומי גבעות עין קיניה. הגדולים במעיינות אלו הם עין א-שללה (1.1 מליון מ"ק מים בשנה) ועין חמאם (23 אלף מ"ק בשנה). האזור כולו מנוקז על-ידי שני נחלים: ואדי נקיב ומסיל עישה. ואדי נקיב יוצר ערוץ עמוק ותלול מדרום למצודת נמרוד. הנחל עובר בתוך מסלע גירי קארסטי מחלחל מאד, ולכן, פרט למספר שיטפונות, כמעט ואין בו זרימת מים.

מסיל עישה, היורד מעין קיניה בחלק הדרומי של האזור, עובר בתוך סלעי חוואר, ולכן העמק שנוצר רחב יותר. הנחל מוביל מים במשך החורף והאביב, וכאשר מי עין חמאם, הזורמים בנחל, אינם מנוצלים להשקייה הוא מוביל מים גם בקיץ. זה היה כנראה המצב בתקופה הרומית, כאשר הנחל סיפק מים לאמה שהובילה אותם לעיר פניאס הסמוכה. בתחומי האזור היו בעבר מספר יישובים קטנים. כיום שוכן בו הכפר הדרוזי עין קיניה.

2.24 הר קטע – בנוי מרצועה של רבדות (מדרגות רחבות ושטוחות, הנוצרות בין שכבות של סלעי משקע). אזור זה נמצא בין עין קיניה במערב לבקעת יעפורי במזרח. ברצועה זו, שרוחבה 2 ק"מ ושטחה כ-10 קמ"ר, נחשפים סלעי דולומיט, גיר, אבני חול, חוואר ופצלים, מהתקופות קנומן, קרטיקון תחתון ויורה. בין סלעי המשקע מתגלים שרידי התפרצויות וולקניות קדומות מתקופת הקרטיקון התחתון.

המבנה הגיאולוגי המגוון משתקף גם בפני השטח. החילופים בין מסלע רך וקשה, ונטיית השכבות, יצרו רכס מאורך, שצירו מצפון-מזרח לדרום-מערב. פסגתו, בגובה 1173 מ', נמצאת מדרום-מערב למג'דל שמס. הרכס יורד בסידרת מדרגות דרך הר קטע (1115 מ' מעל פני הים), שעל פסגתו בנוי היישוב נמרוד, והאתר אל ח'רבת אל-ח'וורית (1020 מ' מעל פני הים). רכס זה מוקף מכל עבריו במדרונות תלולים: דרומה מעל נחל סער, מערבה מעל עין קיניה, בצפון-מערב מעל נחל חזור ובצפון-מזרח מעל בקעת יעפורי. במדרונות אלו נובעים מעיינות קטנים, הנשענים על שכבות החוואר. על אבני החול נוצרה קרקע שטופה מסוג חמרה. קרקע זו דלה למדי ולכן, עד לאחרונה, מרבית שטחו של הרכס לא עובד והיה מכוסה בצמחיית בתה וצמחים חד שנתיים. גם כמות המרעה עליו נמוכה בהרבה מזו שבאזורים הבזלתיים שמדרומו. בשנים האחרונות הוכשרו חלקות קרקע על-ידי הדרוזים עם תוספת אדמה שהובאה ממקומות אחרים, וכך התאפשרה נטיעת דובדבנים ותפוחים בשטחים נרחבים.

שטח זה, שהיה כאמור דל בקרקע, כמעט לא היה מיושב לאורך התקופות. היישוב המרכזי בו נמצא בח'רבת אל-ח'וורית, השוכנת בקרבת מעיינות ועמק נוח לעיבוד. תושבי המקום ניצלו את החווארים ואבני החול שבמקום והקימו מרכז ייצור של כלי חרס. בית היוצר מהתקופה הרומית שנמצא במקום הוא חולייה בייצור כלי חרס שראשיתה בתקופת הברונזה הקדומה והיא ממשיכה בראשיה אל-פוח'אר עד היום.

22.5 בקעת יעפורי – צורתה כמשולש, שבסיסו בברכת רם וקודקודו בעין סער. שטחה כ-2 קמ"ר. במרכזה עובר חלקו העליון של נחל סער, המוביל מים כל השנה. הספיקה השנתית הממוצעת של עין סער היא 6.47 מיליון מ"ק. בשוליים המזרחיים של הבקעה נובע עין משריפה (1.6 מיליון מ"ק בשנה). מעיינות קטנים – נבע סער – נובעים גם בשוליים המערביים של הבקעה.

הבקעה מכוסה בשכבה עבה של קרקע חומה ים-תיכונית אקמולוטיבית – קרקע צעירה שנסחפה והצטברה בעמק ומתאימה לגידולי שדה ולמטעים. היום הבקעה ומורדותיה נטועים בנשירים. כיום אין בבקעה יישובים, אך בעבר היו בה שלושה. הגדול שבהם – ח'רבת סער שוכן בלב הבקעה; ושני אתרים קטנים יותר, בשוליה המזרחיים – ח'רבת אל-בקי וחורבה ללא שם שנמצאה לאחרונה על קו הגבול עם סוריה. בבקעה נמצא קברו של נבי יעפורי, המקודש לדרוזים, ועל שמו נקראת הבקעה.

2.2.6 הר רם – אזור הררי ששטחו כ-6 קמ"ר; המתרומם ממזרח לבקעת יעפורי. כאן נחשפים סלעי משקע מהתקופות קנומן עד איאוקן. חלק ניכר מהשטח בנוי מסלעי דולומיט; אך בשוליו הדרום-מזרחיים והצפון-מזרחיים נחשפים גם אבני גיר, קירטון, חוואר וצור. חלקו העליון של הר רם בנוי מבזלת הכיסוי, הקדומה בהרבה מהבזלות שכיסו את צפון הגולן.

בתחומי האזור מתנשאים שלושה הרים: סחיתא (1127 מ' מעל פני הים), רם (1202 מ' מעל פני הים) ותל אל-מנפוחה – הגבוה מכולם (1210 מ' מעל פני הים) ומהווה את שיאו של אזור זה. בין ההרים יש בקעות קטנות הראויות לעיבוד. האזור מנוקז ברובו לכיוון מערב, בנחלי אכזב העוברים בבקעות ומתנקזים לוואדי אל-שערני ולנחל סער. קרקעות טרה רוסה ורנדזינה נוצרו על סלעי המשקע ואילו על המדרונות הבזלתיים נוצרו ליתוסולים – קרקעות צעירות ודלות, המאופיינות בריבוי אבנים ומתאימות למרעה בלבד. בבקעות הצטברו קרקעות ים-תיכוניות חומות, אשר מתאימות לגידולי שדה, ובמקומות בהם עומק הקרקע רב, גם למטעים. שטח זה הוכשר על-ידי הדרוזים וניטעו בו מטעי נשירים רבים. היישוב היחיד שהיה קיים באזור זה הוא הכפר הדרוזי סחיתא, שנבנה על אתר עתיק. כפר זה נעזב לאחר מלחמת ששת הימים ותושביו עברו למסעדה השכנה.

2.2.7  קילוח אודם – מרכיב הנוף הדומיננטי ביותר ברמה הצפונית. זהו שטח נרחב מכוסה בקילוחי בזלת, שנבעו ממרגלות הר אודם וזרמו מערבה לעמק החולה; צפונה לנחל סער; מזרחה עד בקעת בוקעתא ודרומה עד בקעת קוניטרה.שטח מכוסה כולו בקילוחי בזלת הנקראת בזלת עין זיוון. קילוחים אלו יוצרים מישורים טרשיים, מדורגים, המכוסים בקרקע דלה ובכמויות אבן גדולות. ממרחבי הבזלת מבצבצים מספר חרוטי אפר, שהגדול בהם הוא הר אודם. בחלקו המערבי של הקילוח פעורים מכתשים עגולים ('ג'ובות'), שנוצרו מהתפוצצות ולקנית. בשטח הקילוח כמעט ואין מקורות מים. למעט שני מעיינות קטנים, רוב המעיינות נובעים לאורך שוליו. צרוף הנתונים של קרקע דלה ומחסור במים הפך את קילוח אודם לשטח בעל פוטנציאל ההתיישבות הנמוך ביותר בגולן (ר' להלן, פרק 3). ואכן, ברוב התקופות הוא לא יושב כלל.

רק בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית נבנו בו היישובים הראשונים, כחלק מפעולה נרחבת של הכשרת קרקע וגם חפירת בארות ובורות מים. בתקופה זו היו בקילוח אודם שני יישובים בלבד: סכיך ורעבנה. יישובים אחרים, ובהם באב אל-הוא, נבנו על שוליו תוך שהם מנצלים את המעיינות הנובעים למרגלותיו ואת שטחי הקרקע הסמוכים. רוב שטחו של קילוח אודם נמצא בגובה של למעלה מ-700 מ' מעל-פני-הים. כתוצאה מכך האקלים בו קר, הרוחות חזקות ושלג יורד כמעט מדי שנה.

2.2.8  הרי הגעש והבקעות –  נמצאים על רמה בזלתית, אשר ממנה מתנשאים הרי געש כבויים וביניהם בקעות פוריות. חרוטי האפר של הרי הגעש עשויים מסקוריה וטוף. הם מסודרים בשתי שורות מקבילות, שכיוונן צפון-מערב – דרום-מזרח. על מדרונות חרוטי האפר התפתחה קרקע מסוג רגסול טופי – קרקע רדודה המתאימה למרעה בלבד; וקרקע ים-תיכונית טופית – קרקע בינונית; עמוקה בדרך כלל, המתאימה לכל הגידולים, כולל מטעים. המדרונות מכוסים צמחייה עשבונית ושיחים ובמספר מקומות גם קטעי חורש. בחלק הנמוך של המדרונות נטועים כרמים ומטעים של עצי פרי.

מחרוטי האפר יצאו קילוחים של בזלת עין זיוון (ר' לעיל, 2.2.7). הקילוחים מכוסים בחורש צפוף של אלון ואלה, ששרד עד ימינו; כיוון שהם שימשו בעיקר למרעה והחקלאות עליהם הייתה מוגבלת. בשטחים שבין חרוטי האפר, אשר לא כוסו בקילוחי בזלת עין-זיוון הצעירה, נוצרו בקעות בהן נחשפה בזלת מויסה, שעליה נוצרה קרקע חומה ים-תיכונית בזלתית עם אבנים מעטות. קרקע מסוג זה טובה לחקלאות ומתאימה לרוב הגידולים. לעומת זאת, ממורדות הגבעות שמסביב לבקעות, נסחפה הקרקע ונותרה קרקע דלה שהצטברה בסדקים ובכיסים בין הסלעים ואינה ניתנת לעיבוד חקלאי.

כאמור לעיל, הבקעות התאימו לחקלאות והיישובים מרוכזים בדרך כלל בשוליהן. החשובות בבקעות הן: ואדי אבו סעיד; בקעת בוקעתא; מרג' אל-קטרנה ובקעת קוניטרה. האחרונה היא הבקעה הגדולה ביותר. אורכה 6 ק"מ, רוחבה 1–2 ק"מ ושטחה כ-10 קמ"ר. חלק ניכר משטח בקעת קוניטרה כוסה בטוף, עליו התפתחו רגסול טופי וקרקע אדומה ים-תיכונית טופית – אדמות פוריות וטובות לחקלאות. בגלל בעיות ניקוז נוצרה בקצה הצפון-מערבי של הבקעה ביצה, שהייתה מוצפת בחורף. בחלק הדרום-מזרחי של הרי הגעש והבקעות משתרע רכס בשנית. הרכס עשוי מבזלת עין זיוון ועליו שורה של חרוטי אפר, שהמרכזי בהם הוא הר חזק. מהרכס יצאו קילוחי בזלת עין זיוון וכיסו שטחים ממערב ומצפון לו. הקרקע שנוצרה על המדרונות נסחפה ונותר ליתוסול בזלתי. בשיפועים המתונים של רכס בשנית הצטברה קרקע ים-תיכונית חומה, מרובת אבנים וקשה לעיבוד. משום כך, רוב שטחו של הרכס לא מעובד ויש בו שטחים נרחבים המכוסים בחורש של אלון מצוי ואלון תולע.

בקצה הדרומי של יחידת הנוף נמצאים הרי הגעש של הר פרס וגבעת אורחה. הקצה הצפוני של יחידת נוף זו בנוי מסלעים וולקניים צעירים יחסית – בזלת כרמים וטוף ברכת רם. כן נחשפו שם סלעי משקע, בעיקר גיר וקירטון. חלק זה מנוקז על-ידי ואדי אבו סעיד, הזורם בחלקו המזרחי, בעמק רחב המוקף בגבעות מעוגלות, בעלות מדרון מתון. בחלקו המערבי מעמיק הנחל ויוצר עמק בעל מורדות תלולים, שנשפך לנחל סער, מצפון למסעדה. יחידת הנוף של הרי הגעש נמצאת באזור הגבוה בגולן, בתחום 700–1200 מ' מעל פני הים, ורוב שטחה נמצא בגובה של למעלה מ-800 מ'. בהשפעת הגובה מאפיינים אותה טמפרטורות נמוכות יחסית, רוחות חזקות, כמות משקעים גדולה (700–900 מ"מ בשנה) ושלגים היורדים כמעט מידי שנה.

אך למרות המשקעים הרבים, אין באזור זה הרבה מקורות מים. ברכת רם היא מקור המים הגדול ביותר ונאגרים בה 1–5 מיליון מ"ק מים. אולם מיקומה הטופוגרפי בתחתית מכתש סגור הקשה על ניצול המים בעבר. המעיינות ביחידה זו מועטים וברובם מתייבשים בקיץ. רק בחלק הדרומי של היחידה המעיינות מרובים יותר וספיקתם גדולה יותר. מפלס מי התהום גבוה בחלק הצפוני של היחידה וניתן להגיע אליו בקלות יחסית על-ידי חפירת בארות.

2.2.9  הרמה הצפונית – משתפלת מגובה 800 במזרח, לרגלי הר אביטל; עד לגובה 500 מ' מעל פני הים, במערב. שם היא תחומה במערכת העתקים היוצרים את המדרון לעמק החולה ואת יחידת הנוף של נחלי החולה. בצפון, תחומה הרמה בקילוח ודם (ר' לעיל, 2.2.7) ובדרום היא משתלבת ברמה המרכזית, ללא גבול ברור ביניהם. הרמה הצפונית מכוסה בקילוחים של בזלת מויסה, עליהם התפתחה קרקע טובה לחקלאות; וקילוחים של בזלת דלווה, עליהם נוצרה קרקע טרשית ודלה. מעל מישורי הבזלת מתרוממים מספר חרוטי אפר, שהחשוב בהם הוא תל שיבן.

בשולי קילוח אודם, בקרבת ווסט וסמקה, נובעים מעיינות המספקים מים לאזור במשך כל השנה. קבוצת מעיינות נוספת נמצאת בקרבת עליקה. מעיינות נוספים נובעים בערוצי הנחלים. אזור זה הדל בעצים בכל צפון הגולן. נראה כי בעבר היה השטח מכוסה ביער פארק של אלון תבור, אך הוא נכחד מזה זמן רב. האקלים משתנה בהתאם לגובה. החלק העליון של הרמה נמצא בתחום השלג, בעוד שמרבית השטח נמצא מזג אוויר מתון יותר.

2.2.10  אגני נחלי החולה – נמצאים למרגלות מדרון תלול היורד מהרמה הצפונית, מגובה 500 מ' מעל פני הים, לעמק החולה, השוכן בגובה 70 מ' מעל פני הים. הנחלים המנקזים את המדרון ויורדים ממזרח למערב, קצרים למדי (3–7 ק"מ) ומקבילים זה לזה. בחלקם המזרחי, הגבוה, הם זורמים בגיאיות רדודים; אך בהגיעם למדרון התלול בעמק החולה הם יוצרים עמקים ולעיתים אף קניוניים. עמקים אלה מקשים על התנועה באזור בכיוון צפון-דרום.

 

2.2.11  אגן נחלי משושים ויהודיה ­– ממוקם ברמה שטוחה היורדת במתינות מגובה 500 מ' מעל-פני-הים, צפונית-מזרחית לקצרין; לכיוון דרום-מערב, לגובה של כ-130 מ' מתחת לפני הים, בבקעת הבטיחה שלחוף הכינרת.

השטח מנוקז על-ידי נחל משושים ויובליו, שנחל זוויתן הוא הגדול שבהם. הנחלים מתחתרים ויוצרים עמקים עמוקים ובקטעים מסוימים גם קניוניים. בשל המבנה הטופוגרפי של האזור, נחל משושים ארוך יחסית – כ-15 ק"מ וזורם במקביל לירדן; בשונה מרוב הנחלים בגולן. במקביל לנחל זוויתן זורם נחל יהודיה, שראשיתו לרגלי רכס בשנית. בחלקו העליון זורמים הנחל ויובליו בעמקים רדודים; אך בחלקו התחתון הוא מתחתר לעומק ויוצר קניון גבוה. ערוץ הנחל צר למדי ומוקף במצוקים ומדרונות תלולים. הנחלים באזור זה מזרימים מים בכל השנה. כמות המשקעים משתנה מ-600 מ"מ באזור קצרין לכ-450 מ"מ בבקעת הבטיחה.

יחידת הנוף נתחמת מדרום על-ידי שבר גיאולוגי ארוך – שבר שיח' עלי – שגרם לירידת פני השטח שמצפונו. השטח מכוסה בעיקר בבזלת דלווה הטרשית, מרובת אבנים וקרקעות רדודות. האבנים שעל גבי בזלת דלווה שימשו כחומר הבנייה לכפרים, שרבים מהם נבנו בשוליה וכן לדולמנים. בכדי לעבד את הקרקעות היה צורך בסיקול השטח. עודפי האבן רוכזו בגלי אבנים וכן שימשו לבניית גדרות אבן מסביב לחלקות. הקרקע שהתפתחה על בזלת דלווה מתאימה לגידול זיתים ועליה ניטעו מרבית כרמי הזיתים שבאזור. השטחים שאינם מעובדים ביחידת נוף זו מכוסים ביער פארק, שבו המרחקים בין העצים – אלון תבור ואלה, גדולים יחסית. בחלק העליון של האזור יש שרידי יער וכן שטחי מרעה נרחבים.

2.2.12  הרמה המרכזית – יורדת בהדרגה מגובה 750 מ' מעל-פני-הים במזרח ועד לגובה של כ-400 מ' מעל-פני-הים במערב. הרמה מסתיימת במערב בראש מדרון תלול.

הנחלים זורמים בערוצים רדודים ומובילים מים בכל השנה. בחלק המערבי של הרמה הם יורדים במפלים לקניונים עמוקים, שמקשים על התנועה בכיוון צפון – דרום. השטח מכוסה ברובו בבזלת דלווה הטרשית, אך יש בו גם מספר קילוחים צרים של בזלת מויסה, עליהם התפתחו קרקעות המתאימות לחקלאות. בחלק המערבי של הרמה המרכזית נחשפת בזלת הכיסוי העתיקה. כמות המשקעים משתנה מ-700 מ"מ במזרח ל-500 מ"מ במערב. בשטח יש שרידי יער וכן שטחי מרעה.

 

2.2.13  נחלי הבטיחה ­– ממערב לרמה המרכזית יורד מדרון תלול מגובה 400 מ' מעל-פני-הים, עד לבקעת הבטיחה, שנמצאת בגובה 130 מ' מתחת-לפני-הים, מצפון לכינרת. המדרון עשוי ברובו מבזלת הכיסוי. נוסף לנחל משושים ונחל יהודיה זורמים בבקעת הבטיחה נחל בתרא, נחל דליות ונחל שפמנון.

נחל בתרא, שנשפך לנחל המרכזי ביחידת נוף זו – נחל דליות; זורם לאורך שבר שיח'-עלי ומפריד את נחלי הבטיחה מאגן הניקוז של נחל משושים ונחל יהודיה. נחל דליות התחתר מתחת לשכבות הבזלת וחשף גיר מתצורת גשר; סלעי משקע יבשתיים מתצורת הורדוס וקירטון מתצורת מרישה. סלעי המשקע נסחפו מהר בשונה מהבזלת ויצרו עמק ברוחב של כ-2 ק"מ. הנחל התחתר לעומק, בשורה של מפלים. בחלקו המזרחי מדרונותיו תלולים וכמעט אינם מתאימים ליישוב, למעט שלוחת גמלא וחורבת דליה. בחלקו המערבי של הנחל נוצרו מדרגות מתונות, שעליהן הוקמו יישובים. מקביל לנחל דליות מדרום, זורם נחל שפמנון, בו נחשפו סלעים הדומים לאלה של נחל דליות. כל הנחלים מתנקזים לבקעת הבטיחה. השטחים שבין הנחלים והמדרונות המתונים ומכוסים ביער פארק של אלון תבור ואלה.

2.2.14  בקעת הבטיחה (בקעת בית-צידה) – אל הקצה הצפון-מזרחי של הכינרת, מתנקזים שישה נחלים: הירדן, נחל משושים, נחל יהודיה, נחל בתרה, נחל דליות ונחל שפמנון. כמות הסחף הגדולה שמובאת על-ידי הנחלים מלאה בהדרגה את צפון-מזרח הכינרת ויצרה בקעה בשטח של 12 קמ"ר. גובה הבקעה 130–200 מ' מתחת-לפני הים ואקלימה חם. מלבד צמחייה עשבונית וצומח נחלים גדלים בה בעיקר עצי שיזף. ערוצי הנחלים חוצים את הבקעה וסמוך לחוף הכינרת יש מספר לגונות וביצות.

 

2.2.5  נחל סמך ונחל כנף – שני הנחלים יורדים ממזרח, מגובה 360 מ' מעל-פני-הים ונשפכים לכינרת בגובה של 200 מ' מתחת לפני הים. נחל סמך יוצר עמק ברוחב 4 ק"מ ובאורך 9 ק"מ, אליו זורמים נחל סמך בצפון ונחל אל-על בדרום. העמק פורה והיה מיושב בכל התקופות.

שני הנחלים התחתרו מתחת לשכבות הבזלת וחשפו שכבות עבות של קירטון מרשה וסלעי משקע יבשתיים מתצורת הורדוס. המסלע הרך נסחף בקלות וכתוצאה מכך נוצרו עמקים רחבים מוקפים במדרונות, שחלקם העליון המצוקי, מכוסה בבזלת וחלקם התחתון, המכוסה בשכבות סלעי משקע – מתון יותר. בתחתית העמקים יש שטחים טובים לעיבוד חקלאי. במגע בין הבזלות לסלעי המשקע נובעים מעיינות קטנים שסיפקו מים ליישובים. האקלים מתון בחלק העליון של יחידת הנוף וחם בחלקה התחתון. בעמקי הנחלים עוברות דרכים העולות לרמה. 

2.2.16  מצוקי הכינרת – סדרה של מצוקים ומדרונות תלולים, שגובהם 300–400 מ'; נוצרו מהעתקים של בקע הירדן. מתחת לבזלת הכיסוי נחשפו שכבות של סלעי משקע מגוונים מתצורות הורדוס, פיק וסוסיתה. אלה יוצרים מדרונות תלולים והיישובים ביחידת נוף זו, מרוכזים בדרך כלל בחלק התחתון של המדרונות.

הנחלים לאורך המדרונות קצרים ובעלי אגן ניקוז קטן. יוצא מכלל זה הוא נחל סוסיתה שמתחיל מתחת ליישוב אפיק. חלקו המזרחי מתחתר בסלעי משקע יבשתיים מתצורת הורדוס, ויוצר עמק פורה. במרכזו הוא עובר בקו העתק בין קירטון מרישה והגיר של תצורת סוסיתה. בחלק זה נמצא קטע קצר של ערוץ צר ותלול. בהמשך, במקביל למדרון הצפוני של סוסיתה, הנחל מתרחב ויש בו שטחים מתאימים ליישוב ולחקלאות. בחלק הצפוני של היחידה, מצפון לכורסי, ובחלק הדרומי, בפינה הדרום-מערבית של הגולן, יורדים המדרונות בשורה של מדרגות אשר אפשרו התיישבות וסלילת דרך העולה לרמה.

2.2.17  הרמה הדרומית – רמה שטוחה המשתפלת מגובה 450 מ' מעל-פני הים בצפון לגובה 330 מ' מעל-פני-הים בדרום. הרמה תחומה ממזרח בעמקים העמוקים של נחל רוקאד ונחל מיצר; ובמערב – בעמקי הנחלים סמך ועין-גב ובמדרונות היורדים לכינרת. בדרום מסתיימת הרמה במדרון תלול היורד לעמק הירמוך. פני הרמה מכוסים בבזלת הכיסוי – בזלת עתיקה שעברה בלייה ויצרה שטחי קרקע פורייה עם מעט אבנים. אלו הם שטחי החקלאות הטובים בגולן.

 

2.2.18  נחל רוקאד – מתחיל למרגלות החרמון, בצפון. שם הוא זורם בערוץ רדוד שכמעט ואינו נראה בשטח; בעוד שבחלקו הדרומי הוא זורם בתוך עמק בעומק של כ-200 מ' וברוחב של 2–3 ק"מ. במדרונות העמק נחשפים סלעי משקע יבשתיים מתצורת הורדוס; גיר מתצורת סוסיתה וקירטון מחבורת עדולם. באפיק הנחל ישנם שרידי קילוח מבזלת הרוקאד. הקילוח נוצר מלבה שזרמה באפיק הנחל. מדרונות העמק תלולים למדי, אך יש בו גם מדרגות בעלות שיפוע מתון ושטחים המתאימים לעיבוד חקלאי.

 

2.2.19  נחל מיצר – הנחל יורד מהרמה הדרומית אל הירמוך, בכיוון דרום-מזרח. הנחל התחתר מתחת לשכבות בזלת הכיסוי וחשף סלעים מתצורת הורדוס וקירטון מתצורת מרשה ומחבורת עדולם. המסלע הרך נסחף בקלות וכתוצאה מכך נוצר עמק באורך 6 ק"מ וברוחב של 4 ק"מ ובו שטחים מתונים המתאימים לחקלאות. במגע שבין הבזלות לסלעי המשקע נובעים מעיינות קטנים. האקלים מתון בחלק העליון וחם בחלקו התחתון. השילוב של קרקע חקלאית, מים ואקלים נוח, מתאים ליישובים והעמק היה מיושב כמעט לאורך כל התקופות. המסלע הקירטוני מתאים לחציבה ולכן ביחידת נוף זו מרובים הגתות, המערות והקברים החצובים.

 

2.2.20  הירמוך – נהר ארוך שמתחתר בגבול שבין סוריה וירדן. בשטח מדינת ישראל נמצא רק חלקו התחתון, לאחר שנשפך אליו הרוקאד. בחלק זה יצר הנחל עמק עמוק ורחב, שחתר, כמו הרוקאד, בבזלת הכיסוי ובסלעים מתצורות הורדוס, סוסיתה ומרשה וקירטון של חבורת עדולם. באפיק הנחל ישנם שרידים של שני קילוחי בזלת. הקדומה היא בזלת הירמוך ומעליה בזלת הרוקאד. במהלכו יוצר הירמוך בקעה קטנה בה נובעים המעיינות החמים של חמת גדר ואל-מוחיבה. מעבר לבקעה של חמת גדר זורם הנחל בקניון עמוק עד שהוא יוצא לעמק הירדן.

 

3.  פוטנציאל ההתיישבות בגולן   

 "אפשר לחלק את הגולן בהתאם לאופי הקרקע לשני חלקים: (1) טרשי בחלק הצפוני והמרכזי; (2) חלק בדרום. ואכן אזור זה מעובד יותר." (שומכר תשנ"ח : 25). במשפט יחיד זה ביטא שומכר את השוני הגדול בפוטנציאל ההתיישבותי בין שני חלקי הגולן.


3.1  צפון הגולן ומרכזו

זהו אזור בעל פוטנציאל התיישבותי נמוך יחסית. מגבלותיו העיקריות הן – המחסור בקרקע ובמים. המחסור בקרקע טובה לחקלאות, משותף למרבית יחידות הנוף באזור זה; אשר רוב שטחו מתאים למרעה בלבד. שטחי הקרקע מצומצמים ונדרשת השקעה גדולה בסיקול הקרקע וטיובה. המחסור במים גם הוא גורם מגביל. האזור כולו זוכה אמנם לכמות גדולה של משקעים, ובחלקו הצפון-מזרחי כמות המשקעים גדולה מאד ולכן מתאים לגידולי בעל. אולם בפועל, כמות המים הזמינה לחקלאי קטנה בהרבה. התנודות הגדולות בכמות המשקעים משנה לשנה, וחלוקה לא אחידה של המשקעים במשך העונה, גורמות לעיתים לנזקים קשים לחקלאים. רצף של מספר שנות בצורות יכול לגרום לנטישת האזור. למרות כמות המשקעים הרבה, אין באזור זה מקורות מים גדולים. הסיבה לכך היא שקילוחי הבזלת יוצרים אקוויפרים רדודים, והמעיינות הנשענים עליהם קטנים בדרך כלל ומתייבשים בקיץ. כמו כן סלעי הבזלת סדוקים וקשים לחציבה, לכן אינם מתאימים לחפירת בורות לאגירת מים. זו הסיבה שבורות מים ובארות נדירים באזור. מרביתם נמצאו בכפרי הצ'רקסים, שהגיעו לגולן בשנות השבעים של המאה תשע עשרה מאזור שונה לחלוטין במהותו.

חלק ניכר מהאזור היה מכוסה בעבר ביער צפוף וכדי לנצל את האדמות לחקלאות היה צורך לברא את היער. דבר זה כדאי רק במקומות בהם מכסה היער אדמה הראויה לעיבוד חקלאי. שטחים שוליים נשארו מיוערים, או שבוראו בתקופות בהן חייבה צפיפות האוכלוסין להגדיל את שטחי החקלאות. מצד שני – יתרונו הגדול של האזור הוא בשטחי המרעה המעולים שבו. צפון הגולן ומרכזו נחשבים לאזור העשיר ביותר במרעה בכל דרום סוריה. כאמור לעיל, – רוב אדמתו אינה מתאימה לגידולים חקלאיים ולכן נותרו שטחים רבים לא מעובדים. לעומת זאת הכמויות הגדולות של המשקעים (לעיל) שיורדים באזור זה מבטיחות מרעה רב במשך כל השנה.

גם לפערי הגובה בין מערבו של האזור לצידו המזרחי, יש יתרון נוסף לרועים – הצמחייה גדלה בקצב שונה ומאפשרת רעייה לאורך תקופה ארוכה יותר. כאשר נגמר המרעה בחלקים התחתונים של האזור – בסוף האביב או בתחילת הקיץ; ניתן לעלות עם העדרים לחלקים הגבוהים, בהם נותר עדיין מרעה בשפע. לעזרת הרועים באים גם המעיינות הקטנים, שברובם אינם מספיקים לניצול חקלאי, אך משמשים להשקיית הבקר והצאן. אין אפוא פלא שהאזור שימש כמוקד משיכה לשבטי נוודים מהבשן והחורן. ריכוז כזה של נוודים היווה איום מתמיד על החקלאים ובתקופות של שלטון מרכזי חלש, עלול היה לגרום לנטישה של יישובי הקבע המועטים שהוקמו באזור זה.

 3.2  דרום הגולן

הרמה באזור זה צרה ומכוסה בבזלת הכיסוי הקדומה, שהתבלתה ויצרה קרקע עמוקה עם מעט אבנים. שטח זה מתאים לגידולי פלחה והיה מעובד ברובו במשך תקופות ארוכות. רוב היישובים נבנו בשולי הרמה והותירו את מרבית השטח לעיבוד חקלאי. הרמה תחומה ממזרח וממערב בעמקי נחלים רחבים, שנמצאים בהם שטחי קרקע מתאימים לעיבוד ומעיינות קטנים שמאפשרים גם חקלאות שלחין. האקלים בדרום הגולן נוח יותר מאשר בצפונו. היות שאזור זה נמוך מצפון הגולן, הוא סובל פחות מקרה. כמות המשקעים קטנה מאשר בצפון, אך די בה להבטיח גידול תבואות חורף מידי שנה. השילוב של שטחי קרקע טובים ואקלים נוח הביא להתיישבות רצופה כמעט בכל התקופות. עמקי הנחלים היו לאזורי ההתיישבות המועדפים. בתקופות רבות היה בהם היישוב הצפוף ביותר ובמספר תקופות היישובים התרכזו רק בהם. היישובים ברמה הדרומית היו מועטים יחסית אך גדולים יותר. היו אלה יישובים של חקלאים היושבים קבע על אדמתם. המרעה ברמה הדרומית דל לעומת מרכז הגולן וצפונו ולכן, לאורך כל התקופות, הוא משך פחות שבטי נוודים, אם כי הם הגיעו גם אליו.

4.  תולדות היישוב בגולן לפי הממצא הארכיאולוגי

 תיאור מפורט של סוגי היישובים, בתקופות השונות, על רקע מיקומם הגיאוגרפי, הוצג במבוא של כל אחת ממפות הסקר. בפרק זה מוצגת התמונה הכללית של ההתיישבות בגולן ובחרמון. הדיון מבוסס על ניתוח הממצאים במפות הסקר של מרכז הגולן ודרומו, שפורסמו באתר. תיאור ההתיישבות בצפון הגולן מבוסס על פרסום סקר הגולן (הרטל תשמ"ט).  בכדי להקל על הקריאה המעטתי בהפניה למחקרים קודמים. ברשימת הספרות מרוכזים הפרסומים המסכמים, ובהם הפנייה למקורות נוספים.

 

התקופות הפריהיסטוריות

עד שיפורסם המבוא לתקופות הפרהיסטוריות מצורפות להלן חמש מפות תקופתיות:

מפת התקופה הניאוליתית

 

4.1  התקופה הכלקוליתית

4.1.1  מרכז הגולן – בתקופה הכלקוליתית היה גל התיישבותי נרחב (ר' מפה 2). נסקרו 180 אתרים. מתוכם 135 אתרים נמצאו במרכז הגולן. בו נמצאה תרבות כלקוליתית אזורית, שלא הייתה מוכרת במחקר עד לאחרונה. בשטח הזה היו פרושים יישובים קטנים ופרוזים. רוב היישובים נבנו במקביל לערוצי הנחלים, שבאזור זה הם מאד רדודים וקרויים מסילים. התרבות הכלקוליתית של הגולן נחקרה בהרחבה על ידי ק' אפשטיין, שסקרה עשרות אתרים וחפרה רבים מהם (1988 Epstein).

הבתים ביישובים אחידים ברובם. בתי רוחב, שכללו שני חדרים, האחד גדול והשני, בדרך כלל במערב, קטן ושימש כנראה כמחסן. מרבית המבנים, בנויים בשרשרות של מבנים, המקבילות זו לזו. במספר מקרים נמצאו קירות שחיברו בין שרשרות הבתים ויצרו מעין חצרות. בבתים רבים נמצאו עמודוני בזלת בעלי ראש קעור ועליהם תבליטים של אף גדול, עיניים ולעיתים קרניים וזקנקן תיש. לתבליטים אלה ניתן פירוש כי שימשו כאלילי הבית, ככל הנראה. אחידות המבנים מעידה על חברה שיוויונית, ללא קיומה של שכבה מבוססת יותר. נראה כי התושבים היו חקלאים, שעיבדו חלקות קטנות במסילים (ר' לעיל), אשר יש בהם מים גם בחודשי הקיץ. אפשטיין סברה כי בתקופה זו גם בוית הזית. לצד החקלאות גידלו התושבים צאן ואולי גם בקר. היישובים הוקמו ברובם על קרקע בתולה. תושביהם הגיעו מחוץ לאזור וכשם שהגיעו כך נעלמו. רוב היישובים מתקופה זו ניטשו ולא נבנו עוד. שרידיהם נותרו חשופים על פני השטח. כמעט ואין המשכיות תרבותית בין התקופה הכלקוליתית לתקופת הברונזה הקדומה.

4.1.2  בצפון הגולן – נמצאו 13 אתרים מהתקופה הכלקוליתית. הממצא מתקופה זו דל ביותר והמעט שנמצא הינו תוצאה של עבודות עפר שחשפו חרסים שלא נראו על-פני השטח. יתכן שישנם עוד אתרים שכוסו ונעלמו. החרסים שנמצאו בצפון הגולן דומים לאלה שבמרכזו, השתייכו לאותה תרבות ככל הנראה. אם כי מיעוט הממצא לא מאפשר לדעת זאת בביטחון.

4.1.3  בדרום הגולן – הייתה תרבות כלקוליתית שונה. מספר האתרים באזור זה קטן בהרבה ממספר האתרים שנמצאו במרכז הגולן – 32 בלבד; מרוחקים אחד מהשני. הקרמיקה דומה לזו שבאתרים בעמק הירדן, אם כי נמצאו גם חרסים האופיניים למרכז הגולן. שלא כמו במרכז הגולן, אתרי הדרום לא נחקרו לעומק והמידע עליהם מוגבל.

 

מפה 2. הגולן בתקופה הכלקוליתית.

  

4.2  תקופת הברונזה הקדומה

4.2.1  בתקופת הברונזה הקדומה א'– התחדש היישוב בגולן (ר' מפה 3). תפרוסת האתרים שונה לחלוטין מתפרוסת אתרי התקופה הכלקוליתית. זוהי עדות לכך שלא הייתה המשכיות יישובית בין שתי התקופות.

 בדרום הגולן נמצאו 17 אתרים מתקופת הברונזה הקדומה א'. נראה שכולם היו כפרים שנבנו בעמקי הנחלים. במרכז הגולן נמצאו 15 אתרים, מרוחקים זה מזה, רק שלושה מהם נמצאו ברמה המרכזית והשאר בעמקי הנחלים. בצפון הגולן נמצאו רק 4 אתרים מתקופה זו, כולם במדרונות הפונים לעמק החולה.

מפה 3. הגולן בתקופת הברונזה הקדומה א'.

 4.2.2  בתקופת הברונזה הקדומה ב'-ג' – השתנתה תפרוסת היישובים (ר' מפה 4). רק 12 מיישובי תקופת הברונזה הקדומה א' המשיכו להתקיים. בדרום הגולן היו בתקופה זו 24 יישובים, במרכז הגולן – 43 יישובים ובצפון הגולן – 41 יישובים. מרבית היישובים היו ככל הנראה כפרים פרוזים שנבנו במישורים ובעמקי הנחלים. תקופת הברונזה הקדומה ב'-ג' היא התקופה היחידה בתולדות הגולן בה הייתה ככל הנראה תרבות אחידה בכל שטח הגולן.

 

מפה 4. הגולן בתקופת הברונזה הקדומה ב'–ג'.

 

4.2.3  המתחמים – בין עשרות האתרים מתקופת הברונזה הקדומה שנתגלו בגולן, בולטים מספר אתרים מסוג שלא היה ידוע עד אז. אתרים אלו כונו בשם "מתחמים". שלושה מהאתרים – מתחם יצחקי (מפת קצרין: 60), אל-ברדוויל (מפת עין-גב: 43) ומתחם לביאה (מפת מעלה גמלא: 94); שוכנים על שלוחות המוקפות משלושה צדדים במצוקים ומדרונות תלולים, ואילו הצד הרביעי, שהגישה אליו קלה, סגור בחומה רחבה, בנויה מאבני גוויל גדולות. בגמלא (מפת מעלה גמלא: 43), שגם היא שוכנת על שלוחה תלולה, נמצאו בחפירות שרידי מבנים מתקופת הברונזה הקדומה. יתכן שגם באתר זה היה "מתחם", אך עד כה לא נמצאו שרידי חומה הסוגרת את השלוחה. שלושה אתרים – מתחם שעבנייה (מפת רגם אל-הירי: 44), מפל עיט (מפת קשת: 4) ומתחם אניעם (מפת קצרין: 81) היו מוקפים בחומות בנויות בשיטה דומה. בשני אתרים – חרבת זוויתן (מפת מעלה גמלא: 2) וא-דורה (מפת קצרין: 41) נחצב חפיר לרוחב השלוחה, חלופה לחומת הגנה.

כל המתחמים הללו נמצאו במרכז הגולן, ממזרח לכינרת, ברום של 220–550 מעל פני הים. בסקרים הראשונים שנערכו באתרים אלו, לא נתגלו שרידי מבנים והם כונו, כאמור לעיל, בשם "מתחמים". ההשערה הראשונה הייתה כי הם נועדו להגנה של שבטי הנוודים ומקנהם בעת מלחמה. בסקרים מאוחרים הובחנו ראשי קירות המעידים על יישוב שהיה במקום. בחפירות שנערכו במתחם לביאה, הגדול שבאתרים אלו, נחשפו בין החומות שרידי מבנים מכל שלבי תקופת הברונזה הקדומה (פז 2003). על סמך ממצא זה מזוהים היום כל המתחמים כערים בצורות. אלא שזיהוי זה מעורר מספר שאלות. הפוטנציאל הכלכלי של מרכז הגולן דל למדי. אדמת האזור טרשית ואינה מתאימה לחקלאות. מקור המחיה העיקרי היה גידול צאן ובקר, שנהנו מהמרעה העשיר. אזור זה לא יכול היה לכלכל ערים, ואכן עד לתקופת בית שני, כשהתפשט גידול הזית, לא היו באזור זה ערים. אם בכל המתחמים הללו היו ערים, לא ברור מה היה הבסיס הכלכלי שלהן. יתר על כן, ארבעה מהאתרים (גמלא, מפל עיט, אניעם ויצחקי) מרוחקים זה מזה 1.5–2 ק"מ בלבד, דבר שמצמצם עוד יותר את אפשרויות הפרנסה שלהם. חשוב גם לציין כי המתחמים הללו שונים, בתכניתם ומיקומם, מערי תקופת הברונזה הקדומה הידועות בארץ. מתחמים כאלו התגלו באזורי שוליים בגליל התחתון ובשומרון, ובכולם נראה כי אין פרופורציה בין החומה הסוגרת את המתחם ובין שרידי היישוב הדלים, אם יש כאלה בכלל.

4.2.4  ייצור כלי חרס – למרגלות החרמון, בייחוד בסביבת עין קיניה, נמצאו עדויות לייצור כלי החרס המאפיינים את התקופה – הקרמיקה המתכתית. כלים אלה היו עשויים מחרס צרוף היטב והיו בשימוש בצפון הארץ ובמרכזה. באתר עין אל-רחמן (מפת דן) נחשפה הצטברות של שברי קנקנים, חלקם מעוטרים בטביעות חותם גליל. השברים נמצאו בחתך, שנוצר עם פריצת דרך. על פני השטח נמצאו אובניים עשויים מבזלת. בסופה של תקופה זו נעזבו כל היישובים שהיו בגולן.


4.3  תקופת הברונזה הביניימית

 ב-30 אתרים נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה הביניימית (ר' מפה 5). ברובם נמצאו חרסים בלבד. צפיפות היישוב בתקופה זו  הייתה נמוכה מאד. בדרום הגולן ובמרכזו נמצאו 12 אתרים, בכל אחד מהם; ובצפון הגולן נמצאו 6 אתרים. כמו בתקופות אחרות, התמלא האזור בנוודים או נוודים למחצה, שניצלו את שפע המרעה. עקבותיהם נמצאו באלפי הדולמנים הפרושים בגולן (ר' להלן, פרק 5).

קברי פיר רבים נמצאו ב-14 אתרים, באזורי הגיר של דרום-מזרח הגולן – 9 אתרים במפת חמת גדר ו-5 אתרים במפת עין-גב. קברים אלה לא נחפרו ולכן התיארוך שלהם אינו ודאי. קברי פיר היו בשימוש נרחב בתקופת הברונזה הביניימית ובראשית תקופת הברונזה התיכונה. את תקופת הברונזה הביניימית מאופיינת במגוון רחב של קברים, בדרך כלל קברי יחיד. מאפיינים אלה משותפים הן לדולמנים והן לקברי הפיר, למרות ששני הסוגים הללו שונים מאד בצורתם ובטכניקת הבנייה שלהם.

 

מפה 5. הגולן בתקופת הברונזה הביניימית.

 

4.4   תקופת הברונזה התיכונה ב'

4.4.1 לפני שנדון בממצאי התקופה יש צורך להבהיר את שמה. בעבר חולקה תקופת הברונזה התיכונה לשתי תת-תקופות: "ברונזה תיכונה א'" ו"ברונזה תיכונה ב'". היות ותקופת הברונזה התיכונה א' הייתה שונה מאד במאפייניה מתקופת הברונזה הקדומה שלפניה ומתקופת הברונזה התיכונה שאחריה, הוחלף שמה ל"תקופת הברונזה הביניימית".

 בעקבות שינוי השם החלה תקופת הברונזה התיכונה בשלב ב', מבלי שהוגדרה תקופה שנקראה ברונזה תיכונה א' (ר' בלוח התקופות באנציקלופדיה לחפירות, שטרן 1992). כדי לתקן מצב זה, הוחלף בשנים האחרונות שמו של השלב הראשון של תקופת הברונזה התיכונה ב' ל-ברונזה תיכונה א' והשם תקופת הברונזה התיכונה ב' נקבע כשם השלב השני של התקופה. שינוי השם הגיוני, אך הוא יכול לגרום לבלבול עם פרסומים קודמים. משום כך אנחנו ממשיכים להשתמש במינוח הקודם.

4.4.2בתקופת הברונזה התיכונה ב' התחדש היישוב בגולן. שרידים מתקופה זו נמצאו ב-138 אתרים (ר' מפה 6). 64 אתרים נמצאו בדרום הגולן, 58 אתרים במרכז הגולן ו-16 אתרים בצפון הגולן. מרבית היישובים מרוכזים בשלושה גושי התיישבות צפופים בעמקי הנחלים. בעמק הירמוך ובנחל מיצר היורד אליו, נמצאו שרידים מתקופה זו ב-22 אתרים. במדרגה שמתחת למבוא חמה נמצא ריכוז של 5 אתרים בשטח של כקמ"ר אחד. באגן נחל סמך נמצאו 25 אתרים ובאגן נחלי הבטיחה נמצאו 37 אתרים מתקופה זו. אתרים נוספים פרושים על הרמות. הממצאים מתקופה זו עדיין לא נחקרו לעומק, אך נראה כי האתרים מייצגים ערים, כפרים ומצודות. תפרושת האתרים בגושים צפופים יכולה אולי להעיד על יחידות מדיניות שונות שהיו בדרום הגולן בתקופה זו.

  

מפה 6. הגולן בתקופת הברונזה התיכונה ב'.

4.5  תקופת הברונזה המאוחרת

4.5.1  בתקופת הברונזה המאוחרת המשיכו היישובים להתקיים בעיקר בעמקי הנחלים, אך מספרם הצטמצם בהרבה. 14 אתרים בלבד נמצאו בדרום הגולן, כולם בעמקי הנחלים עין-גב, סמך וכנף (ר' מפה 7). בתל הדר (מפת מעלה גמלא: 89), על חוף הכינרת, נוסד מרכז שלטוני. האתר הוקף בחומה או בשתיים. בחפירה שנערכה בו נמצאו שתי רצפות נושאות כלים שנצמדו לחומה. בצד צפון-מזרח נחשף חלק ממגדל עגול שהשתמר היטב. היישוב נהרס סמוך לשנת 1500 לפסה"נ (כוכבי תשנ"ו:190). באגן נחל סמך נמצאו ממצאים מהתקופה בארבעה אתרים, אחד מהם בחוף כינר (מפת מעלה גמלא: 73), שעל שפת הכינרת ושלושה אתרים בנקודות השולטות על עמק הנחל. ברמה הדרומית וברמה המרכזית נמצאו אתרים בודדים. במפת הר פרס נמצאו שני אתרים, במפות רגם אל-הירי וקצרין נמצא אתר אחד בכל מפה, במפות נוב וקשת לא נמצאו אתרים מתקופה זו. בצפון הגולן נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת ב-15 אתרים, בחלקם נמצאו רק דולמנים. בין יישובי דרום הגולן וצפונו השתרע במרכז הגולן, שטח ללא יישובים, כמעט. החל מתקופה זאת ניתן לקשור בין מקורות היסטוריים לממצא הארכיאולוגי. יתכן והיישובים בדרום השתייכו לממלכת גשור והיישובים בצפון לממלכת מעכה (ר' להלן, 9.2).

4.5.2  הירידה התלולה במספר היישובים הותירה שטחים נרחבים ללא יישובים. כמו בתקופות אחרות נראה כי שטחים אלה היו בשליטת נוודים או נוודים-למחצה. אלה אמנם לא השאירו שרידי מבנים, אך השאירו את חותמם בשטח. בין גלגל רפאים (רוג'ם אל-הירי) בדרום, לבין עין זיוון בצפון, נמצאו רגמים גדולים המכסים דולמנים. הדולמנים הללו בנויים מאבנים קטנות יחסית, שמסודרות בנדבכים המתכנסים כלפי פנים ויוצרים מעין כיפה ובראשה מונח לוח אבן גדול. בשניים מהרגמים הללו נמצאו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת. הרגמים הללו מוקפים, בדרך כלל, בדולמנים קטנים יותר הבנויים בשיטות הרגילות. נראה כי אלה הם שדות דולמנים שנבנו בתקופת הברונזה המאוחרת ושימשו לקבורה של הנוודים (ר' להלן, 5.1).

4.5.3  הקבר שבמרכז גלגל רפאים בנוי באופן דומה לרגמים שתוארו לעיל. ובחפירות נמצאו בו ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת. אין ספק שהאתר היה בשימוש בתקופה זו ולכן הוא מוצג כאן. אך החוקרים חלוקים בשאלה האם היה זה שימוש משני במבנה קדום או שמא המבנה נבנה בתקופה זו – תקופת הברונזה המאוחרת. למרות שלא נמצא ממצא מתארך השונה מתקופת הברונזה המאוחרת; הוצעו מספר תאריכים להקמתו. מיכאל פרייקמן (בע"פ) הציע לתארך אותו לתקופה הכלקוליתית. מתניה זהר, משה כוכבי ויונתן מזרחי תארכו (להלן) את הקמת הקירות המעגליים לתקופת הברונזה הקדומה. זהר (1992), סבר גם כי היה במרכז המבנה היה מונומנט כלשהו. כוכבי סבר כי גם הרוגם המרכזי נבנה בתקופת הברונזה הקדומה וכי הממצא בו מעיד על שימוש מישני בתקופת הברונזה המאוחרת (Kochavi 1993). מזרחי סבר כי הרוגם נבנה בתקופת הברונזה המאוחרת במרכז המעגלים, שנבנו בתקופת הברונזה הקדומה (Mizrachi 1992). משה הרטל (תשנ"ט) הציע כי המכלול כולו נבנה בתקופת הברונזה המאוחרת. גם תפקידו של המבנה אינו ברור. יהושע יצחקי (1993) הציע כי המכלול שימש כמצפה אסטרונומי. לדעת אבני ומזרחי הוא נועד לחיזוי מועד הגשם הראשון (Aveni and Mizrachi 1998). הרטל (1999) הציע כי האתר שימש כמרכז פולחני לאוכלוסיה פסטורלית.

 

מפה 7. הגולן בתקופת הברונזה המאוחרת.

  

4.6  תקופת הברזל א'

בתקופת הברזל א' גדל מספר האתרים בגולן (ר' מפה 8). בדרום הגולן נמצאו 20 אתרים מתקופה זו, במרכז הגולן נמצאו 24 אתרים ובצפון הגולן – 31 אתרים. רבים מהאתרים נמצאו באזורים שלא יושבו בתקופת הברונזה המאוחרת. רוב האתרים ממוקמים בעמקי הנחלים. סמוך לחוף הכינרת התקיימו שני מרכזים שלטוניים. בתל הדר (מפת מעלה גמלא: 89) חודש היישוב במאה השתים עשרה לפסה"נ. במאה האחת עשרה היישוב התרחב ושימש כמרכז שלטוני מוקף חומות. היו בו מבני איחסון גדולים, שבהם נאספו המיסים מיישובי הסביבה. נראה כי היה זה אחד ממרכזי השלטון של ארץ גשור (ר' להלן, 9.2.1). היישוב ובו בתי המחסנים נהרס במאה האחת עשרה בשריפה עזה (כוכבי תשנ"ו:190–192). בראשית המאה העשירית לפסה"נ נוסדה עיר מבוצרת בתל עין-גב (מפת עין-גב: 68). גוש היישובים הצפוף ביותר היה בנחל סמך. נמצאו בו 6 אתרים, שהיו ככל הנראה כפרים. על הכניסה לנחל, מכיוון הכינרת, הגן יישוב מבוצר בתל דג'ג'יה (מפת  עין-גב: 15), שנמצא בתקופה זו לשיאו. על הרמה היו אתרים בודדים, חלקם שימשו כנראה כמצודות. שרידי מצודות מתקופה זו נמצאו בתל אבו א-זיתון (מפת נוב:24), ברמה הדרומית; ובמצד יונתן (מפת קשת:62), ברמה המרכזית. גם באגן משושים-יהודיה וגם ברמה המרכזית נמצאו אתרים מועטים. נראה כי אזורים אלה היו עדיין בשליטת נוודים או נוודים למחצה והמצודות נועדו, כנראה, לפיקוח ושליטה עליהם. בצפון הגולן נוסדו בתקופה זו אתרים קטנים, ככל הנראה אתרי התנחלות של נוודים, אולי של שבטי מעכה (ר' להלן, 9.2.1). בוואדי בלוע (מפת שמיר) נמצאו שרידי מצודה. יתכן שהיו מצודות גם באתרים אחרים השוכנים על גבעות השולטות על דרכים ובקרבת מקורות מים. האתרים – צורמן (מפת הר שיפון), סומקה (מפת שמיר) ומצפה גולני (מפת דן) – מעלים את האפשרות שגם בהם היו מצודות.

 

מפה 8. הגולן בתקופת הברזל א'.

  

4.7  תקופת הברזל ב'

בתקופת הברזל ב' גדל מספר האתרים. בדרום הגולן עלה מספרם מ-20 ל-29 ובמרכז הגולן גדל מספר האתרים מ-24 ל-39. לעומת זאת בצפון הגולן הייתה ירידה חדה במספר האתרים, מ-31 אתרים בתקופת הברזל א' ל-18 אתרים בתקופת הברזל ב' (ר' מפה 9). יתכן והסיבה לכך היא נטישת יישובים קטנים, האופייניים לראשית תהליך ההתנחלות, והתכנסות למספר יישובים גדולים יותר. בנחל סמך נעזבו כמחצית היישובים מתקופת הברזל א' ובמקומם הוקמו 4 יישובים חדשים, שנבנו על גבעות שולטות ונוחות להגנה. גם תל סורג (מפת עין-גב: 89) בוצר בתקופה זו, כמו גם העיר בתל עין-גב (מפת עין-גב: 68). חרסים מתקופת הברזל ב' נמצאו בנקודות שולטות גם בצוקי כוורות (מפת עין-גב: 111); ברוג'ם פיק (מפת עין-גב: 66); במצד מצוקי און (מפת חמת גדר: 2) ובעיון אם אל-עזם (מפת חמת גדר: 27). ייתכן כי גם שם נבנו מצודות. השינוי בתפרוסת היישוב משקף את השינוי במצב הגיאו-פוליטי. בתקופת הברזל ב' נשלט האזור בידי הארמים והפך לזירת קרבות בין ישראל וארם (ר' להלן, 9.2.2). אך טבעי הוא שהיישובים מוקמו במקומות נוחים להגנה וכן הוקמו מצודות להגן מפני פלישה. במאה התשיעית לפסה"נ התחדש היישוב בתל הדר (מפת מעלה גמלא: 89). מעל חורבות מבני הציבור נבנה רובע מגורים מתוכנן ובו רחובות, מבני עמודים וממגורות. בשלבי היישוב האחרונים, במאה השמינית לפסה"נ, הוא שימש ככפר של דייגים וחקלאים ולא כמרכז מנהלי. היישוב הפך לצפוף יותר והחומה הפנימית בוטלה (ר' לעיל, 4.5.1). בנחל מיצר (מפת חמת גדר), המרוחק יותר מאזור הקרבות, הוקמו מספר יישובים קטנים, חלקם המשיכו יישובים של תקופת הברזל א' וחלקם הוקמו בתקופת הברזל ב'. ברמה המרכזית (מפות רגם אל-הירי וקשת) ובאגן משושים-יהודיה (מפת קצרין) נוסדו יישובים חדשים, ככל הנראה אתרי התנחלות של נוודים. נראה כי תהליך ההתנחלות, שהחל בצפון הגולן כבר בתקופת הברזל א', התפשט בתקופת הברזל ב' גם למרכז הגולן.

 

מפה 9. הגולן בתקופת הברזל ב'.

 

 4.8  תקופת הברזל ג'

מסע תגלת פלאסר השלישי כנגד ישראל, בשנת 732 לפסה"נ, גרם לחורבן היישובים בגולן. כל יישובי הקבע במרכז הגולן ובצפונו נעזבו והשטח זה נותר ריק מיישובי קבע. גם היישובים בדרום הגולן נפגעו ונעזבו (ר' להלן, 9.2.3). שרידים מתקופת הברזל ג' נמצאו בארבעה אתרים בלבד (ר' מפה 10). שלושה מהם נבנו בנקודות שולטות בתחום מפת חמת גדר ואתר אחד נבנה בתחום מפת מעלה גמלא. מרבית שטחו של הגולן נותר ללא יישובי קבע ונראה, שכמו בתקופות אחרות של פער יישובי, השטח נתפס בידי נוודים או נוודים למחצה.

4.9  התקופה הפרסית

הפער היישובי נמשך בצפון הגולן ובמרכזו, גם בתקופה הפרסית. בדרום הגולן החל בתקופה זו תהליך התיישבותי. שרידים מהתקופה הפרסית נמצאו ב-12 אתרים, שמרביתם נמצאו בדרום הגולן (ר' מפה 10). בחפירות בתל עין-גב (מפת עין-גב: 68) נמצאו רק בורות מתקופה זו. בתל סורג (מפת עין-גב: 89) התחדש היישוב ובחפירות נחשפו מבנים וממגורות, אולי היה זה כפר. חרסים מהתקופה הפרסית נמצאו גם במצוקי הכינרת (מפת עין-גב: 111) ובנחל סמך (מפת עין-גב: 30 ו-39). בנחל מיצר (מפת חמת גדר: 39, 56 ו-67), בעמק הירמוך (מפת חמת גדר: 24) וברמה הדרומית (מפת עין-גב: 66, מפת נוב: 14 ו-23). חורבת בטמה (מפת הר פרס: 2) היא האתר הצפוני ביותר שבו נמצאו חרסים מהתקופה הפרסית.

 

מפה 10. הגולן בתקופת הברזל ג' והתקופה הפרסית.

  

4.10  התקופה ההלניסטית

בתקופה ההלניסטית הקדומה שימש הירדן גבול מזרחי של יישובי הקבע. בכל חלקי הגולן לא היו יישובי קבע ונראה כי אוכלסו על-ידי נוודים או נוודים למחצה. התנחלות הנוודים התחילה רק בתקופה ההלניסטית המאוחרת, במחצית השנייה של המאה השנייה לפסה"נ (ר' מפה 11) .

4.10.1   החרמון – ארבעה אתרים מהתקופה ההלניסטית המאוחרת נמצאו במרגלות החרמון – כלומר, אזור הגבעות שמדרום לרכס ההר. בגוש ההררי של החרמון עדיין לא היו יישובי קבע. בהר סנאים (מפת דן) נמצא מתחם פולחני, שכלל מתחמים הצמודים לצוקים. במתחם זה נמצאו מטבעות מהמאות השנייה והראשונה לפסה"נ. נראה כי האתר שימש כמקום פולחן שאליו הגיעו שבטי היטורים (ר' להלן, 12.1) עוד לפני התנחלותם במרגלות החרמון ובצפון הגולן. ליד המתחם התפתח יישוב יטורי וגם בו נמצאו מטבעות מאותה תקופה. בחפירות ובסקר לא נמצאו כלי חרס מהתקופה ההלניסטית. הכלים שפורסמו על-ידי דר (1994: לוחות 1–7) מוגדרים כיום באופן שונה.

4.10.2  צפון הגולן – ב-48 אתרים בצפון הגולן נמצאו שרידים מתקופה זו; זהו מספר כפול מאשר מספר האתרים שהיו באזור זה בתקופת הברזל. בתקופה זו יושב לראשונה, ביישוב צפוף יחסית, החלק הצפוני של הרי הגעש והבקעות. ב-34 אתרים (קרוב ל-3/4 מאתרי צפון הגולן) נפוצה הקראמיקה הגולנית (ר' להלן, 6.1). אתרים אלה שוכנים ברובם על גבעות נמוכות במרגלות החרמון ובאזור הרי הגעש והבקעות. האתרים לא מוקמו ליד מקורות מים ולא נמצאו לידם גם בורות מים, משום שסלעי הבזלת עליהם הוקמו קשים לחציבה. שטחם של האתרים הללו היה קטן, 1–5 דונם. נתגלו בהם שרידי יישובים פרוזים, שבכל אחד מהם שרידים של מספר מבנים. המבנים נבנו אבני גוויל או אבנים מהוקצעות מעט. הקירות נבנו בעובי של אבן אחת. היישובים רוכזו בקבוצות, שבהן המרחק בין אתר למשנהו הגיע ל-200–1000 מ'. בח'רבת זמל (מפת מרום גולן: 13) נחפר אתר כזה ונחשף בו מבנה גדול, שנבנה במחצית השנייה של המאה השנייה לפסה"נ. המבנה נעזב לאחר מספר עשרות שנים (הרטל תשס"ו:12–60). השטח שבו נמצאו האתרים לא היה מיושב לפני כן וברובו גם לא מאוחר יותר. כתוצאה מכך ניתן להבחין באתרים הקטנים, שבמצב אחר היו נעלמים תחת שרידי היישובים המאוחרים. תושבי הכפרירים לא הותירו אחריהם עדויות ברורות לזהותם, אך הזהות בזמן ובמרחב בין הכפרירים והמקורות ההיסטוריים מעידה כי הם היו חלק משבטי היטורים (ר' להלן, 12.1, 13.1)

4.10.3  בחלק המערבי של צפון הגולן נמצאו 13 אתרים מהתקופה ההלניסטית, בהם לא נמצאה קרמיקה גולנית. גם בחורבה השוכנת על גבעה תלולה, ממזרח לבוקעתא (מפת ברכת רם), לא נמצאה קרמיקה גולנית (אלא רק קרמיקה הלניסטית). אתר זה המוקף באתרים עם קראמיקה גולנית, שימש כמצודה, אולי כמאחז שלטוני, בלב התנחלות היטורית. בין שתי קבוצות האתרים – האתרים בעלי הקרמיקה הגולנית ואתרים שאינם כאלה, מפריד קילוח אודם הטרשי (ר' לעיל, 2.2.7), שהיה מכוסה ביער צפוף ונותר לא מיושב עד לתקופה הרומית המאוחרת.

 

4.10.4  מרכז הגולן – האתרים המערביים של צפון הגולן, 12 במספר (האתר ה-13 נמצא במזרח השטח, בלב היישוב היטורי, לעיל), שייכים לקבוצה של 97 אתרים, המשתרעת במרכז הגולן. חלק מהאתרים נבנו על שלוחות או גבעות נמוכות. האתרים הללו מוקפים בקירות רחבים ובתוכם מעט שרידי בנייה. נראה כי שימשו כחוות או מתחמים. תיארוך האתרים בעייתי, היות ובכולם נמצאו חרסים ממספר תקופות, וללא חפירות לא ניתן לתארך את הבנייה לאחת מהן. מרבית החרסים מהתקופה ההלניסטית שנמצאו באתרים הללו, הם מייצור מקומי; באיכות נמוכה וללא כלי יבוא. באתרים אחרים נמצאו חרסים בלבד ואופי היישוב בהם אינו ברור. האתרים פרוסים בשטח, בדגם הדומה ליישובי ההתנחלות של היטורים בצפון הגולן (ר' לעיל, 4.10.2). נראה אפוא שאפשר לייחס גם את האתרים במרכז הגולן להתנחלות נוודים שחיו באזור בתקופה ההלניסטית הקדומה. התרבות החומרית שלהם שונה משל אתרי צפון הגולן ולכן נראה כי הם השתייכו לגורם אתני שונה. המקורות ההיסטוריים לא רומזים לזהותם של התושבים ואנו מכנים אותם בשם סורים (ר' להלן, 13.2).

 

4.10.5  בשלהי התקופה ההלניסטית נכבש האזור על-ידי אלכסנדר ינאי (83–80 לפסה"נ, ר' להלן, 9.3.4). תמונת היישוב ערב הכיבוש החשמונאי, כפי שנחשפה בסקר, מעידה כי התקיים בו יישוב דליל של אתרי התנחלות, שלא יכול היה לעמוד מול עוצמת הצבא החשמונאי. בעקבות הכיבוש יושב האזור בידי היהודים. מעניין אפוא לבדוק מה עלה בגורל היישובים ההלניסטיים שקדמו להם. מניתוח הממצאים באתרים ותולדותיהם בתקופה הרומית, נראה כי בשטח שממזרח לציר המפלים לא הייתה התיישבות יהודית ושם המשיכו לחיות התושבים המקוריים (ר' פירוט במבואות למפות קשת ורגם אל-הירי). ממערב לציר המפלים חל שינוי בתפרוסת היישובים. מחצית מהאתרים נעזבו ולא המשיכו להתקיים בתקופה הרומית הקדומה. ברובם נמצאה רק קראמיקה מקומית, אף אחד מהם לא מוכר מאוחר יותר כיישוב יהודי. נראה אפוא כי באתרים אלה פסק היישוב להתקיים לאחר הכיבוש החשמונאי. במחצית השנייה של האתרים המשיך היישוב ברצף גם בתקופה הרומית. ובחלקם נבנו מאוחר יותר בתי כנסת. ביישובים אלה התיישבו, כנראה, יהודים. על פי יוסף בן מתתיהו (מלח' א 105; קדמ' יג 394) הייתה בגמלא (מפת מעלה גמלא: 43) מצודה שנכבשה על-ידי ינאי. בחפירות באתר לא נמצאו שרידי המצודה, אך נמצאו מאות מטבעות סלווקיים, המעידים על קיום יישוב בתקופה זאת. לעומת זאת כמעט ולא נמצאו חרסים מהתקופה שלפני הכיבוש החשמונאי. נראה כי בגמלא היה עוד אחד מיישובי ההתנחלות ההלניסטיים והגדרתה כמצודה נבעה מביצורה הטבעי.

 

4.10.6  בדרום הגולן –  נמצאו שרידים מהתקופה ההלניסטית ב-43 אתרים. באזור זה התחדש היישוב כבר בתקופה הפרסית (ר' לעיל, 4.9) והתרחב בתקופה ההלניסטית. ב-3 אתרים: כפר אל-מא (מפת נוב: 33), אל-על (מפת נוב: 34) ואפיק (מפת עין-גב: 95) נמצאו ממצאים המעידים על פולחן מזרחי, כמו שהיה נהוג בבשן בתקופה זו. הממצא מאוחר לתקופה ההלניסטית, אך נראה כי יש בו עדות לאוכלוסייה סורית (ר' להלן, 13.2), הקשורה כנראה להתיישבות בעמק הירמוך באותה תקופה. בחפירות בסוסיתה (מפת עין-גב: 81) נמצאו על פני הסלע חרסים משלהי המאה הרביעית וראשית המאה השלישית לפסה"נ. הממצא מעיד על נוכחות באתר, אולי מאחז צבאי תלמי. העיר נוסדה ככל הנראה באמצע המאה השנייה לפני הספירה והפכה לעיר ראשה באזור. ב-8 אתרים בתחום סוסיתה נמצאו שרידי בנייה באבנים עם סיתות שוליים. בנייה מסוג זה נמצאה גם ב-3 אתרים, שבהם לא נמצאו חרסים מהתקופה ההלניסטית. באתר בנקודת גובה 108 מ' (מפת עין-גב: 20), נחפרה מצודה בנויה אבנים עם סיתות שוליים. צ"א מעוז, שחפר במקום, משייך את כל הבנייה באבנים עם סיתות שוליים למצודות שהוקמו בתקופה הסלווקית. כפוליס שלטה סוסיתה גם על דרום הגולן. בתחום שלטונה היו מספר עיירות של יהודים, הידועות כ"עיירות האסורות של תחום סוסיתה" (ר' להלן, 10.1, 11.1, 13.3.1). מעוז (תשמ"ו:83–84) הציע כי העיירות הללו נוסדו לאחר כיבושי ינאי, כלומר בשלהי התקופה ההלניסטית.

  

מפה 11. הגולן בתקופה ההלניסטית.

4.11  התקופה הרומית הקדומה

מהתקופה הרומית הקדומה נמצאו בסקרים 195 אתרים (ר' מפה 12). בתקופה זו היה כל הגולן יחידה מדינית אחת, בשליטת בית הורדוס (ר' להלן, 9.4.2–9.4.9), אך האוכלוסייה הייתה מגוונת: יהודים, יטורים וסורים (ר' להלן, פרק 13).
  

4.11.1  החרמון – בתקופה הרומית הקדומה  היו בחרמון 11 אתרים. בתקופה זו המשיכו להתקיים היישובים היטוריים במרגלות החרמון ולראשונה החל יישוב קבע בגוש ההררי של החרמון. נראה כי בתקופה זו הושלם תהליך ההתנחלות היטורי (ר' להלן, 12.1, 13.1); ולאחר יסוד העיר פניאס, חדר יישוב הקבע גם לשטחים שלא יושבו קודם לכן. וכן נוסד, כנראה, היישוב היטורי סמוך למתחם הפולחני בהר סנאים. על פי הממצא הנומיסמאטי נראה כי הפולחן במתחם הפולחני נמשך עד המאה הראשונה לסה"נ. שלוש מטבעות מתקופה זו הן המאוחרות ביותר שנמצאו במתחם. את מקומו של המתחם הפולחני תפס מתחם חדש, שנבנה לרגלי היישוב היטורי (ר' לעיל, 4.10.1). המתחם מוקף בקיר תוחם ובתוכו נמצאו שני מקדשים שנבנו בהשפעה רומית. נראה כי המקדש הוקם במהלך המאה הראשונה, אולי בימי אגריפס השני.

4.11.2  צפון הגולן – בתקופה הרומית הקדומה היו בצפון הגולן 51 יישובים. ב-17 מהם נמשך היישוב מהתקופה ההלניסטית והשאר נוסדו בתקופה זו, חלקם על אתרים קדומים. אתרי היישוב היו פזורים בכל השטח, פרט לקילוח אודם. ב-38 מאתרי התקופה הרומית הקדומה נמצאה קראמיקה גולנית. ב-13 מתוך אותם אתרים נמשך היישוב מהתקופה ההלניסטית, בעוד אשר כ-20 אתרים מהתקופה ההלניסטית לא יושבו בתקופה הרומית הקדומה. ב-13 אתרים מהתקופה הרומית הקדומה לא נמצאה קראמיקה גולנית, בכמחציתם נמשך היישוב מהתקופה ההלניסטית והאחרים נוסדו בתקופה הרומית הקדומה. נראה כי ההתיישבות היטורית נמשכה ללא הפרעה. האתרים היטוריים נמצאו בעיקר בחלק המזרחי של האזור, אך נמשכה חדירה של היטורים גם לחלל הריק, שהיה במרכז האזור בתקופה ההלניסטית, ויישובים יטוריים בודדים נמצאו גם במערב האזור.

4.11.3  פניאס – בשלהי המאה הראשונה לפסה"נ ייסד פיליפוס, בנו של הורדוס, עיר בבניאס, שנקראה פניאס או קיסריה פיליפי. הייתה זו עיר מעורבת, שהיו בה מקדשים פגאניים אך גם קהילה יהודית. העיר שימשה במשך כל התקופה הרומית הקדומה כבירת נסיכות צפון עבר-הירדן (ר' להלן, 9.4.3). בימי שלטונו של אגריפס השני התרחבה העיר ונוספו לה פרוורים, שחלקם היו גבוהים מהמעיין שסיפק את המים לעיר. כדי להבטיח את אספקת המים לפרוורים אלה נבנתה אמה שהובילה מים מנחל שנמצא ממזרח.

4.11.4  במרכז הגולן – נמצאו 73 אתרים בסך הכל. בשלהי התקופה ההלניסטית נכבש האזור בידי אלכסנדר ינאי ובעקבותיו החלה הגירה של יהודים לאזור (ר' לעיל, 4.10.5). מוטיבים יהודיים  נדירים לפני התקופה הרומית המאוחרת ולכן לא ניתן לזהות ישירות יישובים יהודיים מהתקופה הרומית הקדומה, אך סביר להניח כי אתרים בהם לא נמצאו ממצאים פגאניים ואשר מאוחר יותר היו מוכרים כיהודיים, יושבו על-ידי יהודים כבר בתקופה הרומית הקדומה. בחלק המזרחי של מרכז הגולן נמצאו 32 אתרים, שלא היו מיושבים בתקופות מאוחרות יותר על-ידי יהודים ונראה כי זה היה המצב גם בתקופה הרומית הקדומה. ביישובים אלו המשיכו לחיות הסורים, שהתנחלו שם בתקופה ההלניסטית (ר' להלן, 13.2). בחלק המערבי של האזור נמצאו 27 אתרים, שיש בהם עדויות מאוחרות יותר ליישוב יהודי. החשובה ביישובים אלה היא גמלא, אשר בחפירות שנערכו בה נמצאו בית כנסת, מקווה וכלי אבן האופייניים ליישוב יהודי. עיר זו הייתה היחידה שנלחמה ברומאים במרד הראשון ובעקבותיו נהרסה כליל וננטשה. בקרבת הירדן וצפון הכינרת נמצאת בית צידה, כפר גדול מיושב ביהודים, שקיבל מעמד של עיר בשם יוליאס. אתר זה נמצא מחוץ לתחום הסקר.

 

4.11.5  בדרום הגולן – היו בתקופה הרומית הקדומה 60 אתרים. דרום הגולן שימש כמחוז המנהלי של סוסיתה, אשר שוחררה על-ידי פומפיוס והצטרפה לברית הדקאפוליס (ר' להלן, 9.4.1). בתקופה זו נבנו שתי אמות, שהובילו מים מנחל אל-על אל תוך העיר. העיר הייתה מיושבת בעיקר על-ידי פגאנים, אם כי הייתה בה גם קהילה יהודית. עדויות לפגאנים נמצאו במספר אתרים (ר' להלן, 12.2). בכפר אל-מא (מפת נוב: 33) נמצא פסל של האל הערבי שדרפא, שתוארך (בספק), למאה הראשונה לסה"נ. במקורות ההלכתיים מופיעה רשימה של "העיירות האסורות" בתחום סוסיתה. עיירות אלו היו מיושבות ביהודים, ואף כי נמצאו באזור נוכרי ברובו, הן חויבו בשביעית ומעשרות. מקצת מהעיירות ניתן לזהות על פי שמם ששרד עד היום (ר' להלן, 11.1, 13.3.1). עיירות אחרות זוהו לפי כלי האבן שנמצאו בהם, מעידים כי היו מיושבות על-ידי יהודים.

 

מפה 12. הגולן בתקופה הרומית הקדומה.

 

 

 

 

4.12  התקופה הרומית התיכונה

4.12.1  התקופה הרומית התיכונה המתחילה בשנת 100 לסה"נ, לאחר מות אגריפס השני וביטול נסיכות צפון עבר-הירדן (ר' להלן, 9.4.8). תיארוך האתרים לתקופה זו מבוסס בעיקר על טיפוסי כלים מתוצרת כפר חנניה (ר' להלן, 6.2). בצפון הגולן כמעט לא נמצאו כלים מטיפוסים אלה, לכן כמעט בלתי אפשרי להבחין באתרים השונים, בין התקופה הרומית התיכונה ובין התקופה הרומית המאוחרת. כדי להשלים את הפער במידע, כללנו במפה של התקופה את האתרים בצפון הגולן ובחרמון שהיו מיושבים הן בתקופה הרומית הקדומה והן בתקופה הרומית המאוחרת, בהנחה כי היישוב בהם נמשך ברצף. יתכן כי מקצת מיישובי התקופה הרומית המאוחרת יושבו כבר בתקופה הרומית התיכונה, אך, כאמור, לא ניתן להוכיח זאת. בתקופה זו הייתה עליה קטנה במספר האתרים ומספרם בגולן עלה ל-209 (ר' מפה 13).

4.12.2  החרמון וצפון הגולן – בחרמון נמצאו 10 אתרים מהתקופה הרומית התיכונה. בתקופה זו המשיכו לפעול המקדשים היטוריים, שהוקמו בתקופה הרומית הקדומה. נראה כי הייתה המשכיות ביישובי היטורים בחרמון, אך, כאמור לעיל, המידע על תקופה זו מוגבל. בצפון הגולן גדל מספר האתרים ל-60. העיר פניאס – קיסריה פיליפי, איבדה את מעמדה כבירת הנסיכות של צפון עבר-הירדן – נסיכות שבוטלה וחולקה. אך נראה כי שינוי זה לא השפיע על התפתחותה של העיר. המתחם הפולחני, בקרבת המערה, הורחב ונוספו בו מקדשים וחצרות פתוחות. מסביב למרכז העיר נבנו פרוורים ובהם בתים מרווחים. בתקופה זו התפתחה בפניאס ובחוורית הסמוכה תעשיית כלי חרס, ששווקה בכל מחוז פניאס, כלומר צפון הגולן עד להר פרס בדרום. כלים אלה החליפו את כלי כפר חנניה (ר' להלן, פרק 6). במאה השנייה לסה"נ נסלל כביש מפניאס לדמשק, אשר מסלולו עבר מדרום לנחל סער, דרך יער אודם ובוקעתא. לצידו של כביש זה נבנו מצדים. כאמור לעיל, (4.12.1), אין עדיין כלים להגדרת הקראמיקה של התקופה ולכן לא ברור האם תחילת ההתיישבות בקילוח אודם החלה כבר בתקופה זו, או בתקופה הרומית המאוחרת.

4.12.3  מרכז הגולן – במרכז הגולן היו בתקופה הרומית התיכונה 79 אתרים. בתקופה זו התפתחו בנפרד שתי אוכלוסיות שונות. בחלק המערבי של האזור התבסס היישוב היהודי. כאמור לעיל, גמלא, שנהרסה במרד, לא נושבה מחדש. אדמותיה הוחרמו כנראה ועליהן הוקמו ארבעה יישובים נוכריים. אולם נראה כי הפגיעה ביישוב היהודי בגולן הייתה מצומצמת. רוב האתרים שיושבו על-ידי יהודים בתקופה הרומית הקדומה, המשיכו להתקיים גם בתקופה הרומית התיכונה ונוסדו גם מספר יישובים חדשים (ר' במבואות למפות קצרין ומעלה גמלא). יחד עם זאת, העיר יוליאס – בית צידה ירדה בתקופה זו מחשיבותה ונראה כי חדלה להתקיים. בחלק המזרחי של האזור הושלם תהליך ההתנחלות של שבטי הנוודים, שהחל בתקופה ההלניסטית. בשטח זה הוקמו כפרים קטנים, שחלקם השתייך למחוז פניאס. נראה כי ההתיישבות היטורית לא הגיעה לשטח זה. לאורך שלוחת לויה וברמה המרכזית נסלל כביש רומי נוסף. לאורכו נבנו מצודות והוצבו אבני מיל.

4.12.4  דרום הגולן – בדרום הגולן היו בתקופה הרומית התיכונה  58 אתרים. סוסיתה המשיכה להיות העיר המרכזית. מספר היישובים גדל, בעיקר בעמקי הנחלים; בעוד שבחלק הדרומי של הרמה מספר היישובים  היה מצומצם. גורלן של העיירות היהודיות בתחום סוסיתה (ר' להלן, 13.3.1), בתקופה זו, אינו ברור. מעוז (תשמ"ו: 82–83) סבר כי היהודים נטשו אותן בזמן המרד, ומכאן נובע כי הן לא היו מאוכלסות ביהודים בתקופה הרומית התיכונה, אך רק אחד מהאתרים שזוהו כיהודיים – ואדי א-ספירה תחתון (מפת עין-גב: 4) לא המשיך להתקיים בתקופה הרומית התיכונה. באתרים האחרים: נוב (מפת נוב: 23), עין עינוש, כפר חרוב (מפת עין-גב: 25 ו-113) ועיון (מפת חמת גדר: 60) נמשך היישוב בתקופה זו ונראה כי האוכלוסייה בהם הייתה יהודית.

  

מפה 13. הגולן בתקופה הרומית התיכונה.

 

4.13  התקופה הרומית המאוחרת

בתקופה הרומית המאוחרת היו בגולן 307 אתרים (ר' מפה 14), יותר מאשר בכל תקופה אחרת בגולן.

1.31.4  החרמון וצפון הגולן – בתקופה הרומית המאוחרת פרח היישוב בצפון הגולן. מספר היישובים גדל ל-70, בצפון הגולן ו-19 בחרמון. מרבית היישובים היו מאוכלסים ביטורים, ורק בשוליים המערביים המשיכו להתקיים יישובים שבהם לא נמצאה קראמיקה גולנית (וקרוב לוודאי שלא היו מאוכלסים ביטורים).

4.13.2  בתקופה הרומית המאוחרת הגיעה העיר פניאס לשיא התפשטותה. שטחה היה כ-750 דונם והשתרע על מרבית שטחה של רמת הבניאס. אמת המים עברה בתקופה זו שיפוצים, שאפשרו את המשך השימוש בה לאחר שנסתמה בסחף. העיר הייתה עשירה ומבוססת. נוסף למקדשים היו בה רחוב עמודים, בנייני ציבור ומבני מגורים מרווחים. מסביב לעיר, במרחק של שעה–שעתיים הליכה, היו חוות וגם ווילות מפוארות, שבעליהן נהנו הן מהשקט של החיים מחוץ לעיר והן מתענוגותיה של העיר הגדולה.

4.13.3  בתקופה זו, או אולי כבר בתקופה הרומית התיכונה (ר' לעיל, 4.12.2), החל יישוב קילוח אודם, שלא היה מיושב קודם לכן. ההתיישבות החלה בחלק הצפוני של הקילוח, ככל הנראה בעקבות סלילת הכביש מפניאס לדמשק. סמוך לכביש הוקם היישוב היחיד באזור – ח'רבת רעבנה (מפת דן), שאולי התפתח מאחד המצדים ששמרו על הכביש (ר' לעיל, 4.12.2). יישוב זה הוא גדול ביחס ליישובים בני תקופתו ושטחו כששים דונם. המגבלות העיקריות של קילוח אודם, שמנעו, כנראה, את יישובו קודם לכן, היו מחסור בקרקע ובמים. התאמת השטח להתיישבות הצריכה השקעה גדולה בבירוא היער, סיקול ובניית טרסות לפילוס השדות. מבצע זה היה למעלה מכוחם של איכרים זעירים. נראה כי הכשרת הקרקע נעשתה בארגון ובמימון מרכזיים. מעידה על כך העובדה, שהטרסות החקלאיות גדולות, ככל שניתן בתנאי השטח, ואינן מחולקות, כפי שניתן לצפות בחלקות של איכרים זעירים. יתכן אפוא כי ברעבנה הייתה אחוזה גדולה, שכל אדמותיה היו בבעלות אחת. בכדי להתגבר על המחסור במים נחפרו באתר בורות מים רבים, כמה מהם גדולים במיוחד.

4.13.4  מרכז הגולן – התקופה הרומית המאוחרת הייתה תקופת פריחה גם במרכז הגולן. 136 אתרים בסך הכל. היישובים היהודיים, שראשיתם לאחר כיבוש האזור בידי ינאי, התפתחו והתבססו. האזור היה חקלאי, אך היו בו כפרים קטנים יחסית. נראה כי הגורם המגביל לגודל הכפרים היו המעיינות הקטנים שלא סיפקו די מים ליישובים גדולים יותר. בהתפתחות האזור ניכרת יציבות אך הייתה גם דינאמיקה יישובית. מחד נוסדו אתרים חדשים, אך מאידך נעזבו מספר יישובים וותיקים. התושבים התפרנסו בעיקר מגידול זיתים וייצור שמן זית. החלק המזרחי של האזור, שבו לא גודלו זיתים, התפתח לאט יותר. היו בו כפרים קטנים וחוות. כל היישובים באזור זה היו כפריים ולא היו בו מרכזים עירוניים. הכביש הרומי, שנסלל בתקופה הרומית התיכונה, המשיך לשמש גם בתקופה הרומית המאוחרת ולצידו היו מצדים ששמרו על בטחון התנועה.

 

4.13.5  דרום הגולן – גם בדרום הגולן גדל מספר האתרים והגיע ל-82. סוסיתה המשיכה להיות העיר המרכזית של דרום הגולן וכמו פניאס בצפון, פרחה בתקופה זו. בתקופה הרומית המאוחרת המשיך דגם ההתיישבות מהתקופה הרומית התיכונה, אך, כמו במרכז הגולן, היו שינויים דינאמיים בתפרוסת היישוב. חלק מהאתרים נעזבו ואתרים חדשים הוקמו בתקופה זו. במאה השלישית לסה"נ פקד את האימפריה הרומית משבר כלכלי (ר' להלן, 9.5.2). אך נראה כי פגיעתו באזור זה הייתה שולית, היות שמרבית היישובים המשיכו בקיומם גם בתקופה הביזנטית ומספר היישובים שניטשו שווה כמעט למספר היישובים שנוסדו. ייתכן והיישובים החדשים הוקמו לאחר ההתאוששות מהמשבר. למרות זאת, נראה כי המשבר החליש את היישובים ויתכן שבעקבותיו נטשו היהודים באזור זה את עיירותיהם. מכל מקום, בתקופה הביזנטית כבר אין עדות ליישוב יהודי בעיירות שבתחום סוסיתה. באתרים שברמה הדרומית, כחורבת עיון (מפת חמת גדר: 60), אל-על (מפת נוב: 34) וח'ספין (מפת רגם אל-הירי: 147), נמצאו כתובות המעידות על מגורי וטרנים מהצבא הרומי. באתרים אפיק (מפת עין-גב: 95), א-צפריה (מפת רגם אל-הירי: 146) ואל-על (מפת נוב: 34) נמצאו ממצאים המעידים על פולחן פגאני. הממצא באל-על שונה במידה רבה מזה שבאתרים השכנים –  אפיק בדרום וח'ספין (מפת רגם אל-הירי: 147) בצפון. באתר לא נמצאו סמלים וכתובות ושיעידו על נוכחות של יהודים או נוצרים. הממצאים מעידים, כנראה, על יישוב פגאני. בחמת-גדר המשיך לפעול המרחץ הגדול וסביבו התפתחה עיירה שסיפקה שירותים למבקרים הרבים.

 

מפה 14. הגולן בתקופה הרומית המאוחרת.

  

4.14  התקופה הביזנטית

 בתקופה הביזנטית ירד מספר האתרים ל-229 (ר' מפה 15). החלשות היישוב בגולן לא הייתה אחידה. בחרמון נמצאו מתקופה זו 6 אתרים בלבד ובצפון הגולן 40 אתרים. לעומת זאת במרכז הגולן נמצאו 104 אתרים. היה שוני גדול בין מערב האזור למזרחו (ר' להלן 4.14.2) בדרום הגולן נשמרה יציבות ונמצאו בו 79 ישובים (ר' להלן 4.14.3). 

4.14.1  החרמון וצפון הגולן – בתקופה הביזנטית הורע מצב הביטחון בצפון הגולן ובחרמון. היישוב בחרמון פסק כמעט לחלוטין. המקדשים חדלו לתפקד והיישובים נעזבו או הצטמצמו. הממצא מתקופה זו דל מאד. ייתכן והיישובים המשיכו לשמש לחקלאות עונתית. גם פניאס סבלה בתקופה זו. בעוד שעד המאה החמישית המשיכה פניאס לשמש כעיר המרכזית של האזור. במרכז העיר נבנתה בזיליקה גדולה, ככל הנראה כנסייה. לדעת מעוז המשיכו המקדשים לפעול לצידה. בחפירות שנערכו בעיר, נמצאו עדות לשריפה עזה שכילתה רחוב חנויות במרכז העיר. נראה כי שריפה זאת מסמלת את סופה של העיר. במקביל נעזבו גם פרוורי המגורים ואמת המים יצאה מכלל שימוש. מדרום לנחל סער נבנתה לראשונה חומה שהגנה על חלק מהעיר, אך במרבית שטח האתר לא נמצאו שרידים מהתקופה הביזנטית המאוחרת. גם הווילות שמסביב לפניאס נעזבו. באל-נקרה, מעל למפל סער, נבנתה מצודה. פניאס אומנם נזכרת על-ידי נוסעים בתקופה הביזנטית, אך לא כעיר אלא כמקור הירדן. בתקופה זו פסק גם ייצור כלי החרס בבניאס ובחוורית. גם היישוב הכפרי נפגע בתקופה זו. המידע מהסקר אינו חד מספיק בכדי לקבוע את תאריך השינוי, אך מספר היישובים ירד מ-69 ל-40. הירידה חדה במיוחד באתרים היטוריים. אולם יחד עם הירידה הגדולה ניתן לראות כי במאה השישית הוקמו באזור זה מספר אתרים – קוניטרה, באב אל-הוא, רעבנה וזעורה, שבהם התיישבו הע'סנים (ר' להלן, 13.4). נראה כי הפגיעה בביטחון אינה קשורה בע'סנים. אלה חדרו לאזור כשכבר היה פגוע, כפי שנמצא בחפירות שנערכו בבאב אל-הווא.

 

4.14.2  מרכז הגולן – התקופה הביזנטית הייתה תקופת השיא של היישוב היהודי (ר' להלן, 12.3), בחלקו המערבי של מרכז הגולן. הכפרים היו אמידים ובנויים היטב. במרבית הכפרים נבנו בתי כנסת מפוארים, המעידים גם הם על המצב הכלכלי הטוב. נראה כי מקור עושרם של יהודי הגולן היה ממכירת שמן שהופק מהזיתים הרבים שגודלו באזור. ביישובים בהם לא נמצאו בתי בד לא נמצאו גם בתי כנסת. ניתן לשער כי יש קשר בין הממצאים, כלומר ליישובים שלא ייצרו שמן לא היו די משאבים להקמת מבני ציבור מפוארים. בחלקו המזרחי של מרכז הגולן נמצאו באחדים מהאתרים צלבים ומצבות קבורה המעידים כי היו מיושבים בידי נוצרים (ר' להלן, 12.4.2). בניגוד לפריחה היישובית בתחום היישוב היהודי, בחלק המזרחי של מרכז הגולן הייתה ירידה חדה במספר האתרים. הממצא בסקר אינו מספיק לקביעת מועד ההתדרדרות ביישוב, אך נראה כי התערערות מצב הביטחון בצפון הגולן (ר' לעיל, 4.14.1) השפיעה גם על אזור זה. מכל מקום, בראשית התקופה האיסלמית הקדומה לא נותרו בו יישובי קבע ויש לשער שתהליך זה החל עוד בשלהי התקופה הביזנטית. לאזור שיישובו נחלש, חדר במאה החמישית גורם אתני חדש. בתחום יחידת הנוף של הרי הגעש והבקעות (ר' לעיל,  2.2.8), נבנו כפרים גדולים ומבוססים. בבוטמיה, רפיד ועשה (מפת הר פרס: 2, 5 ו-8) וצורמן (מפת הר שיפון) נמצאו כפרים בנויים בבנייה חורנית באיכות גבוהה, מאבנים מהוקצעות ואבני גזית (ר' להלן, פרק 8). מקצת הבתים מעוטרים בתבליטים ותחריטים. בכפרים אלה מרובים עיטורי הצלבים ונמצאו גם כתובות ביוונית. הבנייה ועיטור המבנים דומים לבנייה בבשן ובחורן באותה תקופה. נראה כי אתרים אלה יושבו על-ידי הע'סנים – ערבים שהתנצרו והתיישבו בבשן ומרכזם היה בג'ביה, סמוך לגבול המזרחי של הגולן (ר' להלן, 12.4.4, 13.4).

 

4.14.3  דרום הגולן – סוסיתה (מפת עין-גב: 81) המשיכה להיות העיר הראשה והתחום המנהלי שלה כלל את כל דרום הגולן. אמות המים, שנבנו בתקופה הרומית, המשיכו לתפקד גם בתקופה הביזנטית. הנצרות התפשטה בעיקר בקרבת סוסיתה, ובעיר עצמה היו לפחות שמונה כנסייות. בכורסי (מפת עין-גב: 14) הוקם מנזר ובו כנסייה, בית בד, בית מרחץ ועוד. בבני יהודה, אפיק, וכפר חרוב (מפת עין-גב: 61, 95 ו-113) היו כנראה כנסייות; כפי שמעידים הצלבים, עמודי הסורג והכתובות (ר' בתיאור האתרים). הממצא בכפר חרוב מעיד כי יישוב זה, שעל פי המקורות היה עיירה יהודית בתחום סוסיתה, הפך ליישוב נוצרי. צלבים עיטרו גם מערות קבורה. אחת מהן נחפרה בבני יהודה והשנייה נמצאה בבית הקברות מדרום לאפיק (מפת  עין-גב: 100).

בחלק המזרחי של האזור נמצאו שרידי מנזר בדוויר א-לוז, בעמק הרוקאד (מפת נוב: 39), ושרידי כנסיה בכפר אל-מא (מפת נוב: 33). בח'ספין (מפת רגם אל-הירי: 147) נמצאו שלוש כנסיות. בשתיים מהן, הבנויות כבזיליקה, נערכה חפירה חלקית. רצפת פסיפס של כנסייה נמצאה גם באתר הסמוך מאד לח'ספין (צפון-מזרח) (141). לא ידוע מה אופיו של אתר זה. ייתכן שמדובר בשכונה של ח'ספין או במנזר. בח'ספין נמצאו גם שרידי בתים הבנויים בסגנון החורני (ר' להלן, פרק 8). אתר זה עשיר במיוחד בפריטים ארכיטקטוניים מעוטרים. הדמיון בין ממצא זה לממצאים שנמצאו באתרים בחלק המזרחי של מרכז הגולן (ר' לעיל, 4.14.2), שזוהו כיישובים ע'סניים, מעיד על היותו היישוב הע'סני המערבי ביותר. ליד ח'ספין נמצאו בתי קברות ובהם מצבות רבות עם כתובות ביוונית, ככל הנראה של נוצרים. בשאר האתרים, כולל באל-על (מפת נוב: 34), שבה שרדו פריטים אדריכליים ואומנותיים רבים, לא נמצאו עדויות לזהות האתנית או הדתית של תושביהם. מחד אין שם עדויות ליישובים נוצריים ומאידך אין בהם מוטיבים יהודיים. הממצא בתא השטח הזה שונה במידה רבה מאשר באזורים הסמוכים לו מצפון וממערב. על פי ממצאי הסקרים נראה כי במרבית השטח הכפרי כמעט ולא התיישבו נוצרים. לפיכך ניתן רק לשער מי היו התושבים בכפרים הללו באותה תקופה. אין להוציא מכלל אפשרות שהמשיכו לחיות בהם צאצאי התושבים מהתקופה הרומית, יהודים ואולי גם פגאנים. יתכן אפוא כי היישוב היהודי בחלק זה של תחום סוסיתה האריך ימים יותר ממה שסברו עד כה, אך כאמור אין לכך שום הוכחה. באפיק (מפת  עין-גב: 95) נמצאו פריטים אדריכליים המעידים על בית כנסת שהיה במקום. נמצאו משקופים מעוטרים בתבליטי מנורות וכן עמוד שעליו חקוקה מנורה והכתובת "אנא יהודה חזנא" (ר' בתיאור האתר). בבית הקברות שממערב לאפיק (מפת עין-גב: 100), שבו נמצאה מערה שכניסתה מעוטרת בצלב, נמצאה גם מערה אחרת שבחזיתה חרוטה מנורה. זו העדות היחידה לשימוש של יהודים ונוצרים בבית קברות אחד. אפיק הוא האתר היחיד בדרום הגולן שבו נמצאו עדויות לבית כנסת, אך הוא אינו נכלל ברשימת העיירות היהודיות שבתחום סוסיתה (ר' להלן, 13.3.1). היישוב במקום החל בתקופה הרומית התיכונה והגיע לשיאו בתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה ולתקופות אלו יש לייחס את היישוב היהודי ואת בית הכנסת.

 

 

 

מפה 15. הגולן בתקופה הביזנטית.

 

 

4.15  התקופה האסלאמית הקדומה

4.15.1 בתקופה האסלאמית הקדומה ירד מאד מספר היישובים (ר' מפה 16). מרבית האתרים בני התקופה מרוכזים בדרום הגולן – 18 אתרים בתקופה האומיית ורק 8 אתרים בתקופה העבאסית (ר' מפה 16).

האוכלוסייה בסוסיתה (מפת עין-גב: 81) הייתה ברובה נוצרית ובעיר היו כנסיות רבות. נראה כי מעמדה ירד והיא נזכרת רק פעם אחת במקורות האסלאמיים, בשם סוסיה. אמות המים לעיר יצאו כנראה מכלל שימוש במהלך התקופה, וצינורות האבן שלהם שימשו לחיבור בין אמת ברניקי לבית ירח (י' אלכסנדר, בע"פ). ללא אמות מים לא יכלה עיר להתקיים במקום. יתכן והיא ננטשה עוד לפני הרעש של 749 שגרם להרס רב בעיר ולאחריו היא לא נושבה שנית.

במוצא של נחל סמך המשיך להתקיים המנזר של כורסי (מפת עין-גב: 14). גם מנזר זה נהרס ברעש של שנת 749. במקורות האסלאמיים נזכר מנזר לרגלי עקבת פיק (ראו להלן, 9.7.8). אך עד כה לא נמצאו שרידיו.

4.15.2  במקומה של סוסיתה עלתה חשיבותה של אפיק (מפת עין-גב: 95), שהפכה ליישוב הראשי בדרום הגולן, בתקופות האומיית והעבאסית. מעוז הציע כי המשקוף המעוטר במנורה בתוך מעגל מעיד על בית כנסת שהיה באתר בתקופה האומיית. באפיק נמצאו מצבות רבות עם כתובות בערבית קופית. כתובות אלה מתוארכות לתקופה האומיית והעבאסית. מצבות דומות נמצאו גם בבני יהודה (מפת עין-גב: 61) השכנה. 

4.15.3  אפיק ממוקמת בשולי הדרך הראשית בין החורן לעכו, דרב אל-חורנה, שנסללה על-ידי עבד אל-מלך. שתי אבני מיל, שהוצבו בסמוך לאתר, נמצאו בשימוש משני בבתי הכפר פיק. הדרך החליפה את הכביש הרומי, שנסלל במאה השנייה ושימש, כנראה, עד סוף התקופה הביזנטית. הדרך עברה לאורך הרמה הדרומית וירדה במעלה שנסלל בקצה הדרומי שלה ונקרא עקבת פיק.

4.15.4  בחמת-גדר המשיך לפעול המרחץ הגדול. ליד עין-גרב (המעיין שמשמש היום לרחצה), נבנו רחבות מרוצפות, ומבנה מרוצף בפסיפס. אלה שימשו כנראה את הרוחצים במעיין החם. ברעש של 749 נהרס המרחץ הגדול, אולם המתקנים הסמוכים לעין-גרב הורחבו ומילאו את מקומו, אם כי בפחות פאר.

4.15.5 בתקופה האסלאמית הקדומה הייתה טבריה בירת ג'ונד אורדון. העיר פרחה והגיע לשיאה. דרום הגולן ומרכזו קרובים לטבריה וניתן היה לצפות כי השפעת הפריחה של העיר תשפיע גם עליהם. בדרום הגולן נמצאו אתרים במספר ניכר, אם כי נמוך מאשר בתקופה הביזנטית – הממצא באתרים אלה הוא דל מאד.

4.15.6  הירידה במספר היישובים במרכז הגולן הייתה חדה הרבה יותר ושרידים מתקופה זו נמצאו ב-10 אתרים מהתקופה האומיית ו-5 בלבד מהתקופה העבאסית. רובם היו יישובים יהודיים, שהמשיכו כנראה להתקיים גם בתקופה זו. בחפירות באום אל-קנטיר (מפת מעלה גמלא: 103) ובקצרין (מפת קצרין: 41) נמצאו עדויות לשימוש בבתי הכנסת בתקופה האומיית. בדיר עזיז (מפת מעלה גמלא: 77), נמצאו בבית הכנסת ממצאים גם מהתקופה העבאסית. בסקרים נמצאו חרסים מהתקופה האומיית בחרבת חוח (מפת מעלה גמלא: 51). באחמדיה (מפת קצרין: 30) ובחרבת כנף (אך לא בחפירות של בית הכנסת) (מפת מעלה גמלא: 67) נמצאו חרסים מהתקופות האומיית והעבאסית. באל-ביר (מפת מעלה גמלא: 15), עסליה ויהודיה (מפת קצרין: 75 ו-116) נמצאו חרסים מהתקופה העבאסית. בחלק המזרחי של מרכז הגולן, שלא היה מיושב על-ידי יהודים, לא נמצאו אתרים מתקופה זו.

4.15.7  זה גם היה המצב בצפון הגולן. יתכן שהיישוב באזור זה, שנחלש בשלהי התקופה הביזנטית, נתפס ברובו על-ידי שבטי נוודים. לכן נראה כי הירידה ביישוב אינה תוצאה של הכיבוש האיסלאמי. למרגלות החרמון נמצאו שלושה אתרים מתקופה זו. בבניאס, שירדה מאד בתקופה הביזנטית, נמצאו חרסים בודדים מהתקופה האומיית. העיר התאוששה בתקופה העבאסית והמשיכה להתקיים גם בתקופות שאחריה. שלושה אתרים נוספים נמצאו בקרבת הדרך מגשר בנות יעקב לקוניטרה.

 

  

4.16  התקופה הצלבנית והאיובית

4.16.1 באופן כללי ניתן לומר כי בסקרים לא נמצאו בגולן שרידים מהתקופה הצלבנית (ר' מפה 17). לכן נראה כי לא היו בו יישובי קבע. נתון זה מתאים למקורות ההיסטוריים המתארים את הגולן כאזור חיץ בין המוסלמים לצלבנים. יחד עם זאת, מחקר מפורט יותר של הקרמיקה מימי הביניים – קרמיקה שהוגדרה בדרך כלל בסקר, כממלוכית – ניתן אולי לאתר יישובים קטנים שהיו באזור ולא אותרו בסקרים.

 4.16.2  היישוב היחיד באזור מתקופה זו הוא בניאס, בקצה הצפון-מערבי של הגולן. היישוב במקום התחדש בתקופה העבאסית ובתקופה הפאטימית הייתה בו עיר שהגנה על הדרך שעברה מצפון ארץ-ישראל לדמשק. העיר הוקפה בחומות ומגדלים ובתוכה הייתה מצודה מבוצרת. ברוב התקופה הצלבנית נשארה בניאס בשליטה איסלאמית, אך בשתי תקופות קצרות היא נמסרה לידי הצלבנים (ר' להלן, 9.8). במאה השלוש עשרה נבנתה מעל לבניאס מצודת נמרוד. בניגוד למה שהיה מקובל בספרות המחקרית עד לפני זמן לא רב, המצודה לא נבנתה בידי הצלבנים, אלא על-ידי האיובים, בכדי להגן על דמשק מפני הצלבנים (ר' להלן, 9.9). באותה תקופה נבנה ח'אן אל-עקבה בראש עקבת פיק, המעלה בדרך שנסללה על-ידי עבד אל-מלך.

 

מפה 17. הגולן בתקופה הצלבנית והאיובית.

  

4.17  התקופה הממלוכית

 לאחר תקופת פער ארוכה ביישובי הקבע התחדשה ההתיישבות בתקופה הממלוכית. 191 אתרים מתקופה זו נמצאו בגולן, 64 מהם בצפון הגולן, 89 אתרים במרכז הגולן ו-38 אתרים בדרום הגולן (ר' מפה 18).

4.17.1  המרכז השלטוני של הגולן בתקופה הממלוכית היה בצפונו – העיר בניאס ומצודת נמרוד. בשני האתרים הללו חוזקו הביצורים ונבנו מבנים חדשים. מצודת נמרוד נמסרה על-ידי הסולטן ביברס, כאחוזה פרטית לביליכ – הממלוכ האישי שלו ובן בריתו (ר' להלן, 9.10.3). יתכן והגולן כולו היה שייך לאחוזתו של ביליכ.

4.17.2  הכיבוש הממלוכי הביא לתקופה של שלטון יציב ובעקבותיו חל שינוי חד ביישוב הגולן. לאחר תקופה ארוכה ללא יישובי קבע או עם יישוב מועט ודל, הוקמו בגולן עשרות יישובים חדשים. שרידים מהתקופה הממלוכית נמצאו בכל הגולן. רובם היו כפרים וחווות. חרסים מהתקופה הממלוכית נמצאו גם במכלאות בקר במרכז הגולן ובצפונו והם מעידים, כנראה, שנעשה בהן שימוש בתקופה זו.

4.17.3  רוב היישובים הממלוכים נבנו על גבי חורבות של אתרים קדומים והמתיישבים החדשים השתמשו באבניהם לבנייה משנית. הבתים שנבנו בארכיטקטורה החורנית בתקופות הרומית והביזנטית, השתמרו טוב יחסית, שכן גגות האבן שמרו עליהם מהתמוטטות. נראה כי הממלוכים מצאו מבנים ששרדו לגובה רב יחסית ושיפצו אותם בצורה דומה לבניה המקורית, תוך שימוש משני בפריטים שהיו מונחים בחורבות.

4.17.4  את חלק מאתרי התקופה הממלוכית מייחדת הצטברות עבה של אדמת תל. זוהי תופעה שלא נמצאה באתרים קדומים או מאוחרים יותר. בא-צלבה (מפת מעלה גמלא: 11) נמצאו הריסות של בית לבנים שמשרידיו נוצרה אדמת תל. יתכן אפוא שאדמת התל היא תוצאה של התפוררות בתים בנויים מלבני בוץ.

בשל הזמינות הגבוהה של אבני בזלת בגולן, נבנו הבתים בדרך כלל מאבנים מסוג זה כמעט בכל התקופות; פרט לאזור הבטיחה, שם גם הכפרים בני זמננו נבנו מלבני בוץ. בתים מלבני בוץ, ללא טיפול מתאים, אינם יכולים להישמר בתנאי מזג האוויר של הגולן. לכן נראה כי גם מהתקופה הממלוכית לא שרדו בתים שנבנו מלבני בוץ. ניתן להניח כי המתיישבים באתרים הממלוכיים הביאו עמם מסורת בנייה בלבני בוץ וכשנהרסו הבתים הצטברה אדמת התל. במקרים רבים כיסתה הצטברות אדמת התל את השרידים הקדומים באתרים, ואלה נמצאו רק בשולי האתרים או בתעלות הגנה שנחפרו על-ידי הסורים.

4.17.5  נוסף לעיר המבוצרת בבניאס ומצודת נמרוד, נמצאו ביצורים באתרים נוספים. ליד נבי חזורי (מפת דן). נמצא מחנה מוקף בחומות (דר 269:1994–284). שמריה גוטמן, שגילה אותו לראשונה, הבחין כי הוא נמצא במדרון אחורי שלא נצפה ממצודת נמרוד, אך יש ממנו תצפית למבצר והוא גם שולט על הדרך אליו. בשל נתונים אלו כינה גוטמן את האתר "מחנה המצור". לא ברור האם המחנה אכן נבנה בכדי לצור על מצודת נמרוד, ואין לכך רמז במקורות. גוטמן דיווח גם על שרידי ביצורים בחורבת ח'וורית (מפת דן), השולטת על נחל סער ועין קיניה. שרידים אלה נהרסו ולא ניתן לראותם. נראה כי שני האתרים היוו חלק מקו ביצורים שאליו שייך גם מגדל קטן שנמצא ביניהם. נראה כי קו הביצורים הגן על הדרך מארץ-ישראל לדמשק. אך אין מקורות המעידים עליו ולכן לא ברור על-ידי מי נבנה ומאיזו סיבה. בע'דיר א-נחס (מפת קצרין: 34) – אתר הבנוי מעל מפל האירוסים, נמצאה גבעה המוקפת נחלים משלושה צדדים ומוגנת בחומות בנויות אבני גוויל ואבנים מהוקצעות. נראה כי האתר שימש כמחנה לכוח שיטור ולא נועד להגן על הממלכה מפלישת חוץ.

 

4.17.6 בתקופה הממלוכית פותחה רשת של דרכי דואר, לאורכם ח'אנים ותחנות ריענון. בדרום הגולן המשיכה לשמש דרב אל-חורנה שנסללה כבר על-ידי עבד אל-מלך בתקופה האומיית (ר' לעיל, 4.15.3). לצידה נבנה ח'אן בחנות אורחה (ח'אן אל-ג'וחדר; מפת רגם אל-הירי: 19), סמוך לגבול המזרחי של הגולן. כמו כן נמשך השימוש בח'אן אל-עקבה (מפת חמת גדר: 70), בראש עקבת פיק – המעלה שבו נמצאה הדרך לעמק הירדן. כביש חדש נסלל בתקופה זו, מדמשק לצפת דרך קוניטרה. הכביש חצה את הירדן על גשר, שנבנה לראשונה בקטע זה ונקרא גשר בנות יעקב (מפת ראש פינה: 109). סמוך לגשר נבנה חָ'אן בַּנָאת יַעְקוּבּ (מפת ראש פינה: 112).

4.17.7  הפריחה היישובית של התקופה הממלוכית לא האריכה ימים. בסוף התקופה ניטשו כל יישובי הקבע והאזור חזר לשליטה של בדווים. ללא חפירות לא ניתן לתארך את סוף ההתיישבות, אך סביר להניח כי התערערות השלטון המרכזי גרמה להתערערות הביטחון ולנטישת היישובים.

 

מפה 18. הגולן בתקופה הממלוכית.

 

4.18  התקופה העות'מאנית

הממצא מהתקופה העות'מאנית דל ביותר. רוב החרסים שהוגדרו בסקרים כעות'מאניים, הם מסוף התקופה. את התפרוסת היישובית בתקופה זו אפשר לשחזר על סמך מקורות כתובים ובהם נדון בפרק על הרקע ההיסטורי (ר' להלן, 9.11 ומפות 23 ו-24).

 נראה כי בדרום הגולן היו יישובי קבע של פלאחים. בעוד שבמרכז הגולן ובצפונו חיו שבטים של בדווים ותורכמנים (שבטי נוודים ממוצא תורכי). אלה הקימו כפרים ארעיים קטנים, ששומכר כינה אותם "כפרי חורף". כפרים אלה נבנו בדרך כלל על גבי חורבות שהבדווים השתמשו באבניהן לבניית מבנים, אשר שימשו לאיחסון מספוא ותבואות וכן להגנה מפני סופות קשות בחורף. הבדווים העדיפו לגור בדרך כלל באוהלים, ואם היו מתרחקים מהכפרים הללו, היו נוטשים אותם ובונים אחרים במקומם. ואכן שומכר מתאר מספר לא קטן של כפרי חורף הרוסים. למרגלות החרמון התיישבו דרוזים במג'דל שמס ועין קיניה. רק במאה תשע עשרה נוסד כפר דרוזי בבוקעתא. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החלה התנחלות של הבדווים והתורכמנים. בשנות השמונים של המאה התשע עשרה הביאו התורכים צ'רקסים שהתיישבו בבקעת קוניטרה ולאורך רכס בשנית. הצ'רקסים הקימו כפרים שהיו בנויים טוב יותר מהמקובל בגולן. בהיותם לוחמים מנוסים דיכאו את הבדווים והביאו לביטחון לאזור, דבר שגרם להתחזקות תהליך ההתנחלות, שנמשך גם לתוך המאה העשרים.

 

 

5.  הדולמנים

הדולמנים הם האלמנטים הקדומים, הנפוצים ביותר בגולן. עיקר תפוצתם של הדולמנים היא במרכז רמת הגולן, בין נוב בדרום לנחל גילבון, בצפון; ובין בקעת הבטיחה, במערב – לרכס בשנית (ר' מפה 19), במזרח. בשטח זה נמצאו אלפי דולמנים, המרוכזים בקבוצות ופרוסים על פני רכסים טרשיים. הדולמנים נמצאו בסמוך לסלעים המתאימים לבנייתם. נראה כי לדולמנים אין זיקה לאתרי יישוב או למקורות מים. דולמנים במספר קטן  נמצאו גם מדרום ומצפון לתחום זה.

הדולמנים הם מבנים מגאליתיים, ששימשו לקבורה. הבנייה כולה נעשתה באבני גוויל. הם כוללים תא קבורה, בנוי מאבנים גדולות ומקורים בלוחות אבן גדולים, שמשקלם מספר טונות. דולמנים רבים מוקפים בקירות נמוכים, אחד או יותר, ומכוסים ברוגם.

 

מפה 19. הדולמנים בגולן.

 

 

הדולמנים של הגולן חולקו על ידי ק' אפשטיין (Epstine 1985) לשישה טיפוסים:
1.  טריליטון – זהו הדולמן הקטן ביותר (ר' איור 1). קיימים שני תת-טיפוס:
א. מבנה בנוי על פני השטח, הבנוי משני לוחות אבן זקופים ומקורה בלוח אבן גדול. תא הקבורהפתוח משני הצדדים. לעיתים יש ריצוף אבן גס. אורך התא כשני מ' ורחבו כמטר. תא הקבורה נמוך ובדרך כלל גובהו כמטר (ר' איור 2). לתא הקבורה צורת שולחן וזה מקור השם דולמן, שפירושו, בברטונית, שולחן אבן. תא הקבורה אינו מכוסה ברוגם.
 
  

איור 1. דולמן מטיפוס 1 – תוכניות וחתכים (Epstein 1985: Fig. 1).

איור 2. דולמן מטיפוס 1א ליד עמרת אל-פריג'.

 
ב. דומה ל-1א', אך עם הארכת הקירות באבנים זקופות, שאינן מכוסות בגג. תא הקבורה מוקף לעיתים בערימת אבנים או בגדר אבן (ר' איור 3).
הטריליטונים נפוצים בין גמלא לגבעת בזק וגם בבאב אל-הוא שמצפון לנחל גמלא.
 
 
 

איור 3. דולמן מטיפוס 1ב מדרום לתל בזוך.

2.  דולמן עם תא קבורה כמעט מלבני, שרוחבו המירבי במרכז. בנוי משני קירות אורך מקבילים, הבנויים, כל אחד, משניים או יותר לוחות אבן זקופים וקיר רוחב הבנוי מלוח אבן אחד. אחד מןהצדדים הצרים של תא הקבורה פתוח ושימש לכניסה. רוחב תא הקבורה 0.80–1 מ'. אורכו משתנה ויכול להגיע ל-10 מ'. תא הקבורה בנוי בחלקו מתחת לפני השטח ומכוסה, כולו או חלקו, ברוגם (ר' איור 4). זה טיפוס הדולמנים הנפוץ ביותר בגולן. קיימים שלושה טיפוסי משנה:
 
 

איור 4. דולמן מטיפוס 2 – תוכניות וחתכים (Epstein 1985: Fig. 1).

 א. תא הקבורה מכוסה באבן  גג אחת המונחת אופקית ומכסה את רוב התא. אבן הגג מונחת על אבן קטנה יותר מעל הכניסה.

איור 5. מסיל ג'דען – דולמן מטיפוס 2א מחפירות קליר אפשטיין.

ב. סידרה של אבני גג בגודל דומה, המונחות אופקית אחת בצד חברתה, או מונחות אחת מעל שכנתה וצמודות אחת לשנייה. תא הקבורה בנוי מעט מתחת לפני השטח והוא מכוסה, כולו או חלקו ברוגם (ר' איורים 5–10).
 
 

איור 6. מרכז הגולן – דולמן מטיפוס 2ב.

איור 7. רסם חרבוש – דולמן מטיפוס 2ב בנוי על קיר בית כלקוליתי, מחפירות קליר אפשטיין.

איור 8. יער יהודיה - דולמן מטיפוס 2ב, מבט למזרח.

איור 9. נחל אל-על עליון – תא קבורה של דולמן מטיפוס 2ב.

ג. דומה לטיפוס הקודם אך במידות גדולות יותר: ארבעה עד עשרה לוחות אבן בכל קיר אורך. גג כמו בטיפוס 2ב', עם מספר משתנה של אבנים בהתאם לאורך התא. אבני הגג מונחות לעיתים על נדבך ביניים, שממוקם על לוחות הקירות (ר' איורים 11–15).
 

איור 10. דיר סרס –פתח דולמן מטיפוס 2ג ואבן גג לאחר הסרת אבני הרוגם שכיסו אותה, מבט לדרום-מערב. חפירת קליר אפשטיין.

איור 11. יער יהודיה - הקצה המזרחי של תא הקבורה של דולמן מטיפוס 2ג. מחפירות קליר אפשטיין.

איור 12. דיר סרס – תא הקבורה בדולמן מטיפוס 2ג. מחפירות קליר אפשטיין.

 

איור 13. אבו פולה – החלק הסגור והריצוף של תא קבורה מטיפוס 2ג. מחפירות קליר אפשטיין.

איור 14. דיר סרס - מבט מהפתח למערב על תא קבורה בלי אבן הגג של דולמן מטיפוס 2ג. מחפירות קליר אפשטיין.

איור 15. יער יהודיה' – ריצוף תא הקבורה בדולמן מטיפוס 2ג. מחפירות קליר אפשטיין.

3. תא קבורה מלבני, בנוי בחלקו מתחת לפני השטח. כל קיר אורך בנוי מלוח אבן אחד או שניים ולוח דומה סוגר את אחד הצדדים הצרים. הכניסה בצד הצר השני, מוצרת על-ידי שתי אבני מזוזה, שניצבות בזווית ישרה לקירות האורך ומצרות את המעבר. אבן גג גדולה נשענת ונתמכת על אבני ביניים בולטות, ומונחת על אבן גג דומה מעל לכניסה. תא הקבורה מוקף ברוגם נמוך שבנוי משני קירות טבעתיים – פנימי וחיצוני – ומילוי אבנים ביניהם (ר' איורים 16–20).
דולמנים  מטיפוס זה אינם נפוצים. כמה מהם נמצאו ליד רסם אל-כבש ואחד בנקודת גובה 488 מ', סמוך לרסם חרבוש.
 
איור 16. דולמן מטיפוס 3 – תוכנית וחתך (Epstein 1985: Fig. 1).
 
 
איור 17. תא קבורה מלבני של דולמן מטיפוס 3.
 
 
 
 
איור 19. רסם אל-כבש – דולמן מטיפוס 3.
 
איור 20. יער יהודיה – דולמן מטיפוס 3, מבט על הכניסה במזרח. מחפירות קליר אפשטיין.
 
 
4. תא קבורה כמעט מלבני. קירות אורך וגג כמו בטיפוס 2, אך כל אחד משני הצדדים הצרים סגור בלוח אבן זקוף. פינות תא הקבורה מעוגלות.התא מוקף ברוגם. הכניסה לתא נמצאת מחוץ לרוגם ועוברת דרך פרוזדור צר הבנוי מתחת לרוגם. הפרוזדור נפתח אל אחד מקירות האורך, סמוך לפינה הצפון-מזרחית (ר' איורים 21–30).
דולמנים מטיפוס זה נמצאו בדיר סרס ויער יהודיה.
 
  
 
איור 21. דולמן מטיפוס 4 – תוכנית וחתך (Epstein 1985: Fig. 1).
 
איור 22. דיר סרס – הרוגם של דולמן מטיפוס 4.
 
איור 23. יער יהודיה – מטיפוס 4, מבט לדרום-מזרח.
 
איור 24. דיר סרס – אבני הגג של הפרוזדור ואבני הגג של דולמן מטיפוס 4, מבט לדרום. מחפירות קליר אפשטיין.
 
איור 25. דיר סרס – מבט מהכניסה לפרוזדור אל הקיר הדרומי של דולמן מטיפוס 4. מחפירות קליר אפשטיין.
 
איור 26. דיר סרס - פנים הדולמן עם פיזור עצמות וכלים, מבט למזרח. מחפירות קליר אפשטיין.
 
איור 27. יער יהודיה – ריצוף תא הקבורה בדולמן מטיפוס 4. משמאל, פרוזדור הכניסה. מחפירות קליר אפשטיין.
 
איור 28. יער יהודיה – דולמן מטיפוס 4, מבט לדרום-מערב.
 
איור 29. עליקה – תא קבורה בדולמן מטיפוס 4 עם כלים, מחפירות קלר אפשטין.
 
איור 30. דיר סרס – קבוצת כלים ורומח בתא הקבורה של דולמן מטיפוס 4. מחפירות קליר אפשטיין.
 
 
5.  תא קבורה מלבני עד סגלגל, רחב במרכז, בנוי בחלקו מתחת לפני השטח (ר' איור 31). קיימים שני טיפוסי משנה:
 
איור 31. דולמן מטיפוס 5 – תוכניות וחתכים (Epstein 1885: Fig. 1).
 
א.  תא הקבורה סגור בצד אחד על-ידי קיר אפסידיאלי, בנוי משלושה עד חמישה נדבכים של אבנים בגודל בינוני. קירות האורך בנויים בצורה דומה, כשכל נדבך בולט מעט פנימה. התא מקורה באבן-גג אחת המונחת מעל אבן קטנה יותר מעל לכניסה. הכניסה חסומה על-ידי רוגם (ר' איורים 32, 33).
 
איור 32. אל-ארבעין – דולמן מטיפוס 5א, מבט לדרום-מערב. מחפירות קליר אפשטיין.
 
איור 33. מרכז הגולן – תא הקבורה של דולמן מטיפוס 5א.
 
ב. תא קבורה שקירות האורך שלו בנויים משניים או שלושה לוחות אבן זקופים ואחד הצדדים הצרים סגור בלוח דומה. הכניסה לתא, בצד הצר השני, היא נמוכה ונתחמת על-ידי שתי מזוזות פנימיות. התא מקורה בשלוש או ארבע אבני גג בגודל בינוני המונחות זו לצד זו. אבן הגג מעל הכניסה נמוכה במידה ניכרת.  תא הקבורה מכוסה על-ידי רוגם תלול בנוי היטב (ר' איורים 34, 35).
דולמנים מטיפוס זה נמצאו ביער יהודיה ואל-ארבעין.
 
איור 34. מרכז הגולן – תא הקבורה של דולמן מטיפוס 5ב.
 
איור 35. מרכז הגולן – תא הקבורה של דולמן מטיפוס 5ב.
 
6. הדולמנים מטיפוס זה הם הגדולים ביותר בגולן. הם כוללים תא קבורה כמעט מלבני, רחב יותר במרכז; ארבעה עד שישה לוחות אבן זקופים בכל קיר אורך, מעליהם נדבכים נוספים הבולטים כלפי פנים. לוח אבן זקוף סוגר את אחד הקצוות. שלוש עד חמש אבני גג אופקיות, מונחות אחת על השנייה ומתרוממות בנדבכים מדורגים, משני הצדדים הצרים, למרכז התא. בראש הנדבכים המדורגים מונחת אבן ראשה. מעל הכניסה ומעל הצד הסגור מונחות אבני הגג הנמוכות ביותר ישירות על אבני הקירות. קיים שימוש מסויים בטיח בין המשיקים (ר' איורים 36–44).דולמנים מטיפוס זה נמצאו רק בשלוחה שבין נחל בתרה לנחל יהודיה. כאשר התגלו לראשונה, על ידי חוליית הסקר של ק' אפשטיין, הם נראו לחברי החוליה כטנקים סורים ובעקבות כך נקראו 'דולמנים טנקים'.
 
איור 36. דולמן מטיפוס 6 – "דולמן טנק" – תוכנית וחתך (Epstein 1985: Fig. 1).
 
איור 37. דולמן טנק.
 
איור 38. דולמן טנק.
 
איור 39. דולמן טנק.
 
איור 40. דולמן טנק.
 
איור 41. דולמן טנק.
 
איור 42. דולמן טנק מהקבוצה המזרחית.
 
איור 43. דולמן טנק – פנים תא הקבורה. מחפירות קליר אפשטיין.
 
איור 44. דולמן טנק – פנים תא הקבורה. מחפירות קליר אפשטיין.
 
 
7. דולמנים דומים לטיפוס 2, אך יש להם תוספת של מסדרון צר המוביל לתא הקבורה. אורך המסדרון משתנה ויכול להשתוות לאורכו של התא עצמו. צורתו הכללית של התא היא דמוית בקבוק או אגס. תא הקבורה תחום בשני קירות היקפיים. הקיר הפנימי ניגש לפתח המסדרון (ר' איורים 45, 46). דולמנים מטיפוס 7 נפוצים במרכז רמת הגולן. אחד מהם, שנמצא בקרבת גלגל רפאים, נחפר לאחרונה על ידי מיכאל פרייקמן, שהגדיר את טיפוס 7.  

  

איור 45. דולמן מטיפוס 7. מחפירות מיכאל פרייקמן – תוכנית וחתך.

איור 46. דולמן מטיפוס 7. מחפירות מיכאל פרייקמן.

 הדולמנים נבנו במקומות ובתנאים שונים. תנאי ראשון לבנייתם היא מציאת אבן מתאימה. הדולמנים בגולן עשויים ברובם מאבני בזלת; וכך גם הדולמנים הפרוסים ברמת כורזים שממערב לירדן. המסלע המועדף היה בזלת דלווה, שמתבלה לגושי אבן גדולים, המתאימים לבניית הדולמנים. ואולם נמצאו דולמנים גם על בזלת הכיסוי, בזלת מויסה ובזלת עין זיוון. במקומות שגושי האבן לא היו גדולים דיים, נבנו קירות תאי הקבורה מאבנים בגודל בינוני, שהונחו במספר נדבכים. בניגוד לרושם המקובל, לפיו דולמנים בנויים תמיד מבזלת – התמונה שונה לחלוטין. בצפון הגולן, ממזרח לשמיר, נמצאו דולמנים עשויים אבני גיר; אחד מהם כולל שני תאי קבורה צמודים (ר' איור 47). נראה שבוניהם העדיפו את הגיר, למרות שהדולמנים נמצאים בקרבת אבני בזלת מתאימות לבנייתם. דולמנים מגיר נמצאו גם בגליל העליון המזרחי. בעבר-הירדן נמצאו אלפי דולמנים, רובם בנויים מאבני גיר ואבני חול. רק בצפון ירדן, באזור המכונה "המדבר השחור" (שהוא הקצה הדרומי של בזלות החורן), נמצאו דולמנים הבנויים מבזלת. מרבית הדולמנים נבנו במדרונות; גורם שהקל על הנחת אבן הגג, על-ידי הורדתה במדרון ומנע את הצורך להרים את האבן מעל לאבני הקירות. רבים מהדולמנים חפורים בחלקם באדמה. היו לכך שני יתרונות: א. הבנייה בתוך הבור העניקה יציבות לאבני הקירות ומנעה את קריסתם, בעת הנחת אבני הגג.

ב. הטמנת חלק מתא הקבורה מתחת לפני השטח הקלה גם היא על הנחת אבני הגג. לכך סייע גם הרוגם שהקיף את תא הקבורה.

 

איור 47. ודי אבו ג'ג' - דולמן כפול בנוי אבני גיר – תוכנית וחתך (הרטל תשמ"ט: ציור 6).

5.1   תיארוך הדולמנים

הדולמנים אינם יחודיים לגולן ולעבר-הירדן. הם נפוצים בארצות רבות, מצרפת ואנגליה ועד ליפן. נראה כי השימוש בהם מתפרס על פני אלפי שנים. ככל הנראה השימוש בדולמנים התפתח באופן ספונטני במקומות ובזמנים שונים, מבלי שניתן להבחין בהשפעה ישירה מארץ לארץ. הדולמנים ניצבים חשופים על פני השטח. רובם נשדדו בימי קדם ולא נמצא בהם ממצא. בהעדר ממצא מתארך הוצעו תאריכים שונים, מהתקופות הפרהיסטוריות, הקדם קראמיות ועד לתקופת הברונזה הביניימית (להצעות השונות ר' הרטל תשמ"ז:56–57, וינצקי תשנ"א:167). שטקליס היה הראשון שהצליח לתארך דולמנים בארץ-ישראל על פי הממצא שהיה בהם. התיארוך נעשה בחפירות בדולמנים בנויים אבן חול, ממזרח לגשר דמיה; שנמצאו בהם כלים מתקופת הברונזה הקדומה א' (Stekelis 1965).

קלר אפשטיין חפרה בשלושים וארבעה דולמנים שנמצאו בתשעה אתרים בגולן: יער יהודיה, ואדי בתרה, דיר סרס, גבעת בזק, כיפת נשרים, צנובר, רסם חרבוש, קצרין ורסם אל-כבש (Epstein 1985). ברסם חרבוש נחפר דולמן שנבנה על חורבות בית כלקוליתי ונעשה שימוש בקיר הבית כאחד מקירותיו של הדולמן (ר' איור 7). בסקר נמצאו עוד מספר דולמנים שנבנו מעל להריסות בתים כלקוליתיים באתרים אחרים. ממצא זה מעיד כי הדולמנים מאוחרים לתקופה הכלקוליתית.

הדולמנים רוצפו באבני גוויל בגודל בינוני, שהונחו על תשתית של אדמה ואבנים מעל לסלע האם. על ריצוף זה הונחו הנקברים ומנחות הקבורה, ששרידיהם נמצאו פזורים, כתוצאה מהפרעות הטבע והאדם. מעל לריצוף הצטבר שפך של אדמה ואבנים, בעובי של כחצי מ'. עיקר הממצא על הריצוף היה מתקופת הברונזה הביניימית (ר' איור 1:48–5). נוסף לכלי החרס נמצאו גם חפצי מתכת נפוצים – כלי נשק (ר' איור 6:48), סיכות וטבעות מנחושת. כמו כן נמצאו, הן בשפך והן על הרצפה, כלי צור. ליד כפת נשרים (קובעת קרעה) חפרה אפשטיין בשני דולמנים, בהם נמצאו כלים גם מתקופת הברונזה התיכונה 2א' ו-2ב' (ר' איור 9:48–12) וגם מתקופת הברונזה המאוחרת. כלי נשק מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו על-ידי מוטי אביעם בדולמן סמוך (ר' איור 13:48). הממצא הקדום ביותר בדולמנים מתוארך לתקופת הברונזה הביניימית ולכן הציעה אפשטיין כי הדולמנים נבנו בתקופה זו, וכי בכמה מהם השתמשו גם בתקופות מאוחרות יותר. ממצאים שנמצאו בסקר בשני דולמנים שנחתכו, מתוארכים לתקופת הברונזה הביניימית (ר' איור 7:48, 8). תיארוך דומה הציע גם דן בהט (תשל"ג), שחפר במספר דולמנים בשמיר. תקופה זו מאופיינת בהשקעה רבה בבניית קברים, רובם קברי יחיד ובגיוון הרב בסוגי הקברים. הדולמנים משתלבים אפוא היטב בתמונה הכללית של התקופה. בסקר צפון הגולן נסקרו שדות דולמנים בעלי ארגון מסויים. במרכז השדה היו דולמנים גדולים, סביבם היו מסודרים דולמנים קטנים יותר. בשניים מהדולמנים הגדולים נמצאו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת (הרטל תשמ"ט:119–121).

 

איור 48. ממצאים מדולמנים: תקופת הברונזה הביניימית: 1, 2 קומקום ואמפוריסקוסים, 3 סיר בישול, 4 קנקנים, 5 קובעות, 6 ראשי חניתות מברונזה, 7, 8 קנקנים שנמצאו בדולמנים שנחתכו; תקופת הברונזה התיכונה 2א: 9 קערות מזוות; תקופת הברונזה התיכונה 2ב: 10 קערות, 11 פכיות, 12 קנקנים; תקופת הברונזה המאוחרת: 13: 1 ראש חנית מברונזה, 2 גרזן קרב מברונזה, 3 משקולת פלך מעצם.

בצומת אביטל נמצא דולמן גדול יחסית, אשר תא הקבורה שלו בנוי מאבנים בגודל בינוני, המסודרים במספר נדבכים. כל אחד מהנדבכים בולט מעט פנימה וכולם יחד יוצרים קמרון מזוייף. תא הקבורה מקורה בלוח אבן גדול ומוקף ברוגם, שתחום באחד עד שלושה קירות היקפיים בנויים היטב. מספר דולמנים מטיפוס זה נמצאו בין צומת אביטל, בצפון (ר' איור 49), ובין גלגל רפאים, בדרום. גם תא הקבורה בגלגל רפאים שייך לטיפוס זה. על הרוגם של הדולמן בצומת אביטל, נמצאו חרסים הדומים לכלים מתקופת הברונזה המאוחרת שנמצאו בחפירות של אפשטיין בדולמנים בכיפת נשרים (ר' לעיל). תא הקבורה בגלגל רפאים נשדד בימי קדם, אך בפרוזדור המוביל אליו נמצאו תכשיטים מתקופת הברונזה המאוחרת. חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו גם בדולמן ביער מסעדה. אין אפוא ספק כי השימוש בדולמנים נמשך גם בתקופת הברונזה המאוחרת. אך ללא חפירות לא ניתן לקבוע אם כולם היו בשימוש מישני (כמו בכיפת נשרים) או שחלקם נבנו בתקופה זו.

 

איור 49. צומת אביטל – דולמן, תוכנית וחתך (הרטל תשמ"ט: ציור 1).

 

בסקר הוברר כי בתקופת הברונזה המאוחרת כמעט ולא היו יישובי קבע והשטח היה בשליטת נוודים או נוודים למחצה. יתכן שהם שהשתמשו בדולמנים לקבורה (ר' לעיל, 4.5).

ליפז וינצקי (תשנ"א), שחקר את זמנם של הדולמנים בגליל ובגולן, יצא מנקודת הנחה כי הדולמנים נבנו על-ידי תושבי קבע ליד יישוביהם. הוא מצא שיש חפיפה בין תפרוסת האתרים מתקופת הברונזה הקדומה ב'-ג' לבין תפרוסת הדולמנים, ולכן הציע לתארך את הדולמנים לתקופה זו. לחיזוק טענתו הביא את הדולמנים שנחפרו על-ידי שטקליס (ר' לעיל) ליד גשר דמיה ונבנו בתקופת הברונזה הקדומה א'. נוסף לכך, באזור התפוצה של הדולמנים לא נמצאו אתרים מתקופת הברונזה הביניימית ואילו בדרום הגולן, שם נמצאו אתרים מתקופה זו, הקבורה הייתה בקברי פיר. התיארוך של וינצקי התקבל במידה רבה במחקר, אך נראה כי הוא מבוסס על נתונים מוטעים. הנחת היסוד בתיארוך של וינצקי היא, כאמור, שהדולמנים נבנו על-ידי תושבי היישובים השכנים. ואולם הדולמנים פזורים בשטח נרחב, דבר שחייב הובלת הנפטרים למרחק רב. סביר יותר כי בית קברות אשר שייך ליישוב יהיה קרוב ככל האפשר ובנוי בצפיפות, על מנת להקל על הקבורה. דוגמה יפה הוא בית הקברות, מתקופת הברונזה הקדומה א', שנמצא לרגלי מתחם לביאה. בבית הקברות נחשפו קברי ציסט דמויי דולמנים, אך קטנים בהרבה וצמודים אחד לשני. בתי קברות מפוזרים מתאימים לנוודים, שבלאו הכי אינם יושבים במקום אחד. אם אכן נבנו הדולמנים על-ידי נוודים, אין כל משמעות לקרבתם לאתרים, אלא אם כן ניתן להוכיח כי תאריכם זהה לתאריך האתרים.

באשר לטענתו של וינצקי על תיארוכם של הדולמנים – הממצא הקדום ביותר, שנמצא בדולמנים שנחפרו על-ידי אפשטיין, הוא מתקופת הברונזה הביניימית. בדולמנים, ששימשו לקבורה משנית בתקופות מאוחרות יותר, נמצאו גם חרסים מתקופת הברונזה הביניימית. לעומת זאת, אף חרס מתקופת הברונזה הקדומה לא נמצא בדולמנים. האופי החברתי של הקבורה – קבורה המונית בתקופת הברונזה הקדומה, שונה לחלוטין. אין אפוא סיבה לתארך את הדולמנים לתקופת הברונזה הקדומה רק בשל קרבתם לאתרי התקופה. יישובי תקופת הברונזה הקדומה ב-ג פרוסים בכל שטח הגולן וכך גם הדולמנים, אך חסרה החוליה שתקשר בין שתי התופעות. ראוי גם לציין כי בסקרים התגלו מספר אתרים בהם נמצאו דולמנים שנבנו על שרידי בתים מתקופת הברונזה הקדומה. בתקופת הברונזה הקדומה א' היה במרכז הגולן ובצפונו יישוב דליל מאד (ר' לעיל, 4.2.1). נראה כי בתקופה זו הייתה מרבית האוכלוסייה בגולן נוודית או נוודית למחצה. אין להוציא מכלל חשבון שמקצת הדולמנים נבנו כבר בתקופה זו, כמו בדמיה; אך עד כה לא נמצאו עדויות לכך.

5.2  הדולמנים במקורות היהודיים ובמסורת העממית

הדולמנים אינם מוזכרים במפורש במקרא, אך יתכן שהסיפורים על שבטי הרפאים הענקים, ועל עוג מלך הבשן, מקורם בהתרשמות בני ישראל מהדולמנים הגדולים. קרוב לוודאי שבני ישראל הכירו את הדולמנים, היות וכבר היו עתיקים מאד, אך לא ידעו מה מקורם. רק טבעי הוא שייחסו אותם לענקים, שכן הדולמנים בנויים מאבני ענק, שנראה כי אדם רגיל אינו יכול להרימם. הדולמנים נזכרים במשנה ובתלמוד. בדיון על עבודה זרה, נזכרת עבודה למרקוליוס, כנראה מרקורי. התלמוד מתאר: "ואלו הן אבני בית קוליס? אחת מכאן אחת מכאן ואחת על גביהן" (בבלי, עבודה זרה נ' ע"א; בבא מציעא כ"ה ע"ב). זהו ממש תיאור של טריליטון. פעולת הפולחן לא  הייתה הקרבת קורבנות, אלא זריקת אבנים על אבני המרקוליוס: "הזורק אבן למרקוליוס – זו עבודתה" (משנה, סנהדרין ז' ו'). לפנינו אפוא פולחן שבמרכזו דולמן מוקף בערימת אבנים – הרוגם. לפי התלמוד היה פולחן מרקוליוס נהוג עד ימי המלך החשמונאי ינאי (בבלי, עבודה זרה נ' ע"א). הפסקת הפולחן למרקוליוס קשורה אולי במסע הכיבוש של ינאי בעבר-הירדן ובגולן ודחיקת רגלי הנוכרים משם (ר' להלן, 9.3.4). גם לאחר שהוחזר רוב השטח הזה לידי הנוכרים, עם כיבוש הארץ על-ידי פומפיוס (ר' להלן, 9.4.1); לא חודש כנראה הפולחן. זו גם התקופה שבה החל, כנראה, הרס הדולמנים. ושימוש באבני הרוגם – "וחיפו בהן דרכים וסיטראות" (מסכת עבודה זרה, שם). אנו לומדים זאת מדיונו של התלמוד בשאלה האם מותר לבני ישראל להשתמש גם הם באבני בית מרקוליוס, כלומר הדולמנים. אצל הערבים שרדו שתי מסורות על מקור הדולמנים. בגולן ובצפון עבר-הירדן הם נקראים "קובור בני ישראיל", כלומר, קבריהם של בני ישראל הקדמונים. לעומת זאת בדרום עבר-הירדן, בעמון ובמואב, הם נקראים "בית אל-ע'ול" והאמונה  הייתה כי שימשו כמשכן לשדים.

6.  הקראמיקה בתקופות הרומית והביזנטית

כלי החרס שהיו בשימוש בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית הם רבים ומגוונים. רבים מהם נמצאו בכל שטחי הסקר, אך לארבע משפחות כליםיש משמעות בשחזור ההיסטוריה של הגולן (הרטל תשס"ו: 263–273). 

6.1   הקרמיקה הגולנית

 הכלים הבולטים במכלולים מאתרי צפון הגולן, למן התקופה ההלניסטית ועד סוף התקופה הביזנטית, הם פיטסים גדולים. מאפיינים אותם פתח צר יחסית; צוואר נמוך; גוף דמוי שק, עשוי ביד; שתי ידיות אוזן גדולות ובסיס מחודד. הם עשויים מחומר גס, עשיר בחסמים וצרוף היטב. הפיטסים הגולניים היו נפוצים בצפון הגולן ובמזרחו עד להר פרס. אך הם נדירים למדי במרכז הגולן ובדרומו.

6.2  כלי כפר חנניה

בכפר חנניה יוצרו כלי חרס באיכות גבוהה ובכמויות גדולות. נפוצים ביותר הם כלי הבישול – סירים וקערות בישול. הייצור בכפר חנניה החל במאה הראשונה לפסה"נ ונמשך עד המחצית הראשונה של המאה החמישית לסה"נ. כלים זהים יוצרו גם בגולן ובסקרים נמצאו עדויות למספר מרכזי ייצור (Adan-Bayewitz 1993, 2003). כלי כפר חנניה מהווים מרכיב רב משקל בממצא, בסקרים ובחפירות באתרים שבגליל, במרכז הגולן ובדרומו; והם מהווים כשליש מהממצא כולו. בצפון הגולן הם נדירים יותר. אמנם כלים מהטיפוסים הקדומים של כלי כפר חנניה נמצאו באתרים רבים בצפון הגולן, אם כי בכמויות קטנות יחסית. אך כלים מטיפוסים שייצורם החל במאה השנייה לסה"נ, כמעט ולא נמצאו בצפון הגולן.

6.3  כלי בניאס

באתר הבניאס נמצא מרכז לייצור כלי חרס. הכלים היו עשויים מחומר מקומי, רך עד קשה למחצה, בצבע אדום בהיר עד צהוב-אדמדם, עם חסמים קטנים. מחומר זה יוצרו בעיקר קערות בגדלים שונים ונרות, ובכמות קטנה יותר גם סירי בישול, פכיות, אגנים וקנקנים. כלי בניאס נמצאו בכמויות גדולות בחפירות שנערכו בבניאס עצמה וגם בכמויות קטנות יותר בחרמון, בצפון הגולן ובצפון עמק החולה – אזור שבניאס היה המרכז היישובי שלו. כלי בניאס הופיעו לראשונה, לפי החפירות שנערכו בעיר, באמצע המאה השנייה לפסה"נ, בתקופת הפריחה של העיר. ייצורם התעצם בתקופת הפריחה של המקדשים – במאות השלישית והרביעית לסה"נ. בבתי היוצר יוצרו כלים שנועדו במיוחד לשימוש במקדשים המקומיים – בעיקר קערות זעירות, שנמצאו בכמויות גדולות במקדש ונעדרות כמעט לחלוטין מהממצא בשאר המקומות. קערות אלו שימשו, לדעת א' ברלין, כנרות פתוחים (Berlin 1999). השימוש בכלי בניאס פסק באמצע המאה החמישית לסה"נ.

6.4  כלי חוורית 

מרכז נוסף לייצור כלי חרס נמצא בחרבת אל-חוורית, למרגלות החרמון, מעל לכפר הדרוזי עין קיניה ומצפון לנחל סער. בחרבת אל-חוורית יוצרו כלי בישול – סירי בישול, קערות בישול ומכסים; פכים (רבים מהם בעלי שפה צבוטה), קערות עמוקות דמויות פעמון, אגנים ופיטסים גולניים. מרבית הכלים הם השלמה לייצור של הכלים בבניאס. כמה מהם, ובייחוד הקערות דמויות הפעמון, יוצרו כנראה במיוחד לשימוש במקדש ולא נמצאו כמעט באתרים אחרים. ייצור כלי חוורית החל בראשית המאה השלישית לסה"נ ונמשך עד אמצע המאה החמישית לסה"נ (Hartal, Hudson and Berlin 2008).

6.5  סיכום

מחקר הקרמיקה מאתרי צפון הגולן בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית מראה כי לאורך מרבית התקופה יש שוני ניכר בין הכלים שהיו בשימוש בצפון הגולן לבין הכלים שהיו נפוצים במרכז הגולן ובגליל היהודי. הפיטסים הגולניים, שנפוצו בצפון הגולן מאמצע המאה השנייה לפסה"נ, כמעט שלא נמצאו באתרים במרכז הגולן. גם כלים אחרים, שיוצרו בתקופה ההלניסטית מחומר גולני לא הגיעו למרכז הגולן. במאה הראשונה לפסה"נ ובמאה הראשונה לסה"נ נפוצו במרכז הגולן כלי כפר חנניה שהיוו מרכיב ניכר במכלול כלי החרס של האזור. גם בצפון הגולן התגלו כלים כאלה, אך מספרם קטן בהרבה. באמצע המאה השנייה לסה"נ הופסק לחלוטין השימוש בכלי כפר חנניה בצפון הגולן. באותה תקופה התחיל ייצור כלי החרס בבניאס וזמן קצר אחר כך גם בחרבת אל-חוורית. בשני מרכזי הייצור, ובמיוחד בחרבת אל-חוורית, יצרו כלי בישול שהיו תחליף לכלי כפר חנניה. כלים אלה כמעט ולא היו בשימוש במרכז הגולן, שם נמשך השימוש בכלי כפר חנניה. רק תקופה קצרה, במאה הרביעית לסה"נ, יובאו כלים מצפון הגולן ליישובים היהודיים כדוגמת קצרין ודביה. לאור נתונים אלו ניתן לקבוע בביטחון כי התרבות החומרית של צפון הגולן שונה מזו של מרכז הגולן וכי  כמעט ולא היה קשר כלכלי בין שני האזורים השכנים הללו; לפחות בכל הנוגע למסחר בכלי חרס. מה הסיבה לנתק זה? הפיטסים הגולניים, שהיו כלי אחסון גדולים וגסים; היו מטבע הדברים, בשימוש מקומי וטווח המסחר בהם היה מוגבל. נראה כי הכלים יוצרו על-ידי היטורים, והיו בשימושם בתקופות ההלניסטית והרומית. נראה אפוא, כי הגורם העיקרי לתפוצת הקרמיקה הגולנית, היה אתני, אם כי כלים בודדים, נמצאו גם באתרים שבמרכז הגולן.

ההסבר לתפוצת שלוש משפחות הכלים האחרות מורכב יותר. במאה הראשונה לפסה"נ, נפוצו במרכז הגולן כלי כפר חנניה, והם היוו מרכיב חשוב במכלול כלי החרס של האזור. במאה הראשונה לסה"נ, הייתה רמת הגולן חלק מיחידה מדינית אחת, בשליטת בית הורדוס. בתקופה זו הופצו כלי כפר חנניה, הן במרכז הגולן, שם נמצאו בכמויות גדולות יותר, בשל הקרבה למקור הייצור; והן בצפון הגולן. בראשית המאה השנייה, פוצלה השליטה בשטח, בין שתי פרובינקיות. מרכז הגולן שוייך, החל מתקופה זו, לפרובינקיה פלסטינה, בעוד שצפון הגולן השתייך לפרובינקיה סוריה ואחר כך לפרובינקיה פיניקיה. זמן קצר לאחר החלוקה המנהלית, הוקמו בתי היוצר בבניאס ובחרבת אל-חוורית, והחלו לשווק את תוצרתם בצפון הגולן. כלי בניאס וחוורית, הופצו אפוא בתחום פיניקיה, וכלי כפר חנניה הופצו בתחום פלסטינה. יתכן שהמכס שהוטל במעבר בין הפרובינקיות הביא לייקור הכלים המיובאים, ולהקטנת הכדאיות של מסחר בכלים, שיוצרו בפרובינקיה השכנה. היות ובשני מרכזי הייצור, יוצרו כלים דומים, ובאיכות דומה, לא היה היגיון כלכלי, לייבא כלים מחוץ לתחומי הפרובינקיה.

הגבול בין האתרים המכילים קרמיקה צפונית, לבין האתרים המכילים קרמיקה של מרכז הגולן, משקף אפוא את הגבול בין הפרובינקיות. גבול זה עבר בקו אלכסוני, מדרום אגם החולה להר פרס. בעשה (מפת הר פרס: 8), ממזרח לתל פרס, שבה נמצאו פיטסים גולניים וכלי חוורית נמצאה גם אבן גבול (ר' להלן, 11.3), המרמזת לכך ששם עבר הגבול של פרובינקיה פיניקיה. בבוטמיה השכנה (מפת הר פרס: 2), נפוצו כלי כפר חנניה, כולל טיפוס E1 – קערת בישול הנפוצה ביותר במכלול כלי כפר חנניה במאות השלישית עד החמישית לסה"נ. כלים צפוניים נמצאו שם בכמות קטנה. נראה אפוא כי הגבול אכן עבר בין שני האתרים הללו. לאחר כ-300 שנה של ייצור כלי חרס בבניאס וחרבת אל-חוורית הופסק הייצור, ככל הנראה באמצע המאה החמישית לסה"נ. בשלהי התקופה הביזנטית תפשו את מקומם של כלי חוורית, כלי בישול שמקורם לא ידוע. כלים אלה שימשו באותה תקופה גם בגליל העליון. לצד סירי הבישול מופיעים בגליל גם פיטסים שחורים, המהווים המשך למסורת הפיטסים הגולניים. בדיקות פטרוגרפיות של פיטסים אלו הראו שמקורם בדרום לבנון. יתכן אפוא כי את מקומם של מרכזי הייצור בבניאס ובחרבת אל-חוורית תפשו מרכזי ייצור בדרום הלבנון. מרכז ייצור כזה פועל עד היום בראשייה אל-פוח'אר.

 

7.  מתקנים לעיבוד תוצרת חקלאית

 7.1  בתי בד

גידול הזית וייצור השמן היה ענף הייצור החשוב ביותר בגולן בתקופות הרומית והביזנטית. שרידי בתי הבד של הגולן נחקרו על-ידי ח' בן דוד (תשנ"ח), שתיעד שרידי בתי בד בששים אתרים. בסקרים מאוחרים יותר התגלו שרידי בתי בד בעשרים אתרים נוספים (ר' מפה 20). ואולם למרות גידול במספר האתרים, נראה כי אין בהם לשנות את המסקנות שפרסם בן דוד. בשורות הבאות נסכם את המסקנות העיקריות ממחקרו של בן דוד. בית הבד כלל מתקנים לריסוק הזיתים ולכבישתם. מתקן הריסוק כמעט ולא השתנה במשך התקופות והוא מורכב מאגן הריסוק שבמרכזו פותה לציר אנכי, אליו מחובר גלגל אבן – המרסק. המרסק מונע בכוח אדם או בהמה. לעומת זאת, במתקן הכבישה חלו שינויים ניכרים. בתקופה הרומית הקדומה רווח השימוש בקורה, שעוגנה בקיר בית הבד. לקורה חוברו משקולות אבן שמשכו אותה כלפי מטה, כך שלחצה על ערימות של סלי קנים – עקלים – שבהם הונחו הזיתים לאחר ריסוקם. שלושה בתי בד, שהשתמשו בקורה ומשקלות נחפרו בגולן. שניים מהם בגמלא (מפת מעלה גמלא: 43). הם תוארכו למאה הראשונה לפסה"נ והמאה הראשונה לסה"נ. בית הבד השלישי בנחל עין-גב (גבעת הייעור; מפת עין-גב: 67), תוארך למאה הראשונה לסה"נ.

בנחל עין-גב נחשף מכבש בורג ישיר מהמאה הרביעית לסה"נ. במכבש הבורג הלחץ על העקלים נעשה על-ידי בורג עץ גדול אשר החליף את הקורה והמשקולות מהמאה הראשונה. בחפירה בעין נשוט (מפת קצרין: 15) נמצא בית בד מהמאות הרביעית והחמישית ובו מכבש בורג ישיר. במספר אתרים נמצאו משקולות קורה ולצידם מכבש בורג ישיר. נראה כי מכבש הבורג החליף את השימוש במשקולות. מרבית האתרים שבהם נמצאו שרידי בתי בד, נמצאים בדרום הגולן ובחלק המערבי של מרכז הגולן. בתי בד בודדים נמצאו גם בצפון הגולן. בולט העדרם של בתי הבד בחלק המזרחי של הגולן, כולל באתרים גדולים כא-רמת'ניה, וחרבת פרג (מפת קשת: 8 ו-85), צורמן (מפת הר שיפון) וקוניטרה (מפת מרום גולן). חשוב לציין כי החלק המזרחי של הגולן מתנשא לגובה 600–1000 מ' מעל פני הים, בעוד שמרבית בתי הבד נמצאו באתרים הנמוכים מ-500 מ' מעל פני הים. אולם אין להסיק מכך שלא ניתן לגדל זיתים בגבהים אלה, שכן יש עדויות לגידול זיתים בגבהים של 700–1000 מ', ושרידי בתי בד נמצאו בצפון הגולן ובחרמון. נראה כי הסיבה העיקרית לאי-גידול זיתים בחלק המזרחי של הגולן הוא סוג הקרקע. באזור המזרחי מרבית הקרקעות התפתחו על בזלת מויסה. הקרקע שנוצרה עליה דלה באבנים ומתאימה לגידולי פלחה. חסרונה העיקרי הוא ניקוזה הגרוע. הזית, שמסתפק בחלקות קרקע קטנות, רגיש מאד לאדמה רוויה במים ולכן לא גודל בשטחים אלה. נראה כי סוג הקרקע אינו הגורם היחיד לשוני בתפוצה. במפות אשמורה והר שיפון יש שטחים נרחבים המכוסים בבזלת דלווה ולמרות זאת כמעט ואין בהם בתי בד. הדבר בולט לאור הממצא בחורבת דבורה (מפת אשמורה: 35), הנמצאת בשטח זה, ובה נמצאו שמונה בתי בד. לעומת זאת בדיר סרס ונערן הסמוכות (מפת אשמורה: 36 ו-39), לא נמצאו בתי בד. יתכן והשוני בין האתרים רומז לגורם נוסף בגידול הזית. בחורבת דבורה היה יישוב יהודי ואילו שני האחרים היו יישובים נוצריים. אומנם בתי בד נמצאו גם באתרים נוצריים, בעיקר בדרום הגולן; אך בהם נמצא בדרך כלל בית בד אחד באתר, שסיפק כנראה את התצרוכת המקומית. יוצאים מכלל זה דיר קרוח וח'ספין (מפת רוגם אל-הירי: 63 ו-147), בהם נמצאו שני בתי בד בכל אתר; ומזרעת קוניטרה (מפת רוגם אל-הירי: 84) ובני יהודה (מפת עין גב: 61), שבהם נמצאו שלושה בתי בד בכל אתר. לעומת זאת בעשרה יישובים יהודיים נמצאו שני בתי בד בכל אחד; בשני יישובים – שלושה בתי בד בכל אחד; בשני יישובים – חמישה בתי בד; ביישוב אחד – שמונה בתי בד וביישוב אחד – תשעה בתי בד. שני בתי בד נמצאו גם באפיק (מפת עין גב: 95), שבה היה יישוב מעורב של יהודים ונוצרים.

סוג שלישי של מכבש, מורכב מקורה שנמשכת כלפי מטה על-ידי בורג המחובר לקצה. השימוש במכבשים מסוג זה, נמצא רק בחרמון ומרגלותיו. בחרבת רעבנה (מפת ברכת רם), בגובה 920 מ' מעל פני הים, נמצאו שרידי בית בד, שכללו אגן ריסוק ובסיס בורג. שני בתי בד, שבהם אגני ריסוק ומכבש קורה ובורג נמצאו בחוות מע'ר שבעא תחתית (650 מ' מעל פני הים) ובקלעת בוסטרה (786 מ' מעל פני הים). באתרים גבוהים יותר: כפר דורה (1000 מ' מעל פני הים), ביר אנ-סובא (1350 מ' מעל פני הים), הר אגס (1350 מ' מעל פני הים) וחוורתא-מגדל נקר (1400 מ' מעל פני הים) נמצאו בסיסי בורג, אך לא נמצאו מתקני ריסוק. ש' דר (1994) פרסם אותם כשרידי בתי בד. ואולם העדר מתקני ריסוק מעמיד זיהוי זה בספק. נראה כי מכבש הקורה והבורג שימש לסחיטה של פירות אחרים.

 

מפה 20. בתי הבד בגולן.

 

7.2  גתות

לצד גידול הזית, נפוץ בגולן גידול הגפנים לייצור יין. במפת הגתות מסומנים האתרים בהם נמצאו עדויות לעיבוד הענבים. בדרום הגולן, ובעיקר במפות חמת גדר ועין-גב, נמצאו עשרות גתות חצובות (ר' מפה 21). באזור זה יש מחשופים של סלעי קירטון וגיר, עליהם ניתן לחצוב גתות. כל הגתות שנמצאו בסקר, קטנות. לא נמצאו גתות גדולות שמשמשות לייצור תעשייתי ומכאן נראה כי עיקר הייצור נעשה לשימוש מקומי. במרבית שטח הגולן לא נמצאו גתות חצובות. סלע הבזלת הקשה והסדוק אינו מתאים לחציבת משטחי הדריכה של הגתות. ואולם הקרקעות והאקלים בשטחים אלה מתאימים לגידול גפנים ונראה כי גידול הגפנים היה נפוץ גם במקומות שבהם לא נמצאו שרידי גתות. ואכן, מוטיב הגפן ואשכולות הענבים הוא הנפוץ ביותר בעיטור הארכיטקטוני בגולן (הרטל תשס"ו:306–308). הפתרון לקושי הבזלת היה בנייה של משטחי דריכה. בסקרים קשה מאד לזהות את הגתות הבנויות, כיוון שלאחר נטישתן הן נראות כשרידי מבנים. בצפון הגולן נמצאו מספר גתות כאלו, אשר שימשו לייצור דיבס (דבש ענבים) עד לשנות השבעים של המאה העשרים. גתות אלה מאפשרות לשחזר את מבנה הגתות בתקופות הקדומות. הגת הבנויה מוקפת קירות נמוכים ומרוצפת בלוחות אבן. בור האיגום נמצא במפלס נמוך יותר. במשטחי הדריכה בגתות רבות, מחוץ לגולן, נקבעו ברגים ששימשו לסחיטת התירוש בגמר הדריכה. מספר בסיסי בורג נמצאו בסקרים, כולם שלא באתרם ואין הם קשורים לבתי בד. ניתן להניח כי שימשו בגתות בנויות ומעידים על קיומן של גתות כאלה, גם כשהמבנה עצמו לא נחשף. סביר להניח כי היו בסיסי בורג רבים יותר, אך אלה שנשארו קבועים ברצפת הגתות, כוסו ולא נמצאו בסקרים. במרכז הגולן נמצא סוג נוסף של מתקנים לסחיטת פירות. אלה מורכבים מגוש בזלת גדול, לעיתים קרובות אבן כיסוי של דולמן, שיושר חלקית ונחצבה בו תעלה קצרה להזרמת הנוזל, ככל הנראה לכדים שהוצבו לרגלי המתקן. כל המתקנים נמצאו בשטחים שמחוץ לאתרים. מתקנים אלה זוהו על-ידי י' בן אפרים (תשנ"ה) כגתות שדה, אשר שימשו לייצור כמות קטנה של יין, כנראה בתוך הכרמים עצמם.

 

מפה 21. גתות בגולן.

 

7.3  טחנות קמח

טחנות הקמח מופעלות על-ידי מים. המים נתפסים בקטע גבוה של הנחל ומובלים בתעלה בעלת שיפוע המתון מזה של הנחל, עד למקום שהפרש הגבהים בין התעלה לנחל עולה על ארבעה מ'. במקום כזה נבנתה הטחנה. המים מועברים בעזרת תעלת הזנה לארובה, דרכה הם יורדים מגובה של מטרים אחדים ומפעילים גלגל כפות, אשר ממוקם בקמרון מתחת לאולם הטחינה. סיבוב הגלגל מועבר באמצעות ציר לאבן הרכב, שמסתובבת מעל אבן השכב וטוחנת את הגרעינים. טחנת אלו, שמקורן כנראה בארץ-ישראל, מאפשרות פעולה יעילה של הטחנה גם בכמות קטנה של מים. הגולן מתאים מאד להפעלת טחנות – ריבוי נחלים וטופוגרפיה תלולה. ואכן רוב הטחנות נמצאו בעמקי הנחלים, או בקרבת מוצאם לעמק החולה ובקעת הבטיחה (ר' מפה 22). מספר קטן של טחנות נמצאו ברמה הדרומית, שם הן ניצלו מקורות מים קטנים והפרשי גובה מקומיים. תיארוך הטחנות בעייתי. רבות מהן שימשו במשך תקופות ארוכות ועד לימינו. נראה כי המבנה הבסיסי של הטחנות לא השתנה לאורך תקופה ארוכה, כך שלא ניתן לתארכן ללא חפירות. היות שאף אחת מהטחנות לא נחפרה, אי אפשר לתארכן בשלב זה.

 

 

מפה 22. טחנות קמח בגולן.

8.  הבנייה החורנית  

בתקופות הרומית והביזנטית נבנו בגולן מבנים רבים בשיטת בנייה שמקורה בחורן ולכן נקראת השיטה – בנייה חורנית. מבנים הבנויים בשיטת בנייה זו נמצאו כמעט בכל חלקי הגולן ואף בכורזין ממערב לירדן.

לא ניתן לשייך את השימוש בשיטת הבנייה הזו לעדה מסויימת; והיא נמצאה ביישובים יהודיים (כדוגמת קצרין) ונוצריים (כדוגמת דיר קרוח). אולם התפוצה הרחבה ביותר של המבנים החורניים נמצאה באתרים של מזרח הגולן, שהיו מיושבים על-ידי הע'סנים (ר' להלן, 12.4.4). באזור זה נמצאו אתרים שבהם נמצאה השתמרות ניכרת של מבנים חורניים – אתרים כדוגמת: חרבת בטמה, רפיד, חרבת פרג, א-רמת'ניה, צורמן, קוניטרה ובאב אל-הוא. המבנה הקדום ביותר שקורה בלוחות אבן היה בית הבד בגמלא מהמאה הראשונה לסה"נ. אך נראה כי השימוש בסגנון בנייה זה התרחב רק בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית, תקופות שבהן הפך הסגנון לנפוץ ביותר בבשן ובחורן.

8.1.  הבנייה כולה נעשתה באבני הבזלת המקומיות. הקירות (שעוביים הממוצע היה 0.80 מ'), נבנו בבנייה יבשה משני פנים של אבני בזלת מהוקצעות או גזית. ניתן גם להבחין, באבני הגזית, בין סיתות באיכות בינונית ובין סיתות באיכות גבוהה. בבתי אמידים נבנתה החזית מאבני גזית באיכות גבוהה. בתים מסוג זה נמצאו ברפיד (מפת הר פרס: 5). מבנים בשלושת איכויות הבנייה – מהוקצעות; גזית באיכות בינונית וגזית באיכות גבוהה, נמצאו גם בחורן ובבשן.

8.2  המחסור בעצים בחורן ובבשן, מחד, ונטיית הבזלת להיסדק ולייצור קורות ארוכות, מאידך; תרמו לקירוי המיוחד של המבנים. הקירוי נעשה בלוחות בזלת, שנשענו בדרך-כלל על אבני זיז הבולטות מהקיר (ר' איור 50). מרבית הזיזים נעשו מאבנים מהוקצעות ובמספר בתים – מאבני גזית. אורך קורות האבן הגביל את המרחבים שניתן היה לקרות, לארבעה מ', אך ניתן היה להכפיל את המרווח על-ידי שימוש בקשת מרכזית. על הקשתות הונחו קורות אבן בולטות לשני הצדדים ומשמשות כזיזים (ר' איור 51). שורות הזיזים אפשרו להגדיל את המרווח המקורה. על הזיזים הונחו קורות הגג, מסודרות בשתי וערב. בבתים מפוארים סותתו קורות האבן למשעי, אך בדרך-כלל הן הוקצעו בצורה גסה. מעל לתקרת האבן הונחה שכבה עבה של אדמה מהודקת, שאטמה ובודדה את הגג. בגולן היו עצים, כך שבעצם הקירוי בקורות אבן היה מעין חיקוי. בצפון הגולן לא  הייתה בזלת מתאימה לקירוי ואכן שם נעשה הקירוי בעצים.

 

איור 50. חרבת פרג – גג אבן.

 

איור 51. חרבת פרג – גג אבנים נשען על קשת. מימין - קיר חלונות.

 

8.3  פתחים וחלונות היו רק בקיר החזית. המשקופים נעשו מקורות אבן ארוכות. בכדי למנוע את שבירתם נבנו מעליהם חלונות קטנים או קשתות משחררות. הפתחים החיצוניים נבנו מאבני גזית מסותתות כמסגרות, שבהן פותות לצירי הדלתות ומגרעות לבריחים (ר' איורים 52, 53). הדלתות נפתחו כלפי פנים וננעלו מתוך הבית. הדלתות המקוריות, שהיו עשויות בוודאי מעץ, לא השתמרו, אך ניתן ללמוד על צורתן מדלתות אבן שהתגלו בכפר נפח' (ר' איור 54). שלא כמו בחורן, שם שימשו דלתות אבן גם במבני מגורים, נראה כי ברמת הגולן הן שימשו רק במערות קבורה. מכל מקום, אף אחת מהן לא נמצאה באתרה.

8.4  המשקל הרב של גג האבן חייב בנייה של קירות מוצקים. משום כך המעיטו בבניית חלונות, שמטבעם מחלישים את הקירות. החלונות נבנו בדרך כלל מעל למשקוף הפתח ושימשו גם להקלת הלחץ על המשקוף (ר' גם לעיל). החלונות הנפוצים ביותר נוצרו על-ידי החסרה של אבן אחת מעל למשקוף או בקיר החזית. צורת החלונות הייתה רבועה בדרך כלל (ר' איור 52). במקרים אחדים היו חלונות בעלי מסגרת בנוייה כדוגמת הפתחים. למקצת מהחלונות היה משקוף בצורת קשת ובמקרה אחד נמצא חלון עגול. בקירות הצדדיים ובקיר האחורי של הבית לא הותקנו בדרך כלל חלונות נוספים, כך שהבית היה חשוך למדי. בבתים מפוארים היו משובצים לעיתים חלונות עם סבכות אבן מגולפות. בצורמן (מפת הר שיפון) נמצאה סבכת חלון עשויה לוח אבן (89 x 84 x 25 ס"מ) מסותת היטב. חלקו הפנימי נחצב כשוקת לעומק 20 ס"מ כך שעובי החזית נותר רק 5 ס"מ. החזית עוטרה בתבליט של זר ובתוכו ורדה שעליה שקועים. בין העלים נקדחו שישה חורים בקוטר 8 ס"מ, דרכם חדר אור למבנה (ר' איור 55). הסבכה נמצאה בשימוש מישני בצריח מסגד. בכפר ג'בא, כעשרה ק"מ מצפון-מזרח לצורמן בשטח סוריה, נמצאו שלושה חלונות דומים. סבכות אבן דומות נמצאו גם באתרי החורן.

 

איור 52. רפיד – משקוף מעוטר בצלב. מעליו חלון קטן.

 

איור 53. רפיד – פתח ומעליו חלון, מבט מבפנים.

 

איור 54. כפר נפח' – דלתות אבן.

 

איור 55. צורמן – סורג חלון מעוטר בזר וורדה. משובץ מעל פתח צריח המסגד.

8.5  ברפיד נמצאו מספר בתים שבחזיתם בנויה גומחה, רבועה או בצורת קשת (ר' איור 56). גומחות כאלו נפוצות בבתים מהתקופות הרומית והביזנטית בבשן ובחורן, אך לא נמצאו באתרים אחרים בגולן. נראה כי בגומחות הוצבו פיטסים גדולים בהם נשמרו מי השתייה. מנהג זה היה נפוץ בכפרי רמת הגולן עד אמצע המאה העשרים. בחצרות הבתים נבנו סככות קטנות שבתוכן הונחו כדים גדולים, בהם נשמרו המים לשימוש ביתי. סככות אלו נקראו בפי הסוקרים "פינות מים".

8.6  בקיר החזית נבנו לעיתים גרמי מדרגות, עשויות קורות אבן המשולבות בקיר ובולטות ממנו ללא תמיכה. במקרים רבים עולים שני גרמי מדרגות ממרכז המבנה. ברמת הגולן נמצאו מדרגות כאלו רק ברפיד (ר' איור 56). המדרגות הובילו לפתח הקומה השנייה, אם הייתה, או לגג. באותה שיטה נבנו מרפסות מול פתחי הקומה השנייה. בבשן ובחורן נבנו בחזיתות, של חלק מהמבנים, אכסדרות, שבחזיתן עמודים והן מקורות בלוחות אבן. אכסדרות כאלו לא נמצאו ברמת הגולן.

איור 56. רפיד – מדרגות וגומחה בחזית בית מפואר.

8.7  היחידה הבסיסית של המבנים כללה חדר קדמי גבוה, שתקרתו נתמכה בקשת מרכזית. מאחוריו היו חדרים צרים ונמוכים, היוצרים שני חצאי קומות ופתוחים לחדר הקדמי. החדר הקדמי, היה החדר העיקרי בבניין וגודלו היה כפול ומשולש מהחדרים האחוריים. הגג נתמך במערכת קשתות, אחת או יותר, שאפשרו קירוי שטח נרחב, למרות מגבלות האורך של קורות הבזלת (ר' איור 57; ור' גם תיאור הקירוי לעיל). לעיתים נתמך הגג באומנות בנויות או בעמודים (ר' איורים 58, 59). הקשתות הפשוטות בנויות מאבנים מהוקצעות או אבני גזית אחידות ברוחבן. הן מושתתות על אומנות בנויות או במקרים בודדים על עמודים. במקצת המבנים נמצאו קשתות מפוארות, עשויות מאבני גזית מסותתות היטב (ר' איור 60). לקשתות אלו אומנות בנויות היטב ובראשם קונזולה, המתרחבת באלכסון כלפי מעלה, וממנה יוצאת הקשת עצמה. קשתות כאלו עוטרו לעיתים בתבליטים (ר' איור 61).

 

איור 57. חרבת פרג – אולם עם קשתות וקיר חלונות.

 

איור 58. חרבת פרג – עמוד מרכזי התומך בגג אבן.

 

איור 59. חרבת פרג – גג אבן שנתמך על אומנות ועמוד.

 

איור 60. חרבת פרג – אומנת קשת.

 

איור 61. ח'יספין – קשת מעוטרת בתבליט צלב.

8.8  בין החדר הקדמי לחדר האחורי הפריד קיר פנימי עם חלונות (ר' איור 62). בגובה כ-0.60–0.70 מ' מעל לרצפה, נבנו לאורך הקיר חלונות המופרדים באומנות אבן. מעליהם נמשך קיר בנוי עד לתקרה. נראה כי מטרתו העיקרית של קיר החלונות הייתה לספק תאורה ואוורור לחדר האחורי, שבקירותיו לא נקבעו חלונות. איכות הבנייה של החלונות אינה אחידה. חלקם בנויים מאבנים מהוקצעות ואחרים בנויים מאבני גזית. בנוסף לתפקידם העיקרי, שימשו קירות החלונות למטרות שונות בהתאם לתפקיד החדר האחורי. במקרים רבים שימשה קומת הקרקע של המבנה כרפת או אורווה. הבהמות שוכנו בחדר האחורי ובחלונות הותקנו אבוסים. החדר הקדמי שימש במקרה זה לאחסון המזון לבהמות ולכלי העבודה של האיכר. אבוסים נמצאו ברפיד (מפת הר פרס: 5) ובחרבת פרג (מפת קשת: 85), בשטח המתאים לגידול סוסים. לעומת זאת באתרים אחרים – בבאב אל-הוא (מפת מרם גולן) וחרבת נמרה (מפת ברכת רם) שבצפון הגולן, לא הותקנו אבוסים בחלונות ונראה כי השתמשו בהם כארונות קיר. חלונות ללא אבוסים נמצאו גם בקצרין (מפת קצרין: 44) ודיר קרוח (מפת רגם אל-הירי: 63) שבמרכז הגולן ובח'ספין (מפת רגם אל-הירי: 147) שבדרומו.

8.9  בקיר החלונות הותקן גם פתח לחדר האחורי. פתח זה נבנה ללא מסגרת מעוצבת. אם הייתה מותקנת בו דלת, היא הוצבה במסגרת מעץ. תקרת החדר האחורי הייתה לעיתים נמוכה מתקרת החדר הקדמי ומעליה נבנתה עלייה, שהכניסה אליה הייתה דרך פתח בקיר החלונות (ר' איור 63). פתח הכניסה לעלייה היה בנוי עם מסגרת מעוצבת, שאיפשר התקנת דלת ונעילתה. בקירות העלייה לא הותקנו חלונות, היא הוארה רק דרך הפתח והייתה חשוכה למדי. נראה כי העלייה שימשה כחדר השינה של בעלי הבית. בכל הבתים שנסקרו בגולן לא נמצאו מדרגות שהובילו לעלייה, ונראה כי הגישה לחדר נעשתה באמצעות סולם עץ. גרם מדרגות ייחודי, חצוב באבן אחת, נמצא שלא באתרו בחרבת פרג (מפת קשת: 85, איור 46). יתכן והוא שימש כגישה לעלייה, אך בהיעדר כל מקבילה, אין אפשרות לדעת זאת בביטחון. בקירות הפנימיים הותקנו גם ארונות קיר, הבנויים כגומחות רבועות, דומות במידותיהם לחלונות שבקיר המפריד (ר' איור 64). ארונות כאלה משולבים בקיר החלונות או באחד הקירות האחרים.

 

איור 62. חרבת פרג – קיר חלונות ופתח כניסה לחדר האחורי.

 

איור 63. חרבת פרג – קיר חלונות ופתח לעלייה.

 

איור 64. רפיד – ארונות קיר.

8.10  מבנים רבים מורכבים משילוב של מספר יחידות בסיסיות. לעיתים הן בנויות זו לצד זו, כשלכל אחת פתח חיצוני נפרד; לעיתים, מספר יחידות מסודרות סביב חצר מרכזית. במקרים אחדים בנוי המבנה לגובה של שתי קומות ובחורן נמצאו גם מבנים בגובה של שלוש קומות. קומת הקרערע במבנים בעלי שתי קומות, שימשה להחזקת בהמות העבודה, לאחסון המזון עבורם ולאחסון יבול השדות. הדבר נעשה בכדי להגן עליהם מפגעי מזג האוויר ומפני שוד. הקומה העליונה שימשה למגורי בעלי הבית ולקבלת אורחים. בגולן התגלו עדויות לקומה שנייה רק ברפיד.

8.11  עיטור הבתים היה צנוע למדי. מרבית הבתים היו ללא עיטור כלל. באחרים עוטרו המשקופים בתבליטים ובצלבים. בבשן ובחורן עוטרו לעיתים החלונות במסגרות מעוטרות; אך בגולן לא נמצאו חלונות מעוטרים. בחדרים הקדמיים של המבנים המפוארים יותר, עוטר חלקן התחתון של הקשתות והזיזים התומכים בגג, בפינות המבנה. בגולן לא נמצאה קשת מעוטרת באתרה, אך אבני קשת רבות נמצאו בשימוש משני. קונזולה מעוטרת בתבליט גפן נמצאה בקוניטרה וקונזולות מעוטרות בצלבים נמצאו בא-רמת'ניה (מפת קשת: 8). עשרות אבני קשת מעוטרות בתבליטים מרהיבים, חלקן בחזית וחלקן ברצועת עיטור של שריג, לאורך השוליים החיצוניים של הקשת; נמצאו בגולן והן מעידות כי עיטורים אלו היוו את אלמנט הקישוט העיקרי בתוך הבתים.

9.  תולדות האזור – תיעוד היסטורי

 9.1  תקופת הברונזה המאוחרת

בארכיון אל-עמרנה (להלן, א"ע), מהמאה הארבע עשרה לפסה"נ, נמצאו שני מכתבים המתארים, כנראה, מאורעות שקרו בגולן. במכתב א"ע 364 (ארצי ורייני תש"ל: מס' 14) מתלונן מושל עשתרות על מושל חצור שלקח ממנו שלוש ערים. מהמכתב ניתן להסיק כי עשתרות גבלה בממלכת חצור. נדב נאמן (תשל"ה) הציע כי האירוע התרחש בדרום הגולן. צ"א מעוז סבור כי דרום הגולן לא היה שייך לממלכת חצור ולדעתו האירוע התרחש במרכז הגולן (מעוז תשמ"ו:145–146). אלא שבמרכז הגולן אין שרידים מתקופה זו ונראה כי הוא שימש חיץ בין שתי יחידות מדיניות. סביר להניח כי אתרי צפון הגולן היו קשורים לחצור. יתכן אפוא כי הערים שנכבשו על-ידי מושל חצור, שכנו בנחל כנף, בגבול הצפוני של היחידה הדרומית.

מכתב נוסף שנמצא בארכיון (א"ע 256) נכתב על-ידי מותבעל מושל פחל, למפקח המצרי – ינחמו, כך: "האם לא היה זה מטעם שולם-מרדך שהעיר עשתרת באה לעזור לפחל כאשר לחמו בו כל ערי ארץ גא-רי. העיר אדמו, העיר אדורי, העיר אררו, העיר משקי, העיר מגדל, העיר עין ענב, העיר זרקי, וכאשר נכבשה העיר עיון והעיר יבלים..." (ארצי ורייני תש"ל: מס' 13). הערים הרשומות במכתב נמצאות בשטח שבין פחל ועשתרות ולכן הוצע לזהותם בדרום הגולן. לזיהוי זה תרם זיהויה של עיון עם ח'רבת עיון בדרום הגולן. ב' מזר (תשל"ו:194) הציע כי השם גא-רי הוא טעות של הסופר שהשמיט סימן יתדי אחד וכי יש לקראו גא-<שו>-רי, כלומר גשור. הצעתו התקבלה על דעת מרבית החוקרים, למרות שאין לה כל הוכחה (Na’aman 2012). צ"א מעוז (תשמ"ו) וק' אפשטיין (1993) הציעו זיהויים למיקומם של כל הערים הנזכרות במכתב. הזיהוי התבסס בעיקר על השתמרות השמות. להלן, הצעות הזיהוי:

אדמו – עין אם אל-אדם (מפת חמת גדר: 4). באתר זה נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה ב' ומתקופת הברזל ב', אך לא מתקופת הברונזה המאוחרת. אפשטיין טענה כי במצד מצוקי און (מפת חמת גדר: 2) נמצאו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת, בפרסום הסקר (אפשטיין וגוטמן תשל"ב: 290, אתר 193) מצוינים חרסים מתקופת הברונזה התיכונה ב' ומתקופת הברזל א', אך לא מתקופת הברונזה המאוחרת. במיון המחודש תוארכו החרסים הם תוארכו לתקופת הברונזה התיכונה ב' ולתקופת הברזל ג'.

אדורי ­– תל אבו מדור (מפת עין-גב: 39). באתר זה נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת.אררו – תל עין אל-חרירי (מפת רגם אל-הירי: 42). באתר נמצאו שברי גוף מתקופת הברונזה התיכונה ב' ומתקופת הברזל ב'. לא נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת.

משקי – שקיף (מפת מעלה גמלא: 84). באתר זה נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה עד תקופת הברזל ב' ולכן הוא מתאים לזיהוי, לפחות מבחינת התקופה.

מגדל – מעוז הציע לזהותה במג'דוליה (מפת רגם אל-הירי: 127) או בבג'וריה (מפת רגם אל-הירי: 130). באתר הראשון החל היישוב בתקופה הרומית. בבג'וריה נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה ב' ומתקופת הברזל, אך לא מתקופת הברונזה המאוחרת. אפשטיין הציעה לזהותה בתל אל-פח'ורי (מפת עין-גב: 9) או במצד א-ספירה (מפת מעלה גמלא: 104). בשני האתרים נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה ב'; אך לא מתקופת הברונזה המאוחרת ומתקופת הברזל.

עין ענב – נאב (מפת נוב: 23). באתר נמצאו שרידים מתקופת הברונזה התיכונה ב' ומתקופת הברזל ב'; אך לא נמצאו שרידים מתקופת הברונזה המאוחרת.

זרקי – עיון א-טרוק (מפת נוב: 32). באתר זה נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה ב' עד לתקופת הברזל א' ולכן מבחינת התקופה הוא מתאים לזיהוי.

עיון – ח'רבת עיון (מפת חמת גדר: 60). באתר ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה ב' ומתקופת הברזל א' וב'. יתכן שהיעדר ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת היא מקרית.

יבלים – אבילה, בעבר-הירדן (זוהי העיר היחידה שמזוהה בעבר-הירדן ולא בגולן).

מכל הזיהויים הנזכרים לעיל, רק בשלושה מן היישובים – אדורי, משקי וזרקי ועוד יישוב אחד בסימן שאלה (עיון), נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת (על זיהויים קודמים ראו אצל אפשטיין ומעוז, לעיל).

9.2   תקופת הברזל

9.2.1  בתקופת המקרא נזכרות בגולן שתי ממלכות – גשור ומעכה. המקרא מתאר את ממלכת עוג מלך הבשן: "וּגְבוּל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הַיּוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי. וּמֹשֵׁל בְּהַר חֶרְמוֹן וּבְסַלְכָה וּבְכָל-הַבָּשָׁן עַד-גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַחֲצִי הַגִּלְעָד גְּבוּל סִיחוֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן" (יהושע יב:4–5); ותיאור גבולותיה: חצי שבט מנשה קיבל את הבשן והתיישב במשורים הפוריים שלו: "יָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת-כָּל-חֶבֶל אַרְגֹּב עַד-גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל-שְׁמוֹ אֶת-הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ג:14). אך נותר גם שטח שלא נכבש: " וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַגְּשׁוּרִי וְאֶת-הַמַּעֲכָתִי וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע יג:13). על פי המקורות שצוטטו לעיל, נראה כי התחומים של גשור ומעכה היו ממערב לבשן, בין הגלעד לחרמון, כלומר בתחום רמת הגולן. המקורות אינם מעידים על מיקומם של גשור ומעכה בתחום זה. שמה של מעכה נותר באבל בית מעכה בצפון עמק החולה והוא אולי מצביע על היותה, הממלכה הצפונית מהשתיים. גשור מזוהה בדרך כלל בדרום הגולן, בין השאר על סמך התיקון של מזר ל"ארץ גא-רי" ממכתבי אל-עמארנה, שתוקן ל"ארץ גא-<שו>-רי" (ר' לעיל).

מצד שני, מיקומה של עיר המקלט גולן מתואר במספר מקומות במקרא: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעבר-הירדן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת-רֵעֵהוּ בִּבְלִי-דַעַת וְהוּא לֹא-שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל-אַחַת מִן-הֶעָרִים הָאֵל וָחָי. אֶת-בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת-רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת-גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי (דברים ד:41–43; יהושע כ:8; יהושע כא:27), וביתר פירוט: "לִבְנֵי גֵּרְשׁוֹם מִמִּשְׁפַּחַת חֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה אֶת-גּוֹלָן בַּבָּשָׁן וְאֶת-מִגְרָשֶׁיהָ וְאֶת-עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת-מִגְרָשֶׁיהָ" (דברי הימים א ו:56). מתיאור זה ברור כי העיר גולן הייתה בתחום ההתנחלות של חצי שבט מנשה, בבשן, ומכאן נובע שהיא לא הייתה בתחומי גשור ומעכה – רמת הגולן של היום. דוד (1004–965 לפסה"נ) מצא בגשור מקלט מפני שאול (שמואל ב' טו:7) ואף התחתן עם מעכה, בת תלמי מלך גשור. מנישואים אלה נולד בנו השלישי – אבשלום (שמואל ב ג:3), אשר גם הוא מצא מקלט בגשור, במשך שלוש שנים: "וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל-תַּלְמַי בֶּן-עמיחור (עַמִּיהוּד) מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ כָּל-הַיָּמִים. וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי-שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים" (שמואל ב יג:37–38; ר' גם שמואל ב יד:23, 34). אלו הם המקורות הראשונים המתארים את גשור כממלכה. נראה כי ראשיתה של ממלכה זו היה במאה האחת עשרה לפסה"נ. בתל הדר, על חוף הכינרת (מפת מעלה גמלא: 89), הוקם מרכז שלטוני מוקף חומה כפולה ובו בתי מחסנים בהם רוכזו כנראה המיסים שנאספו מהאזור כולו. מרכז זה חרב בשריפה עזה בשלהי המאה האחת עשרה. זמן קצר אחר כך נבנו שתי ערים מוקפות חומה: תל עין-גב (מפת  עין-גב: 68) בדרום ובית צידה (מפת כפר נחום) בצפון, שאולי שימשה כבירת הממלכה. דוד נלחם נגד הארמים ושם נציבים בדמשק (שמואל ב ח:5; דברי הימים א יח:6). נראה כי ממלכת גשור לא הצטרפה לארמים והייתה בת ברית של דוד. לעומתה מעכה הצטרפה לברית הארמים כנגד דוד (שמואל ב י ו). בימי שלמה השתחררה ארם-דמשק משלטון הישראלים ונעשתה לממלכה ריבונית (מלכים א יא כג–כה). הממלכה סיפחה אליה את שטחי ארם-צובה, ארם-בית-רחוב ומעכה.

9.2.2  לאחר התפלגות הממלכה בין יהודה וישראל, החלו הארמים לתקוף את ממלכת ישראל. סמוך לשנת 886 ערך בן הדד הראשון מסע מלחמה כנגד ממלכת ישראל: "וַיִּשְׁמַע בֶּן-הֲדַד אֶל-הַמֶּלֶךְ אָסָא, וַיִּשְׁלַח אֶת-שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר-לוֹ עַל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-דָּן, וְאֵת אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה; וְאֵת, כָּל-כִּנְרוֹת, עַל, כָּל-אֶרֶץ נַפְתָּלִי" (מלכים א טו:20). המלחמה התרחשה בעמק החולה, ליד הכינרת ובגליל והצבא עבר ככל הנראה דרך מעכה שבעמק החולה ובצפון הגולן.

לקראת סוף ימיו של אחאב (854 לפסה"נ) נערך קרב חשוב ליד אפק: "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן-הֲדַד [השני] אֶת-אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם-יִשְׂרָאֵל. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא-אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'. וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח-אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-אֲרָם מֵאָה-אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד. וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל-הָעִיר וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל-עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן-הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל-הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה-נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי-מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת-נַפְשֶׁךָ. וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן-הֲדַד אָמַר תְּחִי-נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא. וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן-הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן-הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל-הַמֶּרְכָּבָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר-לָקַח-אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחֻצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר- שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת-לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ" (מלכים א כ:26–34).

הקרב התרחש כנראה בקרבת אפיק שבדרום הגולן (מפת  עין-גב: 95). באתר עצמו, שבו השתמר השם, לא נמצאו ממצאים מתקופת הברזל. דודי בן עמי (תשמ"ב) הציע כי הקרב נערך בחלקו העליון של נחל עין-גב ליד תל סורג (מפת  עין-גב: 89) וזה האחרון הוא מקומה של אפק. ואולם החפירות שנערכו באתר לא אישרו את הזיהוי. נראה כי יש לזהות את אפק בתל עין-גב (מפת  עין-גב: 68), שבו נמצאו שרידים מתאימים לתקופה. בעקבות הקרב ערך בן הדד שינויים בממלכתו. הוא ביטל את הממלכות העצמאיות, וביניהן כנראה גם את גשור ומעכה, וארגן את המדינה במחוזות, שם פחות בראשם (מלכים א כ:24). בשנת 850 לפסה"נ בקירוב, נהרסה שכבה 6 בבית צידה. על הריסותיה נבנתה עיר חדשה – שכבה 5, תחת השפעה ארמית, כפי שמעידה המצבה שנחשפה בשער העיר. בסוף שנות הארבעים של המאה התשעית לפסה"נ עלה חזאל לשלטון בדמשק, דבר שהביא לפירוק הברית שלחמה כנגד אשור בשנים 853–845 (לפסה"נ). סופה של הברית גררה מאבקים בין דמשק לישראל. בשנת 841 לפסה"נ ערך שלמנסר השלישי מסע לדרום סוריה ומולו התייצבה ארם-דמשק לבדה. בכתובת הניצחון שלו נאמר כי שלמנסר הכה את חזאל בהר שניר (חרמון); שם מצור על דמשק; המשיך לחורן ולאחר מכן אל הר בעל ראש, אשר מול הים. דמשק לא נחרבה בקרב זה ושלמנסר חזר בשנתו ה-21 ונלחם בערים שבסביבת דמשק. משסר האיום האשורי התחילה התקופה האימפריאלית של ארם-דמשק, בימיו של חזאל ולאחר ימי אחאב. ארם-דמשק התפשטה דרומה וכבשה שטחים בתחום ממלכת ישראל ועבר-הירדן ואף הגיעה לגת שבגבול יהודה (מלכים ב י:33; יב:19-18). לאחר מסעות אדדניררי האשורי, היכו מלכי ישראל – יהואש בן יהואחז ולאחר מכן ירבעם השני, את בן הדד השלישי ושיחררו את המחוזות הישראליים, שהיו תחת שליטה ארמית.

בבאב אל-הוא, בצפון בקעת קוניטרה, נחפרה מצודה שחרבה בשריפה עזה. חורבן האתר, בהסתמך על העדות ההיסטורית, עשוי היה להתרחש בימיו של שלמנסר השלישי שהגיע לדרום סוריה, אך עשוי היה גם להתרחש כתוצאה ממאבקים פנימיים בין ארם-דמשק לישראל או אולי כתוצאה מאירוע מקומי. יתכן שלאחר החורבן הייתה באתר התיישבות זמנית, שלא החזיקה מעמד.

9.2.3  בשנת 732 לפסה"נ ערך תגלת פלאסר השלישי מסע מלחמה שבו נכבש חלקה הצפוני של ארץ-ישראל: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם, אַשּׁוּרָה" (מלכים ב טו:29). לא ברור אם המלחמה נערכה גם בגולן, אך השפעתה על ההתיישבות באזור הייתה דרמטית. כך נהרסו היישובים בתל עין-גב (אולי אפק המקראית, ר' לעיל) ובית צידה (ר' לעיל). כל יישובי הקבע נעזבו והגולן נותר כמעט ריק מיישובי קבע במשך מאות שנים, עד לאמצע המאה השנייה לפסה"נ (ר' לעיל, 4.8).

9.3  התקופה ההלניסטית

9.3.1 בתקופה ההלניסטית הקדומה כמעט לא היו יישובי קבע בגולן. הקרב המכריע בין התלמיים לסלבקים נערך בשנת 200 לפסה"נ. בקרב זה הביס אנטיוכוס השלישי את המצביא התלמי סקופאס ובעקבותיו עברו לשליטתו דרום סוריה וארץ-ישראל (Polybius, Historiae xvi, 18–19). הקרב נערך ליד פאניון, המערה הקדושה לפאן בפניאס, ככל הנראה למרגלות גבעת עזז (מפת דן). מכיוון שהאזור שבו נערך הקרב, בשולי צפון הגולן, עדיין לא היה מיושב; הרי לכאורה לא  הייתה לקרב  השפעה מיידית על היישוב באזור. אולם במבט לטווח רחוק, הרי להתייצבות השלטון הסלבקי הייתה השפעה רבה מאד על האזור. כי בעוד שהתלמיים לא השקיעו בפיתוח חבל הארץ הזה וראו בה רק אזור חיץ בינם לבין הסלבקים; השליטים החדשים, לעומתם, ראו באזור זה חלק אינטגראלי מממלכתם. לכן, למרות אי-היציבות הפוליטית, מאופיינת התקופה הסלבקית בגולן בפריחה כלכלית ויישובית.

9.3.2  במהלך המאה השנייה לפסה"נ הוקמו, לראשונה בתקופה ההלניסטית, יישובים ברמת הגולן ונראה כי לקראת סוף המאה הוקמה גם העיר סוסיתה-היפוס (ר' לעיל, 4.10.6). בצפון הגולן התנחלו בתקופה זאת היטורים (ר' להלן, 12.1) ובמרכז הגולן ודרומו התנחלו סורים (ר' לעיל, 4.10.4 ולהלן 13.2).

9.3.3   מסע יהודה המקבי בגלעד – בשנת 164 לפסה"נ נענה יהודה המקבי לבקשת העזרה של יהודים מהגלעד, אשר התבצרו במבצר דתימה (מקבים א' ה' ט–יג).

לפי התיאור במקבים א' חצו יהודה ויונתן אחיו את הירדן, הלכו שלושה ימים במדבר, שם פגשו בנבטים, שמסרו להם מידע על מצב היהודים בגלעד "כי רבים מהם נלכדו בבוצרה ובוצר אשר באלמה, כספו מקד וקרנים, אשר הן כולן ערים בצורות וגדולות". יהודה הלך דרך המדבר לבוצרה וכבש אותה בהתקפת פתע. משם עבר במסע לילי למבצר (דתימה?), נלחם נגד צבאו של תימוטאוס, מפקד הצבא המקומי, והביס אותו. יהודה המשיך וכבש את אלמה ו"משם נסע וילכד את כספו, מקד בצר ויתר ערי הגלעד". ליד רפון נערך קרב נוסף נגד תימוטאוס, שבסופו ברחו הגויים למקדש בקרנים. יהודה כבש את העיר ושרף את המקדש, אסף את יהודי הגלעד והובילם ליהודה. בדרכו ביקש לעבור דרך עפרון, וכשלא ניתן לו מבוקשו הרס גם עיר זו וחצה את הירדן מול בית שאן (מקבים א' ה כד–נד). במקבים ב' (יב י–לא) מופיע תיאור מקביל אך לא זהה. בראשית המסע התנפלו על יהודה וצבאו ערבים (נבטים?), אך הובסו וכרתו עמם ברית. מקום נרחב מוקדש לקרב על כספין, המתוארת כעיר בצורה מוקפת חומות וסוללות. בכיבוש העיר נהרגו רבים ממגיניה עד שהאגם הסמוך נצבע בדם. משם הלכו מרחק של 750 אצטדיות למבצר ואל היהודים הנקראים טובינים. תימוטאוס לא היה שם אך השאיר חיל מצב חזק, שהושמד בידי חילי יהודה. יהודה כבש את קרניים ומקדש עתרתה. משם עבר דרך עפרון, כבש אותה והמשיך לבית שאן. התיאור במקבים ב' מגזים בתיאור עוצמת הערים ובמספר התושבים והחיילים. יש לציין כי בדרך כלל הידע הגיאוגרפי של מחבר מקבים ב' אינו מדויק וקשה להסתמך עליו.

רוב המקומות המזוהים נמצאים ביובלי הירמוך – אזור שהיה מיושב כבר במאה השלישית לפסה"נ. חורגת מתחום זה כספו, שזוהתה בח'ספין (מפת רגם אל-הירי: 147) שבדרום הגולן. זיהוי זה הוצע לראשונה על-ידי שומכר והצעתו התקבלה על-ידי רוב החוקרים (לסיכום המחקר ר' כהן וטלשיר תשנ"ט:137–139). אולם הזיהוי בעייתי למדי. בח'ספין לא נמצא כמעט ממצא מהתקופה ההלניסטית. בנוסף לכך, לפי מקבים א' יש לחפש את כספו בין בוצרה לקרניים, כלומר ממזרח לשיח' סעד. ח'ספין רחוקה מזירת הפעולה של יהודה וכדי להגיע אליה היה עליו לחצות את ערוצי העלאן והרוקאד. היישוב בדרום הגולן החל רק זמן קצר לפני מסע יהודה ואולי אף מאוחר יותר, ולכן אין הסבר לנוכחות יהודים במקום, בתקופה זו. האתר נכלל בתחום סוסיתה אך העיר אינה נזכרת בהקשר למסע יהודה, אם כי יתכן שהמסע נערך לפני יסוד העיר. אלמה, המוזכרת אף היא במסע יהודה, זוהתה בכפר אל-מא (מפת נוב: 33). אותם נימוקים שהוצגו לשלילת הזיהוי של כספו בח'ספין תקפים גם במקרה זה. זיהוי זה אינו מקובל במחקר, ונראה שיש לזהותה ביישוב עלמא, שבדרום הבשן.

 9.3.4  כיבושי אלכסנדר ינאי – בסוף המאה השנייה וראשית המאה הראשונה לפסה"נ התחזק כוחם של הנבטים בדרום החורן ושל היטורים בצפון הגולן ובלבנון (ר' להלן, 13.1). בין שני העמים הללו נותר שטח נרחב, שכלל את הגולן, סוסיתה, הבשן, הטרכון וצפון החורן, שברובו לא היה מיושב ביישובי קבע. שטח זה היווה מוקד משיכה ליהודים במאות השנים הבאות. נראה כי אין ממש בהשקפת חוקרים אחדים, כי השטח היווה זירת עימות בין היטורים לנבטים. החדירה היהודית הראשונה לצפון עבר-הירדן, נעשתה בימי אלכסנדר ינאי. כבר ב-101 לפסה"נ פעל ינאי מדרום לירמוך. לאחר מצור שנמשך עשרה חודשים נכבשה גדרה (קדמ' יג 365) ועיר הדקאפוליס הראשונה נפלה בידיו.  מסע המלחמה השני של ינאי, בשנים 83–80 לפסה"נ, היה בעל חשיבות רבה לתולדות האזור. ב-83 לפסה"נ פלש טיגראנס מלך ארמניה לסוריה והפסיק את השפעת הממלכה הנבטית בסוריה. ינאי ניצל את המצב וסיפח למלכותו את הגלעד והגולן. במסע, שנמשך שלוש שנים, כבש את פחל (פלה), צר על גרש וכבשה ללא קרב. "הוא הכניע גם את גאולני, את סלאוקיה ואת הגיא הנקרא גיא אנטיוכוס. כמו כן כבש את מצודת גמלא המבוצרת היטב, ובגלל התלונות הרבות על מושלה דמטריוס, סילקו ממשרתו" (מלח' א 105 ר' להלן, 10.3). במקבילה בקדמ' יג 393–394, מתואר כיבוש דיון במקום פחל.

סינקלוס, כרוניקן מהתקופה הביזנטית, הביא תיאור שונה משל יוסף בן מתתיהו על מלכות ינאי, שמבוסס על מקור שונה משל יוסף בן מתתיהו. סינקלוס ריכז את כל כיבושי ינאי למסע אחד בעבר-הירדן, מדרום לצפון, וגם באזור בית שאן, שומרון, התבור וגבע (Syncellus, Chronographia:558–559). באזורנו אין חפיפה בין רשימת הערים שמסר יוסף בן מתתיהו לזו של סינקלוס, אשר אינו מזכיר כלל את הגולן ועריו: גולן, סלאוקיה, תעלת אנטיוכוס וגמלא. לעומת זאת הוא מספר על כיבוש סוסיתה ופילותריה (בית ירח), שמדרום לכינרת. שתי הערים לא נזכרות אצל יוסף בן מתתיהו. נראה אפוא כי שתי הרשימות משלימות זו את זו. אצל סינקלוס אין הפרדה למסעות השונים של ינאי. מלחמתו של ינאי מחולקת לשני שלבים, שונים באופיים. בראשון השלים את כיבוש ערי הדקאפוליס מצפון ליבוק. גדרה נכבשה כבר במסע של 101 לפסה"נ. גרש הושמה במצור ממושך ונכנעה ללא קרב. לגבי שאר הערים אין מידע מפורט, אך הזמן הארוך שערכה המלחמה מעיד כי גם הן הושמו במצור. הממצא בחפירות שנערכו בסוסיתה ובבית ירח מעיד כי גם הן נכבשו על-ידי ינאי במסע הראשן בשנת 101. נראה כי ההרס בערים היה מועט יחסית. תושביהן נותרו לגור בהן או שעזבו לסביבה הקרובה. מכל מקום, אף לא אחת מהן הפכה לעיר יהודית ורובן שוקמו עם הכיבוש הרומאי.

בשלב השני פעל ינאי נגד ערים בגולן. ערים אלו לא היו ערי פוליס הלניסטיות ונראה כי היו דומות באופיין לערים שכבש יהודה המקבי שמונים שנה קודם לכן. ערים אלו הפכו ליהודיות ולא שוקמו בימי פומפיוס (ר' להלן, 9.4.1). נראה כי היחסים בין ינאי והיטורים היו טובים וכי ינאי נמנע מלחדור לתחומם. ינאי כבש אפוא את דרום הגולן (תחום סוסיתה) ואת מרכזו (גולן) ואילו צפון הגולן (תחום פניאס) נשאר בשליטה יטורית (על החלוקה המנהלית של רמת הגולן ר' להלן, פרק 11). בעקבות כיבוש סוסיתה בידי ינאי התיישבו בעורף החקלאי שלה יהודים, כפי שמעידה רשימת העיירות האסורות בתחום סוסיתה. 'עיירות אסורות' הוא מושג הילכתי שפירושו עיירות של יהודים שחויבו בשמיטה, תרומות ומעשרות למרות היותן באזור המיושב רובו בנוכרים והפטור על כן בדרך כלל מחובות אלו (ראו להלן, 13.3.1). הרשימה מעידה אפוא על אזור נוכרי ברובו, שיש בו יישובים יהודיים מבוססים. ואכן, בתקופה הרומית הקדומה היו בתחום סוסיתה למעלה משישים יישובים ורק שמונה מהם היו של יהודים. העיירות היהודיות תפשו את המקומות המועדפים ליישוב חקלאי, אולי מפני שהוקמו בתקופה של שלטון יהודי חזק, כלומר בימי ינאי. מחוז גולן, שהיה מיושב בכפרי התנחלות קטנים, הפך למוקד משיכה לאוכלוסיה היהודית ותוך זמן קצר הפך לאזור יהודי מובהק. הדבר אינו מוזכר אמנם בפירוש במקורות (וכזה המצב גם לגבי היישוב היהודי בגליל); אך אפשר להסיק זאת מהתפתחויות מאוחרות יותר – אף אחת מערי הגולן לא שוקמה בידי פומפיוס וגביניוס; ערי הגולן מופיעות ערב המרד כערים יהודיות מובהקות (מלח' ב 574, ר' להלן, 9.4.7). את ההתיישבות היהודית בגולן יש לראות על רקע המצב ביהודה. היישוב היהודי בתחומיה המצומצמים של יהודה התרבה בקצב מהיר. ערב מרד החשמונאים נוצר מצב של עודף אוכלוסיה, ובהם חסרי קרקע רבים. היווצרות עודפי אוכלוסיה היא שהביאה, כנראה, למלחמות הכיבוש של החשמונאים. חסרי הקרקע היוו את מאגר הלוחמים של החשמונאים וכתמורה להשתתפותם בקרבות, קיבלו קרקעות בשטחים הכבושים. בתקופה זו החל להתרחב גם היישוב היהודי בגליל. היישוב היהודי שהתפתח בגולן היה דומה לזה שבגליל באותו פרק זמן. קיימים קווי דמיון רבים בתרבות החומרית ובדפוסי ההתנהגות של היישובים היהודיים בגליל ובגולן. אך משום שהאזור היהודי בגולן היה מצומצם יחסית וגם קרוב לגליל, הרי למרות שהגולן היווה מחוז מנהלי נפרד, הוא נחשב, בדרך כלל, כחלק מהגליל. כך למשל, יוסף בן מתתיהו, שמונה כמפקד הגליל בתחילת המרד, היה גם מפקד הגולן.

9.4  התקופה הרומית הקדומה

9.4.1  השינויים לאחר כיבושי פומפיוס – בשנת  63לפסה"נ נכבשו סוריה וארץ-ישראל בידי הרומאים. המצביא הרומי פומפיוס עבר בארצו של תלמי בן מינאוס, השליט היטורי; ואישר את המשך שלטונו (להלן, 13.1.5) גורלה של הממלכה החשמונאית היה קשה יותר. פומפיוס חיסל את עצמאותה וקיצץ את שטחה (קדמ' יד 74–76; מלח' א 155–157). הוא נטל מהיהודים את הערים שכבשו וגם שיחרר ושיקם את הערים ההלניסטיות שלא נחרבו כליל על-ידי היהודים (קדמ' יד 74–76; מלח' א 155–158). פעולותיו של פומפיוס ברמת הגולן היו שונות ממחוז למחוז. העיר ההלניסטית סוסיתה, שנכבשה בידי ינאי; נקרעה, יחד עם התחום הכפרי שלה, מממלכת החשמונאים. העיר שוקמה וקיבלה מחדש את האוטונומיה שלה (קדמ' יד 75; מלח' א 156). מאוחר יותר היא נמנית בין ערי הדקאפוליס. לעומת זאת, ערי הגולן, שנכבשו גם הן בידי ינאי – גולן, סלאוקיה וגמלא; אינן נזכרות בין הערים המשוחררות, וערב פרוץ המרד הן מופיעות כערים יהודיות (מלח' ב' 574). נראה כי בניגוד לסוסיתה, בה המשיכה להתקיים אוכלוסיה נוכרית ניכרת, בערי הגולן התחלפה האוכלוסייה והן הפכו לעיירות יהודיות לכל דבר. לטענה שפומפיוס קרע את הגולן מיהודה אין כל אישור במקורות, ולעובדה זאת יש, כפי שנראה בהמשך, חשיבות רבה בהבנת התפתחותו של היישוב היהודי בגולן. במחקר הייתה מקובלת ההנחה כי פומפיוס העניק ליטורים את צפון הגולן, הבשן, החורן והטרכון. אולם נראה כי מעמדם של היטורים בצפון עבר-הירדן לא השתנה בימי פומפיוס (ר' להלן, 13.1.5). צפון הגולן היה בידיהם זה מכבר ואילו מחוז גולן, כפי שראינו, היה מיושב על-ידי יהודים ונשאר בתחומי ממלכת יהודה.

9.4.2  הורדוס – שלטונו של הורדוס בצפון עבר-הירדן הלך והתפשט בכמה שלבים. בכל שלב ושלב הוא קיבל מחוז אחד או יותר, עד ששלט בכל האזור. את הגולן הוא קיבל ביחד עם ממלכת החשמונאים לשעבר, מפני שפומפיוס השאיר אזור זה כחלק אינטגראלי של הממלכה. בשנת 30 לפסה"נ, לאחר קרב אקטיום, נמסר גם תחום סוסיתה לידי הורדוס (קדמ' טו 217; מלח' א 396). הרקע לסיפוח לא ברור וגם לא ידוע על פעולות כלשהן של הורדוס במחוז זה. בשנת 23 לפסה"נ, לאחר שדיכא את הליסטים של זינודורוס (ר' להלן 13.1.7), קיבל הורדוס את החורן, הבשן והטרכון (קדמ' טו 343; מלח' א 398), ובשטח זה התרכזה עיקר פעילותו. הורדוס ניסה להביא להתנחלותם של הליסטים, לשכנעם להתפרנס מחקלאות ולנטוש את השוד. בשנים הראשונות עלה הדבר בידיו לכאורה. הליסטים חששו לפעול ויוקרתו של הורדוס עלתה. לאור הישגיו קיבל הורדוס בשנת 20 לפסה"נ את נחלת זינודורוס – מחוז פניאס וחולתא (קדמ' טו 359–360; מלח' א 399; Cassius Dio, Historia Romana liv 9, 3) – ובזאת השלים את השתלטותו על האזור כולו. כאות תודה לאוגוסטוס מיטיבו, בנה הורדוס בפניאס מקדש מרשים שהוקדש לאוגוסטוס (קדמ' טו 363–364; מלח' א 404–406). לא ידוע על פעולות נוספות שעשה הורדוס במחוז פניאס. יש לזכור כי אזור זה היה מיושב כבר מאמצע המאה השנייה לפסה"נ, ככל הנראה ביטורים. עם השנים התברר כי דיכוי הליסטים בטרכון היה על פני השטח בלבד. אנשים אלה, שהתרגלו לחיות על השוד, התקשו במעבר ליישובי קבע ואדמתם הדלה לא העניקה להם את ההכנסה שהיו רגילים לה בעבר. ולכן, בשנת 12 לפסה"נ, כשהופצה שמועה על מות הורדוס, מרדו אנשי הטרכון. המרד דוכא על-ידי חיל המצב שהשאיר הורדוס במקום, אולם ארבעים מראשיו נמלטו ומצאו מקלט אצל הנבטים ומשם המשיכו לתקוף את ממלכת הורדוס (קדמ' טז 130). משלא הצליח הורדוס לשכנע את הנבטים להסגירם, חדר לתחום הנבטים, כבש את מבצרם והוליך את הליסטים לשבי (קדמ' טז 271–285).

בכדי למנוע מרד נוסף הושיב הורדוס 3,000 אדומים בטרכון או בשוליו (קדמ' טז 285), אך אנשי הטרכון חברו לנבטים וחיסלו את הכוח האדומי (קדמ' טז 292). לאחר שהורדוס הצליח לדכא גם את המרד הזה, הוא הקים בבשן מושבה צבאית, בראשות זאמאריס וצבאו (קדמ' י"ז 23–28). זאמאריס, יהודי מבבל שעמד בראש כוח יהודי של קשתים רכובים, הובא לבשן על-ידי הורדוס וזכה לתנאים מפליגים, כולל קרקע חינם ופטור ממיסים. תנאים אלו משכו לאזור יהודים רבים, ולראשונה מזה מאות שנים הוקם בו יישוב קבע. הכוח הבבלי הצדיק את ההשקעה בו. הטרכון לא שב למרוד ובטחון יחסי הושלט באזור. במצב זה הובטחו דרכי השיירות ועולי הרגל מבבל והחל תהליך התנחלות בבשן, בחורן וכנראה גם בטרכון. תהליך זה הואץ בימי יורשיו של הורדוס. עיקר השקעתו של הורדוס הייתה בחיזוק ההתיישבות בבשן. אך הוא תרם גם לבניית המקדש האזורי בשיע שבחורן. מקדש שבבנייתו החלו אנשי השבטים המקומיים עשר שנים לפני שהשטח עבר לידיו והיא הושלמה שנתיים לאחר מותו (ר' להלן, 13.2). הדים לשלטונם של הורדוס ויורשיו נמצאו בכתובות צפאיות שנמצאו בצפון עבר-הירדן, והמזכירות את הורדוס, פיליפוס ואגריפס (מדובר בכתובות בשפה ארמית או ערבית קדומה, שנקראת על-שם המקום שבו נמצאו כתובות בשפה זו – מדבר א-צפא, ממזרח לג'בל אל-דרוז, ר' לעיל, 2.1.6). דבר לא עשה הורדוס בגולן. האזור היה מיושב כבר על-ידי יהודים, שהגיעו אליו בעזרת החשמונאים. אלה, כאחיהם בגליל, לא חשו מחויבות להורדוס ונשארו בוודאי עם זיקה לזיכרון החשמונאים. יהודי הבשן, לעומת זאת, חבו את יישוביהם ואת ההטבות שניתנו להם, להורדוס; ונשארו נאמנים לו וליורשיו. השוני בין יהודי הגולן ליהודי הבשן נמשך גם בדורות הבאים והגיע לשיאו במרד הגדול (ר' להלן, 9.4.7).

9.4.3  פיליפוס והקמת הנסיכות בצפון עבר-הירדן – לאחר מות הורדוס (בשנת 4 לפסה"נ) חולקה ממלכתו בין שלושת בניו, שנותרו בחיים. צפון עבר-הירדן נפל בידיו של פיליפוס (קדמ' י"ז 189, 318–319; מלח' ב' 95). רק העיר ההלניסטית סוסיתה, שסופחה בשנת 30 לממלכת הורדוס, נקרעה מממלכתו וסופחה לפרובינקיה סוריה (קדמ' י"ז 320; מלח' ב' 97). הנסיכות (טטרארכיה) של פיליפוס השתרעה על שטח רחב ידיים וכללה את הגולן, תחום פניאס, הבשן, החורן והטרכון. אוכלוסייתה הייתה מגוונת. חלקה המערבי, ברמת הגולן, היה מיושב כבר ביטורים, יהודים וסורים. חלק מהבשן היה מיושב ביהודים הבבליים שהתרכזו במושבה הצבאית בתירה ובכפרים שמסביבה. החבלים המזרחיים: החורן, הבשן והטרכון היו מאוכלסים בסורים – ארמים וערבים, שהיו בעיצומו של תהליך התנחלות נרחב ומעבר ליישובי קבע. חוסר הביטחון שאפיין את האזור עד ימיו של הורדוס התחלף ביציבות ושקט שנמשכו למעלה ממאה שנה. פיליפוס שלט בנסיכות שלו 37 שנים (4 לפסה"נ עד 33 לסה"נ). נראה כי ניחן בכישורים שלטוניים והצליח לגבש את הנסיכות, בעלת האוכלוסייה המגוונת, ליחידה בה שרר בטחון ושקט. אין כל הדים לסכסוכים בין המרכיבים השונים של האוכלוסייה.  שיטת השליטה של פיליפוס, מסעותיו ברחבי הנסיכות כשהוא מלווה בחצרו ונכונותו להיערך למשפט בכל מקום שנדרש, משקפת מצב שבו מרבית האוכלוסייה עדיין לא ישבה ביישובי קבע. בירתו של פיליפוס נבנתה בשולי הנסיכות שלו (ראו להלן) ולא הייתה נגישה למרבית האוכלוסייה. במסעותיו הביא אפוא פיליפוס את השלטון לנתיניו (קדמ' יח 106–108). בשנת 1/2 לפסה"נ הקים פיליפוס את עיר הבירה שלו בפניאס (קדמ' יח 28; מלח' ב 168) וקרא לה קיסריה. להבדילה מהיישובים האחרים ששמם היה קיסריה, היא כונתה קיסריה-פיליפי.

בכל נסיכותו לא היו ערים של ממש ולכן היה על פיליפוס לייסד עיר חדשה. המקום שבו בחר – למרגלות החרמון ליד מעיין שופע, שטחי קרקע נרחבים לבנייה ואקלים נוח; אכן היה זה מקום בעל תנאים טובים מאד ליישוב. בקרבת מקום עמד כבר האוגוסטאום (המקדש לאוגוסטוס), שנבנה בידי הורדוס (ר' לעיל, 9.4.2). פיליפוס בנה את בירתו בשולי הנסיכות שלו, מרוחקת מחבליה המזרחיים. נראה כי הסיבה לכך  הייתה כפולה. ראשית, המקום נמצא בתוך השטח שהיה מאוכלס זה מכבר, בעוד שבשטחים המזרחיים, כזכור, רק החל תהליך ההתנחלות. שנית, היא הייתה סמוכה לנסיכות השכנה של אחיו הורדוס אנטיפס בגליל, כמו גם לדרך לירושלים, שבה השתמשו לעיתים עולי בבל.

העיר נבנתה במקום שלא היה מיושב קודם, דבר שאפשר תכנון עירוני. בסקרים ובחפירות שנערכו בה בשנים האחרונות התברר כי הייתה מורכבת מאזור של מבני ציבור, שכלל את התחום המקודש מעל למעיין ומבני ציבור אחרים. מבנים אלה הוקמו בשטח שבין המעיין לנחל סער ולערוץ נחל גובתה ונהר הבניאס. בשטח זה נחשפו שרידי קארדו וכן מבנה עמודים; שבנייתם החלה, כנראה, בימי פיליפוס. התחום המקודש החל להיבנות בקרבת המערה. האזור הציבורי הוקף בשכונות מגורים שהתפרסו על רמת הבניאס. היות והייתה זו עיר חדשה, גם שכונות המגורים שלה נבנו בהרחבה, וכללו מבנים מרוצפים בפסיפסים ושקירותיהם היו מכוסים בפרסקו. שני פרוורים של העיר, במזרח ובצפון-מערב, היו גבוהים מהמעיין, ואספקת המים אליהם הייתה באמצעות אמה משוכללת, שהובילה מים ממזרח, ממעיינות עין קיניה.

העיר השנייה שייסד פיליפוס שכנה בבקעת הבטיחה (בקעת בית-צידה), בסמוך לשפך הירדן לכינרת: "… והעניק לבית-צידה, כפר על ים גניסר, מעמד של עיר בגלל המון תושביה ושאר חילה, וקרא לה יוליאס כשם יוליה בת קיסר" (קדמ' יח 28). במקבילה (מלח' ב 168) נאמר כי יוליאס שכנה בגולן התחתון.

החפירות שנערכו בשנים האחרונות על פסגת א-תל (מפת כפר נחום), המזוהה עם בית צידה,חשפו שכבת יישוב מהתקופה ההלניסטית והרומית הקדומה. שכבה זו מאופיינת בבתים בעלי חצרות רחבות. מבנים אלה אינם בנויים בצפיפות ומתאימים יותר לכפר, שבו מחיר הקרקע נמוך, מאשר לעיר. מעניינת ההשוואה בין הממצאים בא-תל לעיר גמלא (מפת מעלה גמלא: 43), בת אותה תקופה, שמרוחקת משם רק כעשרה ק"מ בקו אוויר. בגמלא צפיפות היישוב גדולה הרבה יותר וכחצרות הבתים שימשו רק גגות הבתים שמתחתיהם. פיליפוס מת ביוליאס, ב-33 לסה"נ: "וכשהובל לקבר, שבנה אותו בעצמו עוד קודם-לכן, נערכה לו קבורה מפוארת" (קדמ' יח 108). סביר כי פיליפוס בנה את קברו בפניאס, שהייתה בירתו ומקום משכנו, ובה נבנו מבני ציבור גדולים ומפוארים. נראה אפוא כי גופתו של פיליפוס הועברה במסע לוויה מפואר מיוליאס לפניאס ובה נקבר. לאחר מותו של פיליפוס סיפח הקיסר טיבריוס את הנסיכות של פיליפוס לפרובינקיה סוריה (קדמ' יח 108), אך נראה כי טיבריוס התכוון לסיפוח זמני בלבד, ולכן הורה לשמור את המיסים שנאספו בה ולא להעבירם לבירת הפרובינקיה.

9.4.4  ישוע בנסיכות של פיליפוס – עיקר פעילותו של ישוע בגליל ובסביבת הכינרת נעשתה בתחומי הנסיכות של הורדוס אנטיפס. אולם כמה מפעולותיו, שחלק מהן בעלות חשיבות רבה לדת הנוצרית, נעשו גם בתחומי הנסיכות של פיליפוס. אזור זה, שהיה צמוד לתחום הפעולה שלו, שימש לו כמקלט, הן מסיבות אישיות והן מסיבות פוליטיות, כנראה בשל אופיו הנוח של פיליפוס. שלושה מתלמידיו של ישוע – פטרוס, פיליפוס ואנדרי, באו מבית צידה (יוחנן א 45, 21–22) ולכן אין זה פלא כי זו הייתה העיר המועדפת עליו, בתחומי הנסיכות של פיליפוס. העיר נזכרת מספר פעמים בברית החדשה (מרקוס ד' לה–מא, ו מו; לוקאס י יג; מתי יא כא). בבית צידה, שתוארה ככפר, החזיר ישוע לעיוור את מאור עיניו (מרקוס ח 22–26). במקום חרב, בתחומה של בית צידה, שבמקרה זה מתוארת כעיר, עשה ישוע את נס הלחם והדגים (לוקאס ט 10–17). פעולות אלו נעשו בגולן התחתון, אזור שהיה מיושב ביהודים. ישוע הגיע גם לצפון הנסיכות, לכפרי קיסריה-פיליפי כלומר לתחום פניאס. במקום זה התגלה לראשונה ישוע לתלמידיו כמשיח. שם גם הבטיח ישוע לפטרוס את מפתחות מלכות השמים וקבע את עליונותו של פטרוס בין תלמידיו (מרקוס ח 27–33; מתי טז 13–20). לפי המקורות האירוע היה באזור הכפרי של פניאס ולא בתוך העיר. אזור זה היה מיושב ברובו בנוכרים, כנראה יטורים, אך יתכן והיו מספר יישובים יהודיים בשוליים המערביים של צפון הגולן (ר' להלן, 12.3.3). ישוע פעל בגולן גם מדרום לנסיכות של פיליפוס. הוא בא "אל ים הגליל בתוך הדקאפוליס" (מרקוס ז 31). הכוונה כאן היא לתחום סוסיתה, שהייתה היחידה מערי הדקאפוליס ששכנה על חוף הכינרת. תחום סוסיתה לא השתייך לנסיכות של פיליפוס, אלא לתחום המנהלי של הדקאפוליס בפרובינקיה סוריה. בתחום זה התרחש גם 'נס החזירים'. ישוע הגיע לגרגסה, המזוהה עם כורסי (מפת עין-גב: 11), וריפא משוגע רדוף שדים. את השדים הכניס לעדר של 2,000 חזירים שגלשו לכינרת וטבעו בה (מרקוס ה א–כ; לוקאס ח כו–לט).

9.4.5  אגריפס הראשון – צפון עבר-הירדן שימש במשך המאה הראשונה לסה"נ כמקום להכשרת השליטים מבית הורדוס. הם קיבלו בתחילה שטחים קטנים ויעילות שלטונם נבחנה על-ידי הרומאים. אם הצליחו, הורחב בהדרגה שטח שלטונם. בעת שנפטר פיליפוס, שהה בן אחיו, אגריפס, ברומא. הוא חי שם חיי הוללות ופאר והתקרב לחצרו של טיבריוס, אך בסוף ימיו של טיבריוס הושלך לכלא למשך חצי שנה (קדמ' יח 143–204). כשעלה קליגולה לשלטון (37 לסה"נ), הוא שיחרר את אגריפס, שעמו היה מיודד, והעניק לו את הנסיכות של פיליפוס וכן תואר מלך (קדמ' יח 235–237; מלח' ב 181; Philo, In Flaccum 25, 40). אגריפס לא מיהר לבוא לממלכתו. רק בשנה השנייה לשלטונו של קליגולה (38 לסה"נ), עזב את רומא ובא לבירתו פניאס (קדמ' יח 238–239). הורדוס אנטיפס ואשתו הרודיאס התקנאו בתואר המלוכה שקיבל אגריפס ובשנת 39 לסה"נ יצאו לרומא לבקש תואר דומה לעצמם. אלא שקליגולה הגלה אותם והעביר לרשותו של אגריפס גם את הנסיכות של הורדוס אנטיפס. נסיכות זו כללה את הגליל והפראיה (מלח' ב 181). כאשר עלה קלאודיוס לשלטון (41 לסה"נ) אישר לאגריפס את ממלכתו ואף הוסיף לו את יהודה ושומרון, כך שאגריפס שלט כמעט על כל ממלכתו של הורדוס (קדמ' יט 274–275; מלח' ב 215). את שנותיו האחרונות בילה אגריפס הראשון ביהודה ובבירתו ירושלים. צפון עבר-הירדן נשאר אזור נידח בממלכתו ונראה כי לא זכה לתשומת לב רבה מצידו. בשנת 44 לסה"נ מת אגריפס הראשון, לאחר שש שנות שלטון, שלוש מתוכן בממלכתו הגדולה (מלח' ב 219). בנו, אגריפס השני, היה עדיין צעיר ולכן סיפח הקיסר קלאודיוס את ממלכתו לסוריה.

9.4.6  אגריפס השני – שיטת האימון של השליטים מבית הורדוס (ר' לעיל, 9.4.5) חודשה בראשית שלטונו של אגריפס השני. בשנת 48 לסה"נ קיבל אגריפס את השלטון בכלקיס (קדמ' כ 104; מלח' ב 223). ארבע שנים לאחר מכן, בשנת  53לסה"נ, לקח ממנו קלאודיוס את כלקיס ובתמורה העניק לו את הנסיכות של פיליפוס, את ממלכת ליסניאס היטורי (ר' להלן, 13.1.6), את אבילה ואת הנסיכות של וארוס – ערקא, שבבקעת הלבנון (קדמ' כ 138; מלח' ב 247). בשנת 61 לסה"נ הרחיב נירון את ממלכתו של אגריפס השני והעניק לו את טבריה, טריכאוי הפראיה (קדמ' כ 159; מלח' ב 252). אגריפס השני הלך אפוא בעקבות אביו. המרד שפרץ נגד הרומאים, קטע את המשך הרחבת ממלכתו; אך בשל תמיכתו ברומאים המשיך אגריפס השני לשלוט בממלכתו עד מותו. בירתו של אגריפס השני הייתה פניאס, שאותה הרחיב ופאר (מלח' ג 514). שם העיר שונה לניורניאס לכבוד נירון (קדמ' כ 211). יתכן כי אמת המים, אשר סיפקה מים לפרוורים הצפוניים של העיר (ר' לעיל, 4.11.3), נבנתה בתקופתו של אגריפס השני. תקופת שלטונו של אגריפס השני התאפיינה ביציבות ופריחה יישובית בצפון עבר-הירדן. התייצבות הביטחון והפריחה הכלכלית של הכפרים הביאו את הנוודים להתעניין בעבודת האדמה ולהתנחל, תהליך שנמשך בכל המאה הראשונה לסה"נ. החפירות בשיע (ר' לעיל 13.2.3) ובבוצרה מדגישות את חשיבותה של המחצית השנייה של המאה הראשונה לסה"נ בהתפתחות האזור. תקופת שלום זו הייתה שלב חשוב בבנייה ובהתפתחות החקלאות באזור זה.

9.4.7  צפון עבר-הירדן במרד – ממלכת אגריפס השני בצפון עבר-הירדן הייתה מורכבת מפסיפס מגוון של אוכלוסייה: יטורים בתחום פניאס יהודים בגולן ובבשן וסורים בבשן, בחורן ובטרכון (ר' להלן, פרק 13). הגיוון באוכלוסייה הביא ליחס שונה של התושבים למרד. באיפן טבעי היטורים והסורים לא השתתפו במרד. אך גם בין היהודים התגלו שתי קבוצות בעלות אוריינטציה מנוגדת. היהודים בבשן, ובראשם הבבליים, יושבו באזור בעזרתו של הורדוס וזכו לתנאים מיוחדים. נראה כי גם לאחר שבוטל הפטור מהמיסים, בימי פיליפוס, גילו יהודים אלה נאמנות לבית הורדוס. מהם גויס גרעין צבאו של אגריפס והם עמדו בראש הצבא. כלומר, יהודי הבשן, לא זאת בלבד שלא הצטרפו למרד, מהם יצאו הכוחות הראשונים שניסו לדכאו. לעומתם, יהודי הגולן – צאצאיהם של המתיישבים מימי ינאי, לא זכו לתמיכתו של הורדוס. יהודים אלו לא נבדלו מהאוכלוסייה היהודית, שהתיישבה בגליל באותו זמן ובוודאי היו מקושרים אתם גם בקשרי משפחה. לא הייתה להם זיקה מיוחדת לבית הורדוס, ואותם גורמים שהביאו את יהודי הגליל למרוד ברומאים, הביאו גם את יהודי הגולן למרוד. לא פלא אפוא כי תושבי הגולן הם היחידים בצפון עבר-הירדן שהצטרפו למרד. הגולן לא היה מעורב בתחילת המרד. אגריפס, שסמך כנראה על נאמנותם של תושבי האזור, שלח אלפיים פרשים מהחורן, הבשן והטרכון בכדי לחזק את 'מפלגת השלום' בירושלים. יחד עמם יצא כמצביא פיליפוס בן יקים (מלח' ב 421). הצבא בא מהאזורים שהיו מיושבים באנשי צבא – בבלים ונוכרים, נאמני המלך. לא נכללו בו חיילים מהגולן, אולי מפני שנאמנותם לא הייתה מובטחת. הכוח שהגיע לירושלים הצטרף למלחמה כנגד המורדים, אך ידם הייתה על התחתונה והכוח נסוג מירושלים (מלח' ב 422–440). השלב הראשון של המרד לווה במהומות ובתקריות בין היהודים לנוכרים. לאחר רצח היהודים בקיסריה (מלח' ב 457) יצאו היהודים לפעולות גמול. חבורות יהודים פגעו בכפרי סוריה ובערי הדקאפוליס ובהן סוסיתה (מלח' ב 458–459). יחד עמם נמנה גם הגולן. באותה תקופה הגולן היה מיושב בעיקר ביהודים, ולכן נראה כי היהודים פגעו בכפרים שבשוליו, אולי בגבול עם תחום סוסיתה. כתגובה על ההתקפה היהודית נערך טבח ביהודים שישבו בערים ההלניסטיות. גם תושבי סוסיתה וגדרה הרגו חלק מהיהודים ואת השאר אסרו (מלח' ב 477–478). יש חוקרים המייחסים למאורעות אלו את חיסול היישוב היהודי בתחום סוסיתה.

גם על ממלכת אגריפס לא פסחו המאורעות: "לעומת זאת שמרה גמלא את אמונה לרומאים מסיבה זו: פיליפוס בן יקים, נציב המלך אגריפס, נמלט פתאום מארמון המלך הנצור בירושלים… לאחד מכפריו אשר בגבול מצודת גמלא… והוא כתב אגרת לבניו של המלך אגריפס ולאחותו ברניקי ומסרה לאחד מעבדיו המשוחררים להביאה לוארוס, אותו הפקידו בעת ההיא המלך ואחותו למפקח על המדינה… את האיש הזה האשים וארוס בהאשמות שווא והמיתו.

אכן הסורים שבקיסריה [פניאס] עוררו בלבו תקוות נפרזות, בהבטיחם לו בחנופתם כי הרומאים יכריעו למות את אגריפס בעד פשעי היהודים, ואז יעבור השלטון לידיו, כי-על-כן מגזע מלכים הוא. ובאמת היה וארוס מזרע המלוכה, שאר-בשרו של סואמוס נסיך הלבנון… וברצותו למצוא חן בעיני הסורים אשר בקיסריה, ציווה להמית רבים מן היהודים. הוא זמם לצאת למלחמה ביחד עם אנשי הטרכון בבשן על היהודים הבבלים באקבטנה. ולכן קרא לשנים עשר מיהודי קיסריה, אנשים נכבדים, וציווה להם ללכת לאקבטנה לבני עמם הגרים שם ולומר להם כדברים האלה: 'וארוס שמע כי הנכם מתעתדים לצאת למלחמה על המלך. ויען אשר לא האמין לשמועה, שלח אותנו לדבר על לבכם, כי תפרקו את הנשק מעליכם'. חוץ מזה פקד עליהם לשלוח שבעים מטובי העיר למען הוכיח את אפסות האשמה אשר טפלו עליהם. שנים-עשר האנשים באו לבני עמם אשר באקבטנה ונוכחו לדעת כי אינם שואפים למרד, ועל-כן יעצום לשלוח את שבעים האיש הנדרשים. הבבלים לא צפו מראש את העתיד לבוא ושלחו אותם. אלה הלכו יחד עם שנים-עשר הצירים לקיסריה. בפגוש אותם וארוס, ועמו חיל המלך, הרג את כולם יחד עם הצירים ושם את פניו לעלות על היהודים אשר באקבטנה. אך איש אחד אשר נשאר לפליטה מקרב שבעים השליחים הודיע להם את הדבר, והם הספיקו להזדיין ולברוח עם נשיהם וטפם אל מצודת גמלא, בעוזבם את כפריהם המלאים כל טוב ואת עדרי צאנם ובקרם. כאשר הגיע הדבר לאוזני פיליפוס הלך גם הוא למצודת גמלא… כשמוע המלך את מזימת וארוס, אשר אמר להשמיד את יהודי קיסריה ביום אחד עם נשיהם וטפם, שלח את אקווס מודיוס למלא את מקומו… מצודת גמלא והארץ אשר מסביב נשארה אפוא בידי פיליפוס, ולכן שמרה אמונים לרומאים" (חיי יוסף 56–61; ר' גם מלח' ב 481–483).  יוסף בן מתתיהו לא כתב אם וארוס מימש את כוונתו לתקוף את יהודי הבשן. יתכן שוארוס רצה לפגוע באנשי פיליפוס בן יקים, שהיווה איום על מעמדו בחצר אגריפס.

ברגע שהתייצב השלטון של אגריפס בממלכתו, לאחר סילוקו של וארוס, מיהר המלך להחזיר את הבבלים לכפריהם בבשן (חיי יוסף 179–184) ורק מעטים מהם נשארו בגמלא (חיי יוסף 177). חיל הפרשים מהבשן שנסוג מירושלים (אלפיים פרשים ושלושת אלפים רגליים), נשלח על-ידי אגריפס לתגבור צבאו של קסטיוס גאלוס במסעו לדיכוי המרד בירושלים (מלח' ב' 500). נראה כי בקרב, שבו ניגף צבאו של קסטיוס גאלוס (מלח' ב 540–555), נפגעו גם רבים מחיל המשלוח של אגריפס, היות ושנה אחר-כך, כשהגיע אספסינוס לגליל, סיפח אליו אגריפס רק כמחצית מהכוח – אלף פרשים ואלפיים רגליים (מלח' ג 68). מפלת קסטיוס גאלוס (מלח' ב 513–555) שינתה את גישת יהודי הגולן למרד. בעקבותיה מונה יוסף בן מתתיהו כמפקד הגליל והגולן (מלח' ב 571). בגמלא ארגן יוסף בן המיילדת קבוצת צעירים אשר המרידה את העיר (חיי יוסף 185). יחד עמה מרד הגולן כולו עד הכפר שלם (חיי יוסף 187), שמקומו לא ידוע. שלושה יישובים בגולן בוצרו על-ידי יוסף בן מתתיהו – גמלא, סוגני וסלאוקיה (מלח' ב 574, ד 2; חיי יוסף 186–187). היוזמה לביצור גמלא באה מתושביה ויוסף בן מתתיהו רק סייע בידם (חיי יוסף 186). בשלבים הראשונים של המרד, עוד לפני שהגיע אספסינוס לגליל, ניסה אגריפס לדכא את המרד בגולן בכוחות עצמו. בתחילה ניסה לכבוש את גמלא בעזרת צבא בפיקודו של אקווס מודיוס, מחליפו של וארוס. אולם לא היו ברשותו מספיק כוחות והוא הסתפק בהטלת מצור רופף על-ידי הצבת משמרות בנקודות אסטרטגיות (חיי יוסף 114). מאוחר יותר ניסה אקווס מודיוס לחסום את דרכי הגישה לגמלא ולסלאוקיה, בכדי למנוע הבאת הספקה אליהם מיישובי הגליל. לשם כך שלח פרשים ורגלים בפיקודו של סילאס, שהקים את מחנהו במרחק 5 סטדיות (0.9 ק"מ) מיוליאס. יוסף בן מתתיהו, עם כוח של שלושת אלפים איש ניסה להסיר את החסימה של סילאס. בקרב שהתחולל נפל יוסף מסוסו וצבאו חדל להילחם (חיי יוסף 394–404). למחרת הניח סילאס מארב למורדים, ורק תגבורת שהגיעה בסירות מטריכאי (מגדל), הצילה אותם מתבוסה (חיי יוסף 405–406).

גם מצב יהודי פניאס לא היה מזהיר. בכדי למנוע מהם להצטרף למרד, השלטונות סגרו אותם בין חומות העיר (חיי יוסף 74). לפי בקשתם סיפק להם יוחנן מגוש חלב, שמן כשר במחיר מופקע (חיי יוסף 74–76; מלח' ב 591–592). יוסף בן מתתיהו מתייחס אליו כספסר, אולם נראה כי יוחנן השתמש בכספים שהרוויח מעסקה זו למימון הוצאות המרד וביצור גוש חלב. לאחר כיבוש הגליל בידי אספסינוס, הוא בא עם צבאו לנופש בפניאס, לבקשתו של אגריפס, אשר קיווה לשים בעזרת הרומאים קץ למרד בגולן (מלח' ג 443–445). בשלב זה הגיע המאבק בגולן לשיאו. סוגני וסלאוקיה נכנעו לרומאים וגמלא נותרה בודדה במערכה (מלח' ד 2). לאחר שכבש את טבריה וטריכאי העלה אספסינוס את צבאו, שמנה שלושה לגיונות, וצר על גמלא (מלח' ד 11–13). המצור והקרבות לכיבוש העיר מתוארים בפירוט רב על-ידי יוסף בן מתתיהו (מלח' ד 2–83). לאחר שני ניסיונות הבקעה, שאחד מהם נכשל, נכבשה העיר וכמעט כל תושביה נהרגו בחרב הרומאים, או בעת ניסיון הבריחה. עם נפילת גמלא דוכא למעשה המרד בגולן. אין מידע על קרבות נוספים, משום שמרכזי המרד הנוספים בגולן נכנעו עוד לפני הקרב על גמלא. נראה שפרט לגמלא וסביבתה הקרובה לא סבל הגולן מידי הרומאים והוא נשאר גם אחר-כך מחוז יהודי צפוף. לאחר המצור על ירושלים בא טיטוס עם צבאו לנופש לקיסריה-פיליפי, "שם שהה זמן רב, וערך משחקי ראווה מסוגים שונים. שבויים רבים נספו בהם, מקצתם הושלכו לחיות טרף, מקצתם נאלצו להילחם בקבוצות גדולות איש באחיו כאילו היו אויבים" (מלח' ז 23–24).

9.4.8  צפון עבר-הירדן לאחר המרד – לאחר דיכוי המרד המשיך אגריפס לשלוט בממלכתו, אך שלא כמו אביו, קידומו נעצר והוא לא זכה לשלוט בכל ארץ-ישראל. על המאורעות בתקופה זו לא ידוע דבר. נראה כי השפעת המרד על האזור הייתה שולית. המחוז היחיד שהשתתף בפועל במרד היה הגולן ובתוכו גמלא, שהייתה העיר היחידה שנכבשה. שאר היישובים כמעט ולא נפגעו. מחקר של חיים בן דוד (תשס"ו) העלה כי כל היישובים בגולן שהיו מיושבים בתקופה הרומית הקדומה המשיכו בקיומם גם בתקופה הרומית התיכונה. יוצאת מכלל זה הייתה גמלא, שלא נושבה מחדש לאחר כיבושה. בקרבתה, וככל הנראה בשטחים שהיו בתחומה, הוקמו בתקופה הרומית התיכונה שלושה יישובים חדשים, שלא היו מיושבים ביהודים. תוצאות המחקר של בן דוד סותרות את השערתו של מעוז, כי דיכוי המרד פגע קשות ביישובים היהודיים בגולן, הביא לנטישתם ולפער יישובי שנמשך עד המאה הרביעית לסה"נ. אגריפס השני היה אחד המלכים הווסלים האחרונים. כבר בימי אספסינוס עברו אמסה וקומגנה, מחוזות בלבנון, לשלטון רומי ישיר. הטטרארכיות הקטנות של דרום סוריה נעלמו בימי טריאנוס. עד לאותה עת, השליטים המקומיים שימשו כמתווכים בין הכוח האימפריאלי לאוכלוסיה המקומית, ובשלב זה תפקידם תם. התהליך הושלם בשנת 106 לסה"נ עם סיפוח הממלכה הנבטית והקמת פרובינקיה ערביה.

עם סיום שלטונו של אגריפס השני בצפון עבר-הירדן –  אם בעת מותו (בשנת 100 לסה"נ) ואם שנים מספר לפני-כן, הסתיים שלטונו של בית הורדוס באזור. הרומאים לא העבירו את השליטה ליורשיו והאזור כולו עבר לשליטה רומית ישירה. צפון עבר-הירדן, שבמשך למעלה ממאה שנה היה יחידה מדינית אחידה, פוצל עתה בין שתי פרובינקיות – החורן, הטרכון, הבשן ומחוז פניאס סופחו לפרובינקיה סוריה. הגולן, וכנראה גם הגליל והפראיה, סופחו לפרובינקיה יודיאה. הגולן היה המחוז היחיד בצפון עבר-הירדן שהיהודים היוו את הרוב המכריע בין תושביו. כזכור החלה התיישבות היהודים בגולן בימי ינאי והוא הפך למחוז יהודי כדוגמת הגליל. מסיבה זו הוא גם לא נקרע מממלכת החשמונאים בעת הכיבוש הרומי ונמסר להורדוס כבר בראשית שלטונו. מתיישבי הגולן היהודים היו שונים בזיקתם לבית הורדוס מהיהודים שיושבו בידי הורדוס בבשן, ולעומת זאת היו קרובים ליהודי הגליל. זה היה, כנראה, הגורם שדחף את יהודי הגולן להצטרף למרד, בניגוד ליהודים בשאר מחוזות צפון עבר-הירדן (ר' גם לעיל, 9.4.7). השפעת דיכוי המרד בגולן לא הייתה הרסנית והמחוז המשיך להיות מיושב ביהודים. אין בידינו מקור המסביר את שיקולי הרומאים בהפרדת הגולן משאר חלקי צפון עבר-הירדן, וכל שאנו יכולים הוא לשער את הסיבה לכך. נראה כי בשל אופיו היהודי המובהק ונטיותיו המרדניות של הגולן החליטו הרומאים שיהיה קל יותר לשלוט בו במסגרת הפרובינקיה יודיאה, שבה חיו מרבית יהודי ארץ-ישראל. יהודים אמנם חיו גם במחוזות אחרים של צפון עבר-הירדן, אך היו שם מיעוט וברובם נאמנים לרומא. גם היישוב היהודי בבשן הפך במשך הזמן למובלעת יהודית בלב אזור נוכרי, כפי שמעידה פרשת וארוס. הבבלים היו נאמנים לבית הורדוס ולרומאים ולכן לא הייתה בעיה לספחם לסוריה. משהופרד הגולן משאר המחוזות הפך הגבול בין הגולן למחוז פניאס, שהיה גבול פנימי בין שני מחוזות בממלכת אגריפס, לגבול בין פרובינקיות. שינוי זה שופך אור על השיקולים בקביעת הגבולות. נראה כי קביעת הגבול התבססה על המצב הדמוגראפי והכלכלי. במקרה שלפנינו אפשר לראות כיצד התייחסו הרומאים למצב הדמוגראפי, אפילו במחוז קטן כמו הגולן. אין להסיק מכך כי שיקולים אלה היו הדומיננטיים בכל מקרה; אך נראה כי קביעת הגבולות לא הייתה שרירותית. הגבול החדש בין הפרובינקיות יודיאה וסוריה היה גם הגבול בין היישוב היהודי בגולן ליישוב היטורי במחוז פניאס. למהלך זה היו תוצאות שהשפיעו על תולדות האזור במאות השנים הבאות. הדוגמא של הגולן, שבמאה הראשונה לסה"נ היה חלק מיחידה גדולה והופרד ממנה בסוף המאה, מאפשר לעקוב אחר שינויים שחלו כתוצאה מהפרדה זו. מה שהתחיל בחלוקה מדינית הפך עם השנים לחיץ שיצר תרבויות חומריות שונות. 

9.4.9  תרומת בית הורדוס להתפתחות היישוב בצפון עבר-הירדן – במשך למעלה ממאה שנים היה צפון עבר-הירדן בשליטת הורדוס ויורשיו. בתקופה זו עבר האזור שינויים מרחיקי לכת, ששינו את דמותו והשפיעו על גורלו גם בדורות הבאים. כשקיבל הורדוס את האזור לידיו, בשנים 23–20 לפסה"נ, היה כמעט ללא יישובי קבע. רק בחלקו המערבי – תחום סוסיתה, הגולן ותחום פניאס, היו יישובי קבע, שהתנחלו כמאה שנים לפני-כן. החבלים המזרחיים – החורן והטרכון, וכנראה גם הבשן, היו מאוכלסים בנוודים ונוודים למחצה. תושבי האזור, ובייחוד תושבי הטרכון, היו פורעי חוק שהתפרנסו גם משוד שיירות ויישובים בתחום דמשק. זינודורוס (ר' להלן, 13.1.7) עודד את הליסטים, ובשל כך איבד את אחיזתו בחבלים אלה. מטרת הרומאים הייתה להביא הסדרי בטחון לאזור פרוע זה, אך הם לא פעלו בו ישירות, אלא הטילו את המשימה על הורדוס. בשלב ראשון הכניע הורדוס את הליסטים של הטרכון ונלחם נגד ניסיונם למרוד. בשלב השני יישב, תחילה בטרכון ואחר כך בבשן, יהודים שהיו נאמנים לו. התיישבות האדומים נכשלה כנראה, אך התיישבות הבבלים, בראשות זאמאריס, הצליחה להביא לרגיעה באזור. הביטחון הפנימי והשלטת הסדר הציבורי בסוף ימי הורדוס ובייחוד בימי יורשיו, העניקו לאזור אפשרות להתפתח מבחינה יישובית וכלכלית. במשך המאה הראשונה לסה"נ גדל מספר היישובים בחורן, בבשן ובטרכון; נבנו מקדשים ומבני ציבור והתפתחה החקלאות – הבשן הפך לאסם התבואות של סוריה ואילו החורן התפרנס מגידול גפנים. בעוד שהגולן היה מרכז של גידול זית. בירת האזור, קיסריה-פיליפי שנבנתה ליד מעיין פניאס, נהנתה במשך תקופה ארוכה מפריחה כלכלית והשפיעה על התפתחות המחוז – צפון הגולן וצפון עמק החולה.

בתקופת שלטון בית הורדוס חלו שינויים במצב הדמוגראפי של האזור. היטורים שבמחוז פניאס איבדו את עצמאותם ובהדרגה גם את ייחודם הלאומי. היישוב היהודי בגולן המשיך את התפתחותו, ככל הנראה ללא עזרת בית הורדוס. הבבלים שהתיישבו בבשן הפכו לחוט השדרה של הצבא, שהיה נאמן לבית הורדוס ועמד לרשותו בכל עת. הנבטים נותרו מחוץ לגבולות השלטון של בית הורדוס והשפעתם היה קטנה יחסית. הגוף העיקרי בתחומי האזור היו הסורים (ר' להלן, 13.2). אלה התנחלו בתקופה זו והפכו למרכיב העיקרי של אוכלוסיית הכפרים. הם פיתחו תרבות מקומית, שמקורותיה בפנים סוריה ושההשפעה ההלניסטית עליה הייתה שולית. המקדש המרכזי שלהם, בשיע (ר' להלן, 13.2.3), הוקם עוד לפני הורדוס, אך רוב בנייתו נעשתה בימיו ובימי יורשיו. מקדשים הוקמו גם בחורן, בבשן ובטרכון. המרד היהודי השפיע על האזור רק בעקיפין. מכל מחוזותיו, רק הגולן ובייחוד גמלא, השתתף בו באופן פעיל. אך פעולות איבה בין נכרים לבין יהודים התרחשו גם במקומות אחרים. יהודי סוסיתה נפגעו על-ידי שכניהם. יהודי פניאס הושמו במצור ונהרגו בחלקם על-ידי וארוס היטורי, בעידודם של תושבי העיר הנוכרית. גם על יהודי הבשן, הנאמנים לאגריפס, איימה סכנת השמדה והם נאלצו למצוא מחסה בגמלא (ר' לעיל, 9.4.7). אך נראה כי במבט כולל, השפעת המרד על תושבי האזור הייתה שולית. למעט גמלא שנהרסה כליל, כל שאר היישובים המשיכו להתקיים. מותו של אגריפס השני סיים את התקופה הזו. מצב הביטחון באזור התייצב והתושבים התרגלו לשיטות המשטר הרומי. הרומאים לא היו זקוקים יותר לשליט מקומי, שיתווך בינם ובין האוכלוסייה המקומית. ממלכתו של אגריפס לא הועברה ליורשיו, אלא סופחה, ברובה הגדול, לפרובינקיה סוריה. רק הגולן, הגליל והפראיה סופחו לפרובינקיה יודיאה. האזור היה מוכן עתה לשלטון רומי ישיר, המאפיין את התקופה הבאה.

9.5  התקופה הרומית התיכונה והמאוחרת

9.5.1  במאה השנייה לסה"נ ידעה האימפריה הרומית שקט ויציבות, שהביאו לפריחה בצפון עבר-הירדן. על אזור זה פסחו גם המאורעות שהתחוללו בארץ-ישראל ובראשם מרד בר-כוכבא. קרוב למאה שנים (96–192) שלטה באימפריה שושלת האנטונינים. תקופת שלטונם של הקיסרים נרווה, טריאנוס, אדריאנוס, אנטוניניוס פיוס ומארקוס אורליוס, עד לשנת 180 לסה"נ אופיינה במשטר יציב, שעסק בתיקונים ושיפורים בלתי פוסקים, במשפט ובמנהל הציבורי ופעל לרווחתן של הפרובינקיות.  בימי הקיסר קומודוס (180–192) התערער הסדר באימפריה למצב של אנרכייה מוחלטת וקרוב לפשיטת-רגל. השגשוג הכלכלי ששרר בה מסוף המאה הראשונה לפסה"נ ועד לתקופה זו, נפסק. במקום הביטחון והיציבות של המאה השנייה מאופיינת המאה השלישית במרידות פנימיות ובפלישות של אויבים מבחוץ. בעקבות רצח קומודוס, פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה ארבע שנים. ספטימיוס סוורוס תפש את השלטון והקים את השושלת הסוורית, לאחר שגבר על פסקניוס ניגר, מושל סוריה. בכדי למנוע ממושלי הפרובינקיות לצבור כוח רב מדי, כפי שהיה בידי ניגר, פיצל סוורוס מספר פרובינקיות, ובהן גם את הפרובינקייה של סוריה. סוורוס דאג לממשל מסודר ויעיל בפרובינקיות ולרווחתן. למרות הפלישה הפרתית לסוריה בשנת 162 והמאבק בין סוורוס לניגר, הייתה באזור של צפון עבר-הירדן פריחה כלכלית עד למאה השלישית לסה"נ. קרקלה, יורשו של סוורוס, שהיה ידוע באכזריותו; נסמך על הצבא, הגדיל את משכורות החיילים ורוקן את קופת האימפריה. בימי יורשיו, מקרינוס ואלגבלוס הדרדר מצב האימפריה. ניסיונו של הקיסר אלכסנדר סוורוס להבריא את המנהל הציבורי לא נשא פרי בשל הירצחו בשנת 235 לסה"נ.

9.5.2  לאחר רצח אלכסנדר סוורוס החלה תקופת אנרכיה שנמשכה כחמישים שנה (235–284). הקיסרים התחלפו במהירות ורובם לא מתו מוות טבעי. מבין הקיסרים הרבים ששלטו בתקופה זו נזכיר רק את פיליפוס הערבי, יליד החורן, שתפש את השלטון בשנת 244, והפך את כפרו – שהבא, לעיר בשם פיליפופוליס. אך גם הוא לא האריך ימים בשלטון ונהרג בהתקוממות של הצבא ב-249. רבים מחיילי הלגיונות היו תושבים מהפרובינקיות, ונאמנים פחות לרומא. המשמעת הצבאית התרופפה. החיילים חשו נאמנות למפקדיהם ולא לקיסר ופעם אחר פעם ניסו למנות את מפקדיהם לקיסרים. האנדרלמוסיה שנוצרה עודדה אויבים מבחוץ לפלוש לאימפריה, וגרמה לנזק כלכלי רב. החזקת הצבא הגדול הייתה לנטל כלכלי עצום. כתוצאה מכך הוטלו מיסים כבדים. הצורך הנואש בכסף הביא לירידת תכולת הכסף במטבעות וכתוצאה מכך לאינפלציה דוהרת. תוצר לוואי לאינפלציה הייתה הדרישה למתן שירותים בעבודה ולתשלום המיסים במצרכים. עול המיסים והעבודות הביא רבים מהחקלאים לנטוש את אדמתם ולעבור לערים, דבר שהחריף את הקושי בערים עצמן. איכרים רבים איבדו את בעלותם על הקרקע והפכו אריסים על אדמתם. לצרות אלו נוספו מעשי שוד וגזל רבים וגם מכות טבע – בצורות ומגפות, שגרמו להצטמצמות האוכלוסייה ולהגדלת הנטל על הנותרים. המשבר הביא להפסקת בניית ערים והקפת הערים הקיימות בחומות.

המשבר הכלכלי לא השפיע במידה שווה על כל